מלאכת שלמה על שבת כד
<< · מלאכת שלמה · על שבת · כד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
מי שהחשיך בדרך וכו': זו היא אחת מי"ח דבר בפ"ק דמכלתין דף י"ז. וכתוב בנמו"י בפ' השוכר את הפועלים דף קי"ו ע"ב בשם הר"ן ז"ל דמדאצטריך הכא התירא למי שהחשיך לו בדרך ליתן לו כיסו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו שמעי' שאסור לומר לגוי ע"ש שיעשה לו מלאכתו בשבת והרשב"א ז"ל הביא ראיה אחרת לזה ולא נהירא להרנב"ר ז"ל מן הטעם שכתוב שם ע"ש:
נותן כיסו לנכרי: גמ' אמר רבא דוקא כיסו דכיון דטרח ביה פי' שעל ידי טורח הוא משתכר חייס עלה ואי לא שרית ליה אתי לאתויי אבל מציאה לא והא קמ"ל דלא תימא הא דנקט כיסו אורחא דמילתא נקט וה"ה מציאה קמ"ל וללישנא קמא דאיתא בגמ' דוקא דלא אתי לידיה קודם שתחשך אבל אי אתי לידיה ככיסיה דמי וללישנא בתרא בעיא ולא אפשיטא:
אם אין עמו נכרי מניחו על החמור: ובגמ' דייקי' הא יש עמו נכרים לנכרי יהיב ליה חמור וחש"ו לחמור מנח ליה לחש"ו לא יהיב מ"ט הני אדם האי לאו אדם. חרש ושוטה לשוטה חרש וקטן בעיא בגמרא איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה [הגה"ה ז"ל לבוש החור שם סי' רס"ו חרש וקטן שקולים הם דכל א' יש לו צד הקדמה זה בדעתא קלישתא ועוד דאתי לאיחלופי בגדול פקח וזה יבוא לכלל דעת לפיכך יתננו למי שירצה ע"כ:]. אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חש"ו מוליכה פחות פחות מד' אמות ולא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלהי' הסתר דבר פי' מותר להסתיר דבר תורה לכבוד שמים והכא כבוד אלהי' הוא דחיישי' דילמא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה. וכתב רבינו ירוחם בח"ו מוליכו פחות פחות מד' אמות שאמרו חז"ל בכל מקום צריך לישב בכל פחות מד' אמות שאם לא ישב אע"פ שעמד ולא הלך בכל פחות מד' אמות חייב שאע"פ שעומד הליכה א' היא ואפילו בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן כך כתב מר שר שלום בתשובה עכ"ל וכן כתב בכל בו ע"כ מבית יוסף אכן בשלחן ערוך לא הביא דברים הללו. וכתבו תוס' ז"ל דקטן דהכא לא מיירי כגון דעביד הקטן עקירה והנחה אלא כדאמרינן גבי חמור כשהיא מהלכת וכו' ע"כ. וכן כתב הר"ן ז"ל אבל ע"ג חברו אפי' הכא גבי כיס דאיכא פסידא אינו יכול להניחו עליו כשהוא מהלך וליטול אותו מעליו כשהוא עומד דקיימא לן כל שבגופו חייב חטאת כי עביד ליה איהו כוליה בחברו פטור אבל אסור כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה:
והשקין נופלין מאליהן: י"ס דל"ג בהו מלת מאליהן:
משנה ב[עריכה]
מתירין פקיעי עמיר וכו': וכמו שפי' ר"ע ז"ל מפרש לה רב יהודה בגמ' וכן הגירסא שם אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר אבל הרי"ף ז"ל גריס אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר גם בדברי רב יהודה כמו בדברי רב הונא דרב הונא פירש איפכא דאדרבה שוויי אוכלא לא משווינן דה"ל אולודי אוכל בשבת מיטרח באוכל בדבר שתחלתו אוכל קודם תקון טרחינן ומכשרינן ליפותו בשבת וה"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין וה"ה לכיפין דלדידיה הן הן פקיעין הן הן כיפין אלא פקיעין בתרי וכיפין בתלתא וזירין הן הענפים הלחים של ארז אבל לא את הזירין ר"ל לא לפספם ולא להתיר דה"ל אילודי אוכל בשבת דהא עיקרן לאו אוכלא. ולרב יהודה מפרש בגמ' דקתני חרובין דומיא דשחת מה שחת דרכיך אף חרובין דרכיכי ומש"ה אין מחתכין דמטרח באוכל לא טרחינן ולרב הונא מפרש איפכא שחת דומיא דחרובין:
ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה: ה"ג בס"א:
משנה ג[עריכה]
אין אובסין וכו': והא דאמרינן בפ' עושין פסין גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים כבר פירש רבינו שמואל ז"ל דההיא הלעטה היא אלא דלא דק בלישניה הר"ן ז"ל. וביד פ' כ"א מה"ש ה' ל"ה (פכ"א מהל' שבת הל"ה) וז"ל אין מאכילין בהמה חיה ועוף (בשבת) כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו ע"כ. ומ"מ אין אובסין את הגמלים אבל מלעיטין אותו אע"פ שאינו כן בשום מקום:
אבל מלעיטין: כדפי' ר"ע ז"ל מפרש לה רב יהודה ורב חסדא פירוש דאידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר והמראה בכלי והלעטה ביד אבל בברייתא מסייעא ליה לרב יהודה ומוכח ג"כ מינה דכל זמן שאין מרביצין אותה אינו יכול כ"כ לתחוב ויכולה להחזיר:
ומהלקטין: פי' דספי ליה בידיה אבל ליונים קתני בברייתא דל"מ דאין מהלקטין להם אלא אפי' אין מלקיטין להם דהיינו שנותן לפניהם והן לוקטין מאליהם ומיירי ביונים שאין מזונתם עליך שיוצאין ואוכלין בשדה:
ונותנין מים ע"ג מורסין וכו': ומתני' ר' יוסי ב"ר יהודה היא דתניא אין נותנין מים למורסין דברי רבי רבי יוסי בר"י אומר נותנין מים למורסין דנתינת מים לא זהו גבולו:
הרדיסאות: עיקר הגירסא רודסיות וכן נראה שהוא בפירוש ר"ע ז"ל אלא שצריך להגיה שם במקום דורסיות רודסיות. והר"מ דילונזאנו ז"ל נקד הורודוסיות כולם בחולם הה"א והרי"ש והדלי"ת והיו"ד חוץ מן הסמ"ך שודאי היא בחירק:
משנה ד[עריכה]
מחתכין את הדלועין וכו': ולרב יהודה דאמר שוויי אוכלא משוינן מיטרח לא טרחינן מוקמינן מתני' אליביה בנבלה קשה א"נ בכלבים קטנים דכל נבילה קשה להם דומיא דדלועים שהן קשין הא לאו הכי אין מחתכין דמטרח לא טרחינן. וכתבו התוס' ז"ל ביו"ט דף ב' א' מחתכין את הדלועין וא"ת היכי דמי אי בדלועין שהיו מחוברין בין השמשות בהא ודאי מודה ר' שמעון גזרה שמא יעלה ויתלוש וי"ל דמיירי בתלושין וס"ד דאסור דמשוי להו אוכלין לפי שהן קשין והחתוך מרכך אותן ע"כ וכן שם בטור. עוד כתב ז"ל שם ואת הנבלה וכו' אנו צריכין לפרש שנתנבלה בשבת ומ"מ תני להו בהדי הדדי דאע"ג דבדלועין לא הוי טעמא משום מוקצה כמו בנבלה משום דבשניהם שייך לשון חתיכה ע"כ:
ר"י אומר וכו': ת"ק ר"ש הוא דלית ליה מוקצה ובריש ביצה אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש משמע דחשיב ליה לסתמא דמתני' סתמא ואר"י לאו משום סתמא קאמר דודאי לא חשיב כסתמא כיון דבמתני' נמי פליג ר' יהודה וסתמא לאו דוקא אלא חשיב כרבים מ"ר תוס' ז"ל. אכן הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' קי"ד כתב דסתם ומחלוקת בצדו סתם מתני' מיקרי ופסקינן כותיה ע"ש. והעלה הרא"ש ז"ל דאין חילוק במוקצה בין שבת ליו"ט פי' דאפי' ביו"ט פסקינן הלכת' כר"ש ולא תימא דוקא הכא גבי שבת פסקינן הלכתא כותיה הואיל וחמיר טפי שבת מיו"ט לא אתי לזלזולי ביה כדקאמר רב נחמן בריש מסכת יו"ט. והתם בפ' אין צדין (ביצה דף כ"ז) הלשון כך רש"א מחתכין את הדלועין וכו' ועיין במ"ש שם פ' אין צדין סי' ה' ובפ' המביא סי' ג':
ר' יהודה אומר - תוס' שבת פ' כירה (שבת מה, א) ובגמ' פ' מקום שנהגו (פסחים נו, א) ועיין במ"ש בפ' אין צדין סי' ד' בשם הירושלמי:
אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן: הקשו התוס' ז"ל היכי מוכח בפסחים פ' מקום שנהגו בסופו ובפ"ק דביצה מהך מתני' דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא דאסירא לכלבים משום דהוי מוקצה מתמת איסור שלא היתה ראויה לא לאדם ולא לכלבים בעודה חיה והעלו בשם רבינו פורת ז"ל דממשנה יתירה קא דייק דה"ל למיתני אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה ותו לא דמאי צ"ל לפי שאינה מן המוכן אלא להכי תני לה דאפי' הוי מוכן לאדם לגמרי שלא היה מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים ע"כ ועוד תירצו תירוץ אחר שם בפ"ק דביצה דף ו' ועיין ג"כ בתוס' דבפ"ק דחולין דף י"ד:
משנה ה[עריכה]
מפירין נדרים וכו': נלע"ד דמשום דקתני לעיל מינה מחתכין את הדלועין וכו' דהוי ודאי מטעם מוקצה תנא נמי השתא מפירין נדרים וכו' דהוי נמי משום לתא דמוקצה שאסרה הככר או מה שהוא על עצמה ונעשה מוקצה והדר תני ופוקקין את המאור שפירושו כמו שפירשו הרמב"ם ז"ל ור"ע ז"ל שסותמין אותו בכלי מן הכלים או בלוח או בכל דבר שרגילין לסתום בו פי' דלית בהו משום טלטול מוקצה וכיון דתנא פוקקין תנא מודדין משום דתרווייהו שמעינן להו מן המעשה הנז' במשנה כך נלע"ד. וכתב הרא"ש ז"ל נדרים ע"ז איבעיא דהתם והאי דקתני בשבת בשבת תרי תרי זימני מפר' טעמא בשלהי שבת משום דשאלה צריכה ב"ד והפרה אינה צריכה ב"ד ע"כ ויש לפרש דלמאי דפלגינהו תנא לתרי בבי כדאיתא בגמ' קרי איהו ז"ל דקתני בשבת בשבת תרי זימני ונדחקתי לפרש לשונו ז"ל כך מפני שמעולם לא שמעתי ולא ראיתי מאן דגריס מפירין נדרים בשבת ונשאלין בשבת לנדרים שהן לצורך השבת או ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת בשבת. וקשה קצת אמאי קתני ונשאלין ולא קתני ושואלין מאחר דלא קאי מלת ונשאלין אחכמים אלא פירושו ושואלין לחכמים כמו שמפורש ברש"י ז"ל ובלשון הרמב"ם ז"ל ביד פכ"ד סי' ו' (פכ"ד מהל' שבת ה"ו) וע"ק א"כ דהפי' דמלת ונשאלין קאי אמי שנדרו אמאי גבי הפרה דאב או הבעל קתני מפירין דקאי אמפירי הנדר דהייני האב והבעל ואילו גבי התרת נדרים לא תני ומתירין דנימא דודאי דקאי אחכמים המתירין אלא קתני ונשאלין דקאי אשואלין לחכמים שיתירו להם הנדר. ואפ"ל דמשום שהאב והבעל מפירין הנדר בעל כרחה דאשה תלה הדין במפירין אבל גבי התרת נדרים דאין החכם מתיר אלא מדעת ורצון האיש השואל ההתרה לכן קתני ונשאלין שתלה הענין בשואל ההתרה ואע"פ שעיקר הדין לא בא להשמיענו רק שהחכם מותר להתיר הנדר בשבת אגב אורחיה שונה הלשון לרמוז אותו הדין. א"נ תלה הענין בשואל לרמוז לנו דלאו דוקא מותר להתיר החכם הנדר בשבת אלא מצוה על השואל להשאל על נדרו בשבת מפני כבוד השבת ולא יטעה לומר השואל אם רוצה להחמיר על עצמו שלא לשאול על נדרו קמ"ל דמצוה להשאל על נדרו בשבת מפני כבוד השבת ומטעם זה נמי לא תנא ושואלין דהוה משמע רשות אלא שינה הלשון ותנא ונשאלין לימר שהוא מצוה כך נלע"ד. ובשו"ע יו"ד סי' רל"ד סכ"ד וכתוב שם סי' שמ"א בב"י והובא בשו"ע שם וביו"ד סי' רכ"ח סעיף ג' שכתב רבינו ירוחם ז"ל דהא דאין מתירין בשבת אלא נדרים שהן לצורך השבת ה"מ נדרי יחיד אבל חרמי צבור נהגו להתיר בשבת אע"פ שאינם לצורך השבת מפני שבשבת כולן מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתירו ע"כ והובא ג"כ שם בספר הלבוש. ומצאתי שכתב ה"ר יהונתן. ז"ל ס"א ושואלין לנדרים וכו':
ומודדין את המטלית ואת המקוה: גרסי' וכן הוא בירושלמי ובהר"ף ז"ל ובפי' רש"י ז"ל וגם בפי' ר"ע ז"ל:
שפקקו את המאור בטפיח: מיירי שלא בטלוהו שם דאי בטלוהו אסור משום בונה ומיירי שסותם כל החלון דאי אינו סותם בעי בטול אע"ג דהוי כלי חרס וכן פי' רבינו שמשון ז"ל בפ"ו דאהלות וגם תוס' ז"ל בשבת פ' כירה (שבת דף מ"ד) ובבתרא פ' לא יחפור וק"ק ע"ז מ"ש בסמוך. ובס"פ על אלו מומין גרסי' שמא יצא מהן טפוח ופירש"י ז"ל שחור כקדרה וחברו בשלהי שבת ופקקו את המאור בטפיח ע"כ. ופי' הרמב"ם ז"ל גיגית קערה וכאן היתה הקערה של זכוכית כמו שמשית ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון ובאותו חלון הקערה של זכוכית כמו שמשית ונשבר באותו השמשית שבר וקשרו לוח אחד בעץ וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבר הפתוח במששית ואח"כ מדדו הלוח אם היה בו טפח על טפח יביא את הטומאה ואם הוא פחות אינו מיטמא הבית האחר בטומאת האחר ע"כ. ופירשו רש"י והר"ן ז"ל שהמת היה מוטל לארכו בהלקט דהייינו אותו השביל תחת סדק הגיגית ואם אין בסדק פותח טפח נמצא המת מוטל באהל וחור שבין שני בתים מכניס הטומאה לצד השני אם היה בו פותח טפח ע"ש וגם בתוס' בפי' ר"ח ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל וגבו לצד השביל הגיה הר"ס ז"ל וגבו לצד הבית:
שפוקקין: שלהי פ' כל הכלים וסתמא כחכמים דר' אליעזר דפליגי עליה במתני' דהתם וס"ל שפוקקין את המאור אף בדבר שאינו קשור ותלוי וכמו שכתבתי בשם הר"ן ז"ל. וכתבו שם תוס' ז"ל ואע"ג דטפיח לא מבטל ליה כמו פקק כדאמרי' בפ' הישן גבי סדין איכא למימר דמבטיל ליה טפי מסדין ולא מצינו למימר נמי פקק דמצוה שאני כדאמרי' בשלהי מכלתין גבי מדידה דהתם לא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובדא דחול אבל פקק דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום בזויי מצוה עד כאן לשונו ז"ל:
ומודרין וקושרין בשבת: מדידה של מצוה וקשירה של מצוה ודוקא בכגון גמי דלא הוי קשר של קיימא:
סליק פרקא וסליקא לה מסכת שבת