רש"ש על המשנה/פרה/יב

רש"ש על המשנה מסכת פרה פרק יב

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

ב

ספק על שניהם הזה כו'. משמע דבטבילה אחת יוכל להזות על כמה כלים ומבואר יותר בסוף המשנה ובפי' הרע"ב בד"ה רי"א ובהרמב"ם בחבורו פ"י ה"ח. ועמש"כ לעיל פ"ג מ"ח בס"ד: תוי"ט ד"ה מחט. קיצר בדבריו. ואולי כוונתו דה"א דוקא אם מחברו מיצה עליו הוא דפסולה משום דכבר נעשה מצותן שטהרו את הראשון ושוב אין דינן כמ"ח כדלקמן מ"ד (והרע"ב ל"ד במש"כ בזה הטעם דאין זו הזאה מן האזוב דכאן בלא"ה פסול מטעמא דאמרן) אבל מחרס דלאו בר הזיה הוא א"כ לא עשו המ"ח עדיין מאומה קמ"ל דאפ"ה פסולה מטעם שלא באה מן האזוב כדפי' הרע"ב ברישא. ועמש"כ בס"ד בסנהדרין (ע"ז ב') תמיה על מפרשי משנה זו ועל הרע"ב בפרט: ד"ה הזייתו כשרה. דמיונו להא דזרק צרור כו' לא מחוור כמובן. ועי' סוטה (ס"ד לח) דיליף מכאן לברכת כהנים דצדדין כלפניו. ונידון דהתם פשיטא דאינו ענין להא דצרור כלל. ועל פירושו בהא דסנהדרין עמש"כ שם בס"ד:

ג

המים המנטפין כו'. לפי' הרמב"ם והר"ב אחריו משמע דאם טבל ע"ד להזות על הטמא אע"פ שלא הזה עדיין. המים המנטפים מן האזוב תו לא מטמאי וכ"נ להדיא בחבורו פט"ו ה"א וצ"ע ועי' בהראב"ד פ"י ה"ח:

ד

מחליקין היו כו' ודורסין ולא נמנעין. מכאן נראה לכאורה קצת סתירה למש"כ בשו"ע או"ח סי' תרס"ד ס"ח דאין לפסוע על הושענא שבלולב:

ה

רי"א רואין אותם כאילו הן על אזוב של נחשת. פי' הרע"ב בזה מגומגם ועי' בפי' הרא"ש:

ח

לגין של חטאת שנטמא אחוריו נטמא תוכו. לשון הרע"ב דשאר טהרות (ולשון הרא"ש דבכל שאר מילי) לא נטמא תוכו. ל"ד דגם לקודש אין אחורים ותוך כדאיתא בחגיגה רפ"ג ובכלים פכ"ה מ"ט:

ט

תוי"ט ד"ה להזיה. ובמתני' דלעיל קתני לטהרה כו'. ול"נ דלטהרה פי' דאם בא לטבלם צריך לפרקם משום חציצה. והכא לטבילה א"צ להתירם רק לענין הזאה אינן חבור דאם הזה ע"ז לא הזה ע"ז. אך בשבת (מ"ח ב') ובתוס' שם לא משמע כן: תור"ע אות י"ח. מה שהעמיס בכוונת קושיית התוס' בשבת דל"ל למיפרך מברייתא כו' אינו מוכרח די"ל דכיוונו להקשות מדוע הקשו ממשנה דעוקצין ולא ממשנה שלפנינו המוקדמת. אמנם בר"ש מבואר להדיא כדבריו:

י

תוי"ט ד"ה הכל. עיין כה"ד. הנה הוכחתו מהא דיבמות דמקשה מקידוש אהזיה דש"מ דלענין ערל אין לחלק ביניהם. היא מוכרחת ואין להשיב עליה. ולכן תמיהני על הא"ר שמחלק ביניהם וצע"ג. ומש"כ התוי"ט דהא בהדיא תני לה חוץ מתינוק שא"ב דעת כו'. וע"ע מש"כ לקמן בד"ה ותינוק. ובד"ה האשה. לע"ד פשטא דמתני' משמע דותינוק כו' לא קאי אדלפניו אחוץ כו'. אלא אדאחריו וה"ק ותינוק כו' האשה מסעדתו וכמו שמפרש לקמן לגי' מהר"ם. והא דהוכיח לקמן מהא דהזאה צריכה כוונה ולכן תינוק שאין בו דעת פסול. אין זה הוכחה דהא כתבו התוס' ביבמות (קד ב) ובגיטין (יב ב) דבגדול עומד על גביו מהני לענין כוונה. ולכן אמרה המשנה האשה מסעדתו והוא משום כוונה: בתור"ע אות י"ט הביא בשם התוס' דזבחים דבע"מ פסול להזאה. ונפלאתי ע"ז דלא מצינו שום עבודה שזר כשר לה ובע"מ יהא פסול חוץ מבמה (ואולי י"ל דהזאה כיון דבחוץ היא לבמה מדמינן לה) וברפ"ב דזבחים תנא דברי"ש ק"ו ומה בע"מ שאוכל אם עבד חלל זר שאינו אוכל א"ד שאם עבד חלל. ואם איתא לידחי מה לבע"מ שכן פסול בהזאה (ולפמש"כ לדמות הזאה לבמה אין מזה קושיא דהתם באמת קאמר מה להצה"ש שכן לא הותרו בבמה) וכוונת התוס' שהביא נ"ל דהיינו בשאר עבודות הפרה שצריכות כהן ואין זר כשר להן דו"ק שם:

יא

תוי"ט ד"ה וכולן. דכיון שא"כ אלא שתים כו' ל"ש שפיר למיתני וכולן. יכוון למש"כ התוס' בכתובות (ח) בסד"ה שהכל (ועמש"כ בהגהותי לב"ר פע"ה אות ה' במת'). אבל כאן יתכן דהתנא רוצה לכלול אף טבילת עצמו דהיינו אם טבל את האזוב והזה וטבל א"ע משעלה עה"ש בשביעי כשר: סליק מסכת פרה. בעזרת פודה עמו מכל צרה: