רש"ש על המשנה/פרה/י
רש"ש על המשנה מסכת פרה פרק י
<< · רש"ש על המשנה · מסכת פרה · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א[עריכה]
כל הראוי ליטמא טמא מת כו' רא"א אינו מדף כו'. הנה פלוגתייהו הוא לענין הסיט כמש"כ המפרשים וכדמבואר בתוספתא. ולכאורה מכאן ראיה גדולה לדעת הרמב"ם (הובאה בתוי"ט בפי"א דאהלות מ"ח) דחרב ה"ה כחלל אינו לענין שיטמא במשא כמת עצמו. (וכן עוד ראיה מלקמן פי"ב מ"ה לגי' ופי' הא"ר ע"ש) ולשיטת הסוברים דדוקא בכלי מתכות אמרי' חרב ה"ה כחלל י"ל דמיירי בשאר כלים ובגדים ולכן דקדקה המשנה לומר ליטמא טמא מת ובאה לאפוקי כלי מתכות שהם ראויים להעשות כמת ממש (והא דאיתא בתוספתא פלוגתא במפתח י"ל דהוא בשל עץ ודוחק) אבל מה יענה הרע"ב שהוא בשיטת הסוברים דה"ה שאר כלים ובגדים (בפ"א דאהלות מ"ב) וס"ל ג"כ דהרי הם כמת עצמו לטמא אפי' באהל (שם פי"א מ"ח) וכש"כ במשא וצע"ק:
ב[עריכה]
וברגלו טהור. כ' הכ"מ בפי"ג מהל' פרה ה"י אטהורים דוקא קאי אבל טמאים אפי' נגע בהן ברגליו נטמא כו'. וכ"מ מהר"ש פ"ח מ"ב ע"ש. ותמיהני דהרי משנה ערוכה בפרק דלעיל מ"ח נטמאו כו' ואת הטהור לחטאת בידיו אבל לא בגופו ופסקה הרמב"ם בפט"ו ה"ג וע"ש בכ"מ. ועמש"כ לקמן בסמוך: תוי"ט ד"ה שנגע. היינו כשנגע בידו דוקא. חילוק זה לא מצינו אלא באוכלין ומשקין כאן ולקמן במ"ד בתנור מפני שאין מטמאין אדם לעולם. אבל כלי שטף משמע דאף ברגלו טמא ומכאן אין ראיה די"ל דמיירי שנשמר על טהרת חטאת. או כפי' הא"ר דמשנה זו מפרשת למדף האמור במ"א:
ה[עריכה]
בהרע"ב. והעבירו ע"פ התנור כו'. שינה לשון המשנה המדוייק דתני על גבי התנור דכ"ח מטמא אחרים. אפי' מגבו כמבואר בכ"ד: ד"ה ר"ע בסופו. ונטמאה. גם כאן ל"ד דהכי הל"ל והוה כמו שמונח במקום טמא:
ו[עריכה]
ברע"ב ד"ה בשני ניירות שניהן טהורין. ואע"פ שהאדם טמא משום נושא מי חטאת כו'. תמוה כיון דהוא אינו נטמא בשל תרומה ה"ל טהור לחטאת ואין מי חטאת מטמאין אותו כמש"כ בפ' דלקמן מ"ג וכמו שהביא התוי"ט הד"א שניהן. וכמו כן תמוה מה שכתב לקמן דאע"פ שהוא טמא משום נושא מ"ח מ"מ כו' ומצאתי בתו"ח שעמד עליו בזה. ועמש"כ בחדושי להרמב"ם בפי"ד מהל' פרה ה"י. ומדברי הרמב"ם פט"ו ה"ב נראה שדעתו דמ"ח כשרים מטמאים את הטהור לחטאת אם נגע בהן שלא לצורך אבל אם נפסלו אז לא מטמאין הטהור להן אפי' נגע בהן שלא לצורך. והא"ר בס"פ דלעיל החזיק בשיטה ראשונה. וק"ל מהא דתניא בתוספתא פי"א היה רג"א אומרים לו למזה פרוש מאחריך שמא תטמא א"ל והלא מחליקין כו' כ"ה הגי' בתוספתא שנדפסה עם הז"ז והביאה הר"ש לקמן פי"ב מ"ד וכן התוי"ט שם. אלמא אע"ג דטהור הוא לחטאת (שהרי היה מזה) מתטמא מהם. ולכאורה קשה לשיטה זו דא"כ היכי משכחת לה מאי דקאמר קרא והנוגע במי הנדה יטמא. דאם הוא טהור אינה מטמאתו. ואם הוא טמא מאי אהני ליה המ"ח בלא"ה טמא הוא. וא"ל דמיירי שטבל ולא הוחזק לחטאת (עי' ספ"ב דחגיגה) דהא זה לא הוי אלא מעלה דרבנן (עי' רמב"ם פי"ג מפרה ה"ב). והיסח הדעת הוי ג"כ מדרבנן. וע"כ צ"ל דהקרא מיירי באותן שא"ר להזאה כגון אשה טומטום ואנדרוגינוס לרבנן. וקטן לר"י או ערל למ"ד דפסול להזיה עי' תוי"ט לקמן פי"ב מ"י או בע"מ למה שכתוב שם בשם תוס' ר"ע: שם ונייר דבשל חטאת אינו חוצץ דאין מונין כו'. לא מחוור כלל דכיון דנייר אינו מקבל טומאה ה"ל לחוץ. ועי' בא"ר ביאור נכון בזה: שם ר"י לטעמיה דאמר בתוספתא כו'. תימה מה לו לתוס' הלא גם במתני' בר"פ איתא דרי"א מדף: ד"ה ושל קודש. דלא נגע במי חטאת כו'. ל"ד במחכ"ת דאפי' נגע במ"ח עצמן א"מ את הלגין דקדש דנוגע במ"ח א"מ בגדים וכלים כדאיתא בריש כלים: