רש"ש על המשנה/סוטה/ג
רש"ש על המשנה מסכת סוטה פרק ג
<< · רש"ש על המשנה · מסכת סוטה · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
ד
[עריכה]בתוי"ט ד"ה כאלו למדה כו' אבל בגמ' מוכח הל"ג כו' אבל אין למחוק בשביל זה. וכמו דאיתא בזבחים (קד ב) דזעירי קבעוה תנאי וע"ש בתוי"ט. ועמש"כ לקמן (כד):
ו
[עריכה]בתוי"ט ד"ה האומרת כו'. כיון דהוא היה מביא כו' מ"ש כו'. ולע"ד שלא שנא דהתם החוב דקרבנות מוטל עליה רק שהוא חייב להביא בעדה לר"י מתנאי ב"ד ולרבנן מיירי דאקני לה אמרינן שפיר כי חייבוהו ב"ד או כי מקני מילתא דצריכה כו' כמבואר בגמרא שם. אבל הכא התורה הטילה עליו הבאת המנחה בעצם ודמיא להיכא שהבהמה שלה דהתם. ועי' לקמן (כג) תד"ה כל. ומה שהקשו עוד ממי שנדר בנזיר כו'. לע"ד הא לא דמי אלא לאם עד שלא נגנבה נדר דה"ה נזיר מטעם דהוה נולד. דהא עיקר טעותא הוא דאם היה יודע שיבואו עדים לא הקדיש. וביאתם הוה נולד. דידיעתם שהיה מקודם לא משוי ליה להקדש טעות כיון דהוא אינו יודע. ולסבה זו שהוא אינו יודע הקדיש. ואף שאילו הוה ידע שיתברר ע"י עדים לא היה מקדיש. הבירור הוה נולד. וגם דברי התוספות לקמן (כב ב) בד"ה ושבעלה מש"כ דגבי באו עדים להכי הוה הקדש טעות דהרי העון מבורר צ"ע דהרי לפי סוגיא דהכא טעם זה אינו משווהו להקדש טעות אלא במה שאינו עומד להתברר לר"ש כיון שיש עדים וא"כ כשבעלה בא עליה נמי. ואולי י"ל דסברתם שטעם בטילת הבדיקה כשיש עדים הוא משום דסוף סוף יבורר הדבר. וק"ק לפמש"כ מ"ט דר"מ באשם תלוי בנודע לו שחטא דתצא ותרעה בעדר (כריתות רפ"ו בברייתא). הלא הידיעה הוה נולד. והחטא גופיה אינו משווהו לטעות דהא מפני כן הוא מפרישו שמא חטא. וי"ל. ודברי התוי"ט מגומגמין בישוב קושיות התוס'. וגם נראה דאישתמיטתיה הא דריו"ח ברפ"ו דכריתות דמחלק דדוקא בא"ת גומר ומקדיש אבל במנחת קנאות לא:
ז
[עריכה]במשנה כהן אוכל בק"ק ואין כהנת כו'. מה שהקדים בכאן כהן לכהנת הוא בכדי להקדים החיוב להשלילה כמו בכל הבבות וכה"ג כתבתי בפסחים (צו ב): שם בתוי"ט סד"ה וכהנת כו'. דהא קרא דכל מנחת כהן בשל חובה כתיב. ותימה דבסוגיא דמנחות (דף עג ועד) מוכח להיפך דעיקר קרא במנחת נדבה לכ"ע:
ח
[עריכה]האיש מדיר את בנו בנזיר. ופרש"י דחלה הנזירות עליו אפי' כשיגדל וכ"כ הרע"ב. והתוי"ט כ' ע"ז דאינו במשמע דכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו ואין סברא לחלק. ואני אומר יש ויש דהא אמרי' בנדרים (עו) ק"ו מכורה כבר יוצאה אינה מכורה א"ד שלא תמכר ע"ש. ומש"כ ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות כו'. הלא הל"מ לענין ספק שוה לד"ת לחומרא כדמוכח בקדושין (לט). ומה שהביא מספק נזירות דמותר. ז"א אלא כשיש ספק בדבורו וכוונתו דאמרי' לא מעייל נפשיה לספיקא. ועוד דזה דמי להא דפ"א דנזיר מ"ה לפמש"כ בעצמו שם משמא דגמרא לחלק בין ספק דנזירות להקל להא דהתם: שם האיש מגלח על נזירות אביו. עפרש"י. והרע"ב הוסיף או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו. קיצר במקום שה"ל להאריך. דבנזיר ספ"ד מבואר דדוקא שאמר ע"מ לגלח על מעות אבא: