רש"ש על המשנה/נגעים/א

רש"ש על המשנה מסכת נגעים פרק א

משנה • תוספתא • ירושלמי •

רש"ש על המשנה · מסכת נגעים · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

תוי"ט ד"ה שהן בסופו. ומ"מ ראיתי כו' בת"כ כו' ונ"ל ג"כ דאתיא כר"מ כו'. לא מפיו אנו חיים כי הר"ש הביא ג"כ הת"כ וכתב עליה דאתיא כר"מ:

ב

ד"ה הפתוך שבשלג. בסוף דברי הראב"ד אלא זה הפרש בין בהרת לשאת כו' ושל שאת דיהה ממנו. לכאורה ה"נ להגיה סיד תחת שאת. אבל נראה אשר דבריו מיוסדים על מסקנת הגמ' בשבועות (ו ב') וכדתנא ר"נ ע"ש הביאה גם הר"ש:

ג

בהרע"ב ד"ה להחליט וכו'. אם היה שחור ולא הספיק להסגירו עד שהפך ללבן כו'. משמע דבעינן עכ"פ שהכהן יראה בעצמו שנהפך ללבן. אבל לשונו ברפ"ד לקמן כשהובא אל הכהן ויש בנגע שער לבן טמא. וכמ"ק בהת"כ שהביא התוי"ט בד"ה את שנולד לו פסיון אחרי הראותו אל הכהן יכול אם ראה הכהן שהוא פושה והולך כו'. משמע דבשער לבן לא בעינן שיראה הכהן: ד"ה לפטור את ההופך. לאחר שהוזקק להסגר כו'. ל"ד הוזקק אלא לאחר הסגירו ממש: תוי"ט ד"ה לפטור את העומד (הב'). משמע דאלו הד' מראות כולן שוות ומצטרפות וזו סייעתא לדברי הרמב"ם כו'. לכאורה י"ל דיש חילוק בין צירוף לחילוף. דאף דבנתחלף כולו הדין כמו שהיה. מ"מ אם נתחלפה מקצתה כמו שצייר בשם מהר"ם בדיבור הקודם הוו כמו ב' נגעים. וא"כ ע"כ אחת חדשה (והיא אשר נתחלפה) ויסגיר עליה. ולכך גם דבריו לקמן ספי"ב ע"ד הרמב"ם בפי"ד אינן מוכרחין. אמנם לקמן פי"א מ"ד פליג ר"י על חלוף ול"פ על צירוף ופסיון. מוכח כסברת התוי"ט ועמש"כ לקמן במ"ד: בא"ד אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור כו'. ל"ד במחכ"ת דכיון דאסברו לה בעומד בסוף שבוע ראשון לית כאן טהור וטמא. אלא באותן שהן מצטרפות טעון הסגר שני. ובשאינן מצטרפות טעון הסגר בתחלה: בא"ד וקרא דכתיב כו' והנה הנגע עמד בעיניו כו'. ולי יש לומר דהקרא גופיה מפרש דהכוונה שלא פשה הנגע ובעיניו פי' בשיעורו ע"ש בפרש"י ותדע דלא כתיב ולא פשה בוי"ו: בא"ד ואע"פ שמסיים בת"כ והנה כהה כו' הנגע שאם כהה והעז כאילו לא כהה אכתי תקשה כו'. ולי י"ל דהרי מצינו לשון והנה דמשמש על זמן עבר כמו והנה חלום דר"פ מקץ דפי' שהיה חלום. ה"נ דורש והנה (היה) כהה הנגע (דעכשיו): מה שהביא התו"ח בשם פי' הרמב"ם תמוה. דהא אפי' לא נתמעטה כלל בסוף שבוע שני טהור. וכן פירושו קודם על להסגיר אה"ע בס"ש ראשון א"א להולמו ע"ע. ולכן השמיטו התוי"ט ולא הביאו כדרכו:

ד

תוי"ט ד"ה ר' דוסא בסופו. ירקרק ואדמדם פושין מזל"ז כו'. הן כמו שפושין מזל"ז כמו כן מצטרפין זה עם זה כמו שהביא התוי"ט לקמן פי"א מ"ד וכ"פ הרמב"ם בחבורו ברפי"ב מהל' ט"צ. וא"כ טפי ה"ל להר"ש לחשוב צירופן כמו דחשבן בנגעי אדם. אלא דנקט הדין המפורש במשנה. אבל ל"י טעם משנתינו מדוע בנגעי אדם נקטה הדין לענין צירוף. ובבגדים נקטה לענין פשיון. ואולי נאמר כאן כדמשני אביי ביבמות (לא ב') ובש"מ יגיד עליו ריעו. ומהת"כ שהביא התוי"ט לקמן ספ"י משמע דיש סברא לומר דפושות זו לזו אע"ג דאינן מצטרפות:

ה

מבוצרת. פי' הרע"ב כמין מבצר ש"ע שיושב באמצע של עיר והוא מהר"ש. ול"נ דעיר בצורה נקראת כשחומה מקיפתה והיא בתווך. וכן המחיה נקראת מבוצרת כשהיא באמצע והנגע מקיפה כחומה: בהרע"ב ד"ה הקיפה. וכן הבהק שבשבת היה מד' מראות כו'. העתיק לשון הר"ש ולא הרגיש במחכ"ת שיש בו ט"ס דמה ענין ד' מראות למחיה: תוי"ט ד"ה הקיף. וי"ל כו' שהיא מכה טריה כו' ואינה מטמאה. תמוה דמה יענה במחית השחין והמכוה אשר המה מטמאין. ובפשוט נראה דשחין בעצמו אינו מטמא עד שיהא בו נגע בא' מראות. וכאן הכוונה שחין לבד בלא נגע. וי"ל עוד שאין בהשחין כשיעור. ובמשנתינו י"ל עוד דאין השער בתוך השחין אלא סמוך לו כדמשמע לשון נסמך והקיף. והרע"ב ל"ד לקמן בריש מ"ו ע"ש: ד"ה מכונסת. בסופו. נקט נמי כו' ובא השחין לתוכה ונתפזרה כו'. תימה דא"כ היינו חלקה. ונ"ל לפרש ונכנס בתוכה היינו בקצה המחיה מעט ושיעור המחיה נשאר בכעדשה רק שנטהר מחמת ההפסק שבינה להבהרת והוה דומיא דרישא גבי נסמך לשער לבן והשער היה בשפת הבהרת דנטהר מחמת ההפסק שבין עור הבשר להשער וכלשון הרמב"ם בפי' שם וז"ל (לשון) [ולשון] ספרא בעור הבשר עד שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר כו' שאם יהיה סמוך כו' ולשחין כו' אינו טמא. ולהכי לא נקט הכא נסמך דכיון דהמחיה מבוצרת באמצעית הנגע א"א להסמך לה אא"כ תכנס בתוך הנגע. ומה לי אם נכנס בתוך הנגע או בתוך המחיה. דהלא בשתיהן הוה הפסק בין המחיה להנגע וזהו הטעם לטהרתן. משא"כ בשער שמטמא אף שאינו מבוצר. וזה דלא כדמשמע מפי' הרא"ש שם. ועדיין יש למעיין לדון בשאר הפרטים דמתני': ד"ה היה בו פסיון. אע"ג דבנגעי בתים מחליטין על עמד בעיניו כו' היינו לנתוץ. אולם אכתי נ"מ בסוף שבוע ראשון אם פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ. אבל אם עמד בעיניו בסש"ר אינו חולץ כו' רק מסגירו שנית ואם עמד חולץ כו' כמו שמבואר כ"ז לקמן פי"ג וברמב"ם פט"ו. וא"כ יש חילוק גדול בין פסיון לעומד: ד"ה ואין. אבל מהר"ם כו' ופשתה כו' על כגריס ועוד. נראה דהאי ועוד ט"ס דהא בחזר לא בעינן פסיון כדמסיק בעצמו לקמיה וכדכתב התוי"ט בספי"ב מהת"כ: בא"ד אפי' לרבנן דר"ע כו'. תימה מאי שייך פלוגתתם לכאן דהא חזר טעון נתיצה אע"פ שאינו במקום הראשון כמש"כ התוי"ט שם מהת"כ:

ו

ד"ה כיצד. ולעיל ביש להקל פי' הר"ב כו' דלענין טומאה מוסגר ומוחלט שוין. בלא"ה א"א לפרש כוונת המשנה להחילוק דבין מוסגר למוחלט. דא"כ מאי איריא דהלך לו השער לבן אפי' עמד במקומו נמי. אך לפ"ז גם כאן מאי איריא דנולד לו שער לבן אפי' לא נולד נמי דעכשיו צריך עוד להיות מוסגר עד למחר ולא יטהר עד יום ב'. ומש"כ עוד ופריעה ופרימה לא שייך בשבת מ"מ נ"מ דאם היה מחליטו בשבת היה צריך לפרוע ולפרום במו"ש. ועכשיו אין בו פו"פ כלל: