רש"ש על המשנה/מכות/א

רש"ש על המשנה מסכת מכות פרק א

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

במשנה יעשה זה ב"ג כו' וכן בסיפא יגלה זה. הא דנקיט להו בל"י משום דכן גם לישנא דקרא בכה"פ: שם בתוי"ט ד"ה שהוא ב"ג כו' קודם שנולד כו'. כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון. סוף דבריו אינם בדיוק דההריון יוכל להיות בסוף ג' ימים לביאתו: [בתוי"ט ד"ה שהוא חייב לגלות כו' והא יכול לומר מזיד הייתי כו' נ"ב הרמ"ז ובס' מים חיים הקשו ע"ז ממ"ש תוס' ב"מ (ג' ב.) וכבר קדם בזה המהרש"א ע"ש. מהגרמ"ש ז"ל]: בא"ד לאו כה"ג דומיא דאוהב גולה. ר"ל דאל"כ מאי אריא שונא אפילו אוהב נמי וז"פ ודברי התוי"ט בזה תמוהים ע"ש: בא"ד ואמאי אינו גולה כיון כו' וי"ל כו'. הן לת"ק דר"ש משמע שם דאפילו שאין אנו יכולין לומר דלדעת הרגו אעפ"כ אינו גולה וכמש"כ שם בס"ד וא"כ ע"כ לא איירי הכא אלא לר"ש וקשה דבברייתא שם מפרש כיצד כו' נשמט (היינו החבל) אינו גולה מוכח דאוהב כה"ג גולה ואע"פ שאין בזה רגלים לדבר: [שם בתוי"ט ד"ה אומדין כמה אדם כו' ומ"ש בכסף משנה שרש"י כתב על פירושו שלבו מגמגם בו לא עיין יפה כו' נ"ב עיין בלח"מ פכ"א מהל' עדות ה"א שהעיר ג"כ על הכ"מ שכתב הלשון ורש"י פירש בדרך אחרת וכתב שלבו מגמגם בו עכ"ל וכתב הלח"מ ז"ל. לא כתב רש"י כן אלא על פי' השני ששמע אבל פי' הא' אתי לי' שפיר עכ"ל אבל לשון התוי"ט שכתב על הכ"מ "לא עיין יפה שלא על פירושו זה כ"כ אלא על פי' ששמע מזולתו" לא עולה יפה ואנה מצא בכ"מ שכתב בשם רש"י שלבו מגמגם על פירוש ראשון אפשר שגם הכ"מ ורש"י פי' בדרך אחרת כוון על פי' שני ששמע מזולתו. מהגרמ"ש ז"ל]: שם בתור"ע אות ב' מביא בשם הריטב"א לפרש דכיון דכופרא כפרה אין ממשכנין אותו ומאליו לא היה נותן כיון שיודע שהוא שקר וק"ל חדא דא"כ מדוע לא פשטינן מכאן בב"ק (מ') דאין ממשכנין על כופרא. שנית כיון דהוא מכחישן ודאי ממשכנין כמ"ש התוס' ביבמות (פ"ז ב') ובכריתות (י"ב) לענין חטאת:

ב

בתור"ע אות ה' בצע"ג הא' ע"ש. בגמ' ורבנן האי ל"ת ברעך ע"ש מאי דרשי ביה. ר"ל לאיזו דרשה מוקי ליה אשר בעבורה ל"מ למילקי שמונים א' משום כאשר זמם וא' משום אותו דאילו הא דמבע"ל לאזהרת עדי ב"ג זאת לא ימנע שילקה גם הכא בעבורו ומיושב הצע"ג שלו. ומה שהקשה בצע"ג הב' שם דמ"מ יקשה באמת מדוע לקי בב"ג הא הוי לאו שניתן לאמב"ד (ר"ל ולא ענש אא"כ הזהיר כמ"ש התוס') וע"ש לכאורה ה"מ להקשות ג"כ איך לקי מכאשר זמם כשמעידין שחייב מלקות הא בעינן אזהרה גם לזה. אולם יפלא שלא ראה מש"כ המהרש"א דיישבו בטוב ע"ש:

ג

במשנה. משלשין בממון. עי' בגמ' (רד"ג) במש"כ רש"י על לישנא דמשלשין וכן התוי"ט נדחק בזה ול"נ דשיגרת לישן הוא ממתניתין דב"ב (נ"ו) ע"ש וכה"ג תמצא הרבה ומהן בשבת (מ') בתד"ה הלכה ובב"ק (קט"ז) בד"ה הכרעה ועי' כתובות (ק"ד) מהו שתשלש ובפרש"י ובב"ב (קמ"ו) ובתוס':

ד

במשנה היאך אתם מעידים כו' אותו היום במקום פלוני כו'. לכאורה נ"פ שאם היה אותו מקום רחוק מהמקום שמעידין ד"מ ב' ימים ואמרו עמנו הייתם יום קודם או אחר יום שמעידין עליו במקום פלוני הרחוק כנ"ל שנהרגין (עי' לקמן בגמרא א"ר באו שנים ואמרו בסורא כו') ולישנא דאותו היום שבמשנה י"ל דלא קאי על אותו יום שאמרו העדים אלא דר"ל איזה יום שיהיה רק שהמקום רחוק כ"כ עד שא"א לבוא מזה לזה במשך זמן שבין אמירת אלו לאלו ולכן תמיהני על לשון הרמב"ם בפי"ח מהל' עדים ה"ב שכ' אבל אם א"ל א"א יודעים אם הרג זה ביום זה בירושלים כו' שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל כו' ע"ש והלא בין ירושלים לבבל מהלך כמה ימים ואפ"ה כ' ביום זה:

ה

במשנה איסטסית. בתוס' כ' ברב אלפס פי' לשון סטיס כצ"ל בס' בסוף והתוס' קצרו בדבריהם דלפי' הרי"ף הגי' איסטסית וכצ"ל ברי"ף וברע"ב גם כן ט"ס דלפי' הא' צריך להיות איסטטית בב' טיתי"ן ופשוט שפי' הרע"ב בדר"י שב על הב' הגי' והפי' שבמלת איסט' והתוי"ט ל"ד בכוונתו בזה:

ז

במשנה אף השנים יזומו את הג'. נראה דנקיט סוף דינא ומשפטו בשלימות הכי הוא אף שנים מזימין את השנים (ולכן כ' התוי"ט ולכאורה איפכא כו') ומה שנים מזימין את השנים אף השנים יזומו את הג' ולכוונה זו נקיט בראשית דבריו להקיש שלשה (ור"ל המוזמים) לשנים (ולא נצטרך להפך הגי' כמ"ש התוי"ט): שם רש"א מה שנים כו' רע"א כו' ומה שנים כו'. ברא"ש הגי' ר' ישמעאל תחת ר"ש וגי' זו ישרה מאד (ונעלמה מהתוי"ט) אך לא מצאתי לו חבר וכ' הרמב"ם בפי' ודר"ע ור"ש קיימין ואין עליהם חולק ותמיהני דבסנהדרין (מ"א ב') אסיק רבא בפי' מתניתין דשם דאפי' בחקירות ב' אומרים ידענו וא' אמר א"י עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע וע"ש פרש"י ותוס' הרי חזינן דסתמא דמתניתין פליגא עליה ונ"ל דהרמב"ם לא הוה גריס שם כמאן דלא כר"ע וכ"נ מהא דפסק להא דרבא בפ"ב מהל' עדות ה"ג ופסק ג"כ להא דר"ע ור"ש והלח"מ שם הניחו בצ"ע ונ"ל ראיה לגירסא זאת מהא דשם (ס' סע"א) מוקמינן לסתמא דמתניתין שם דוקא כר"ע ואם איתא ה"ל להגמ' למיפרך סתמא אסתמא: שם רע"א לא בא השלישי להקל כו'. מלת להקל ליתא במשניות ובירושלמי ובגמרא סנהדרין (ט') וברי"ף ורא"ש וכ"נ מפירש"י אכן הנ"י והתוס' דסנהדרין שם גרסי ליה ע"ש:

ח

במשנה מה שנים נמצא א' מהן קרוב כו'. עי' בנ"י שכ' י"ל שהוא סיום ר"ע כו' או שנאו מפני מחלוקת ר"י ורבי והתוי"ט כ"ע ול"י כו' ול"נ דר"ל או שזה אינו מדר"ע אלא מסתמא דמתניתין ולהכי שנאו בסוף בפ"ע ולא כללו עם סתמא דרישא הוא כדי להסמיך ליה פלוגתא דר"י ורבי דפליגי ביה. אמנם תמיהני עליו דהרי בסנהדרין (ט') מבואר להדיא דזהו מדר"ע וכן שם (ס' סע"א) סתמא כר"ע דמקיש ג' לב' ע"ש בפירש"י ושם (מ"א ב') לפי' התד"ה כמאן: שם בתוי"ט ד"ה עדותן בטלה כו'. נ"ל כו' ה"ז בא ללמד ונמצא למד כו' והתו"ח כ"ע ואינו מובן כו' ונ"ל דכוונתו דבטלה משמע דאינה מועילה כלל אף לשבועה וכ"מ מדברי הרי"ף בתשובה שהביאו הרא"ש ונ"י ומנ"ל הא (ועי' תד"ה אר"י) לזה קאמר דה"ז בא ללמד על ג' דאע"ג שנשארו ב' כשרים אפ"ה אינם מועילים למה שב' מועילים בעלמא דהיינו להוציא ממון ע"פ והדר למדין לשנים דאף שנשאר אחד אינו מועיל למה שמועיל בעלמא דהיינו לשבועה וכעין זה כתבתי בחגיגה (י' ב') בס"ד ואגב אורחין למדנו דאף שע"א קם לשבועה מ"מ ע"י קרוב או פסול לא דאל"כ מדוע יפסול העד הכשר לשבועה כיון דגם הקרוב כשר לה וסייעתא להרמב"ם בפרק ה' מהלכות עדות הלכה ג' אשר הכ"מ כ"ע של"י מקור לזה:

ט

במשנה בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו כו'. לכאורה הל"ל זה את זה עי' בתד"ה הוא שכ' אלמא לא בעינן שיהא כל השנים כו' אלא בחד סגי ונ"ל דתנא מיסרך סריך בלישנא דמתניתין דברכות (נ') ונ"ל עוד דסגי בא' רואה את חברו אף שאין חבירו רואהו וכן התם להצטרפות זימון וכמו דאמר רבא לקמן בראיית המתרה לפי' המשי"ח ולגירסתנו (לאפוקי מגי' הרמב"ם ברפ"ד מהל' עדות והמתרה רואה אותן כמ"ש הכ"מ שם): [שם בתור"ע אות ח' אע"ג דבשעה שהעידו כו' כיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא דשמא לא יבואו עדים כו'. נ"ב אינו מדויק דמ"ש "אם נמצאה אחת מהן זוממת" קאי גם על הכת השניה שהעידו אחר שהעידו הראשונים אבל בלא"ה אתי שפיר בדבריו. "דכיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא". מהגרמ"ש ז"ל]:

י

במשנה ופלוני ופלוני עדיו. וכתב התוי"ט דדילמא יש להזימם או להכחישם קיצר במקום שה"ל להאריך דאמר אביי בסנהדרין (מ"ג) על משנה כיוצא בזו וצ"ל ביום פלוני כו' דילמא כו' ואתו ומזים להו ע"ש: