רש"ש על המשנה/כתובות/ב

רש"ש על המשנה מסכת כתובות פרק ב

<< · רש"ש על המשנה · מסכת כתובות · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

במשנה היא אומרת בתולה נשאתני. בב"ב הגי' נישאתי. ובזה יובנו דברי רש"י [והרע"ב] ד"ה והוא אומר. שלא הקדים לפרש כן על מלת נשאתני שהיא לנוכח:

ב

בתוי"ט ד"ה ומודה ר"י כו' כתב הרע"ב כו' כ"כ הרמב"ם כו'. בפי' הרמב"ם מחלק דהתם המיגו אינו אלא לענין איסור והיתר לכן לא אמרינן לה לענין ממונא. אבל הכא הוה המיגו ג"כ לענין ממונא להכי מודה ביה ר"י. וזהו ג"כ כוונת הרע"ב וע"כ גירסא אחרת היה לפניהם בגמרא והתוי"ט במחכ"ת שגה בכוונתם ע"ש דודאי אמרינן מיגו גם לענין איסור והיתר כמו לקמן (כב) במשנה וע' בתור"ע. ובזה מיושב שפיר קושיית התוס' לעיל (יג) ד"ה ר"א:

ג

בתוי"ט ד"ה אינן נאמנים כו' דעדים החתומים כו' דלא חציף כו' רש"י כו'. זה אינו ענין לכאן כלל דהא הכא יש עדים שהוא כ"י או כ"י יוצא ממק"א וא"כ ידעינן שאינו מזוייף. אלא דמביאו הכא לכוונה אחרת לענין דהוה כהגדה לפני ב"ד שאינו חוזר ומגיד:

ה

במשנה ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני א"נ. בתורע"א אות כ"א הקשה דמאי איריא באומרת עתה אחר שבאו עדים הא אפילו אמרה תחלה טרם ביאת העדים א"א הייתי וגרושה אני ואח"כ באו עדים לא מהני ואפילו באו עדים אחר שנשאת לא מהני (אליבא דרבה ב"א לקמן כג) לכאורה סותר א"ע למש"כ לקמן באות כ"ג דוהיא אומרת כו' ר"ל שמחזקת דבריה מה שאמרה מקודם ע"ש:

ז

בתוי"ט ד"ה ובזמן כו' ולעיל בשבויה ל"ד כו'. ול"נ דדעתם ז"ל דאם הוא עצמו אינו יודע אם כהן הוא ע"א אינו נאמן להעיד עליו. ולכן לעיל בשבויה לא הוצרך לפרש דפשיטא דהיא אומרת ע"ע טהורה היא דלא שייך לומר שהיא אינה יודעת. ובאומרת שהיא טמאה הוא שויתה אנפשא חתיכה דאיסורא. ובזה נראה לכוון דברי התוס' ד"ה אין במש"כ דאי בדליכא עדים היינו מציעתא. ור"ל דע"כ מיירי דחברתה אומרת ע"ע ג"כ שהיא טהורה. וא"כ היא טהורה מחמת עצמה כבמציעתא ולא שייך לומר על עדות חברתה עליה נאמנת. ומשום דידה גופה ג"כ לא שייך לומר נאמנת במה שאומרה שהיא טמאה. דכל שאינה אומרת שהיא טהורה ממילא היא טמאה ודו"ק:

ח

בתוי"ט ד"ה רי"א כו' אבל נ"ל דלאב"א כו' ולא מחוור דהתם נמי יש הפסד החמרים. ול"נ דטעמא דרבנן שם משום דהחשוד עה"ד לא דנו ולא מעידו כדכתב התוי"ט שם מ"א ומ"ו ועי' לשון רש"י כאן ד"ה אינו נאמן. ואף דלא פסק כן הרמב"ם מ"מ כיון דאיכא נמי טעמא דגומלין חיישינן טפי: [שם באמצע הדבור. ובעל כסף משנה בפרק ב' מהל' מעשר כו' ולא פירש היאך מתרצא כו' נ"ב נ"ל שבכ"מ יש חיסור לשון. כי בפי' מהר"י קורקוס שהי' לפני מרן תמיד כתב וז"ל ואפשר שדעת רבינו דכי מסקינן התם דר"י ורבנן במעלין מתל"י קא מיפלגי מתרצינן נמי קושיא דרבנן אדרבנן דמעיקרא דהוה סברי דטעמא דר"י בההיא דכהן משום דחייש לגומלין א"כ רבנן דפליגי עליה לא חיישי לגומלין ומקילין טפי ואנן איפכא שמעינן להו בההיא דאמרינן דרבנן מחמירין טפי מר"י אבל כיון דאסיקנא דטעמא דר"י לאו משום גומלין אלא דחייש שמא יעלו אותו ליוחסין ורבנן לא חיישי להכי דאין מעלין אפשר דס"ל דגבי חמרין איכא למיחש טפי לקנוניא. כי הדבר יותר מצוי ויותר מוכיח שהם גומלין כו' עכ"ל. מהגרמ"ש]:

ט

במשנה וא"נ אדם ע"י עצמו. וכן במשנה הסמוכה בר"ז בן הקצב. ק"ל הא לעיל (כב ב) בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דהבא עליה בא"ת קאי ואפ"ה אם נשאת לא' מעדיה לא תצא לת"ק אלמא מספק לא תצא ממי שאומר ברי לי. ק"ו בשבויה דרבנן ובעלה שנשאה בהיתר א"ד שלא תצא ממנו כשאומר ברי לי. ויש לחלק: [שם בתוי"ט ד"ה המעון הזה. רב צמח גאון פירש בעבור שראה החורבן נשבע כו' נ"ב נ"ל שצ"ל ה"היכל" או ה"מקדש" וכוונתו שלשון "זה" הוא כמורה באצבע או "שהכוונה היא שבימיו נחרב הבית והוא ראה את הבית על מכונו" לכן נשבע בו. ואולי שכוונת הרצ"ג הוא להיפך. כי א"א לפרש שנשבע במקדש שזה היה אחר החורבן אלא שנשבע באלקים מלשון מעון אתה וכו' והיוחסין לא הבין כן. לכן הקשה מבבא ב"ב ומר"ג. ונ"ל עוד שזה לא היה בעת חרבן הבית. כ"א במלחמה אחת לפני החרבן והעד עד שיצאו כנ"ל ובזה מיושב גמגום בעל היוחסין: שם בתוס' חדשים ד"ה האשה כו' וא"כ הוא נאמן במיגו כדפי' הר"ב כו' נ"ב עי' בש"מ שכ' ושמא י"ל דלא הי' מחבואה בירושלים ולפי' התוס' א"ש דאפי' אם היו מחבואות הושיבו שומרין ואין כאן מגו. קונטריסין. ועוד תרצו בקונ' אחרים שבאו הגוים לירושלים פתאום ולא יכלו להטמן עכ"ל ועי' בק"נ: שם בתורע"א אות ל"ב בד"ה לענ"ד יש הפרש בין הרע"ב כו' דהרע"ב דמפרש כן כו' נ"ב הרע"ב לא פירש כלום. מהגרמ"ש]: