רש"ש על המשנה/זבחים/יד

רש"ש על המשנה מסכת זבחים פרק יד

משנה • תוספתא • ירושלמי •

<< · רש"ש על המשנה · מסכת זבחים · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

במשנה וכן שעיר המשתלח. עפרש"י. ולשון התוי"ט דאי קודם וידוי בעי לכנס כו' וה"ה ראוי לבא. משמע דבאמת חייבין עליו קודם וידוי וז"א דגם זה ממעטינן בברייתא לקמן (ס"ד קי"ג) מלה'. אלא דמתניתין לא איירי מזה שוב ראיתי שגם הרמב"ם בפי"ח מהל' מעה"ק הי"א פסק דחייבין עליו קודם וידוי וע"ש בהראב"ד ובנו"כ ועצ"ק. ודע דלשון הרע"ב שכ' כל שאינו ראוי לבא שאין עתיד להקריב דמשמע דממעטינן מזה שעיר המשתלח אפי' קודם וידוי הוא שלא בדיוק כדאמרן:

ב

במשנה שרש"א כל שהוא ראוי לבא לא"ז ה"ז בל"ת. וטעמו מלא תעשון ככל אשר כו'. והעתיקו הרמב"ם בפי' בקוצר. וכ' עוד בדברי חכמים אין הענין כו' אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו. והעתיקו התוי"ט. וק"ל הא סתם מתניתין ברפ"ג דמכות דלוקין על לאו שניתן לאזהרת כרת וכר"ע שם בגמרא וכ"פ בחבורו רפי"ח מהל' סנהדרין ובפ"א מהל' א"ב ה"ז. ועוד ק"ל דהא כבר נ"ל אזהרה לשוחט ומעלה בגמרא בר"פ דלעיל: שם וחכ"א כל שאין בו כרת א"ב בל"ת. לכאורה חכמים היינו ת"ק. ונראה דר"ש וחכמים פליגי בפירושא דפטור שבדברי הת"ק וכה"ג בפסחים (קט"ז ב') במשנה ע"ש ברשב"ם ותוס':

ג

במשנה עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. עתוי"ט בלשון הרמב"ם בנא"י אבל העולה היא דורון אפי' הקריבה בתוך ימה"ס כו'. משמע דאם הביא עולתו בתוך הזמן יצא ואפי' למצוה א"צ להביא אחרת והוא חדוש גדול ולא כן משמע בפסחים (נ"ט סע"א). ובתוספתא פ"א דזבחים איתא להדיא עולת נזיר ועולת יולדת ועולת מצורע כו' ששחטן מח"ז בבעלים כשרים כו' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:

ד

במשנה ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות. וכתב הרע"ב אבל עובדי כוכבים מותרין להקריב שלמים כו'. ל"י אמאי נקיט שלמים עי' לקמן בגמרא (קי"ז) ובמנחות (ע"ג ב') דיש פלוגתא בזה אם מביאין שלמים. ועולות לכ"ע מביאין. ולשון הרמב"ם בפי' ומותר לעובד כוכבים עכשיו להקריב עולות כו':

ו

ברע"ב ד"ה באו לשילה נאסרו הבמות כו'. ומנוחה זו שילה כו' שלא היו נוסעים כו' כמו במדבר. ובגמרא לקמן (קי"ט ב') איתא בשלמא למ"ד זו"ז שילה מנוחה דנחו מכיבוש כו' ע"ש:

ט

ברע"ב ד"ה הרי אלו בעשה כו' א"נ עשה והביאום לה'. כ"כ רש"י. לכאורה קשה הא מוקמינן ליה לעיל (ק"ו ב') באותן שהקדישן בשעת היתר הבמות כו'. וי"ל דילפינן מינה בק"ו להקדישן בשעת איסור הבמות כדאיתא שם בגמרא ועל עשה אין שייך למפרך וכי מזהירין מן הדין: שם ברע"ב ד"ה הקדישן בשעת איסור. מההיא שעתא כו' וכיון שהמתין עד שלא יוכל לקיימו כו' כ"כ רש"י. ול"י למה לא יוכל לקיים עתה להקריבם בבמת ציבור. ועוד ק"ל דאם תיכף כשהקדיש חרבה שילה מאי ה"ל למיעבד. ועוד כיון דהעשה כבר עבר א"כ לכתחלה יקריב בבמה קטנה ומלשון המשנה משמע דבעת ההקרבה עובר בעשה. ולעד"נ דהעשה הוא כיון דהקדיש בשעת איסור הוי כמו שפירש להדיא ע"מ שיקריבם במשכן הואיל דא"א בבמה והוי בעשה דמוצא שפתיך כו' כאשר נדרת ועשית כמש"כ רש"י לקמן בסמוך ועי' מש"כ בסמוך: שם בתוי"ט ד"ה אין חייבין כו' על השוחט בחוץ והמעלה בחוץ כו' כן איתא ברש"י. ולא דק. דבאמת יש למחוק ברש"י המלות ועל העלאת חוץ דזה כתיב אחריו: שם בסה"ד זאת להם עונש עשה ול"ת כו'. והוא מרש"י. ולא דק כי הרע"ב מפרש כאן באופן אחר:

י

במשנה קדשים שהוקדשו למשכן עי' רש"י ורע"ב. ול"נ לפרש דר"ל שהקדישן בשעת איסור הבמות דאז הוי כאילו הוקדשו בפירוש למשכן וכמש"כ לעיל: שם קה"י שהוקדשו למשכן כו' ואם הקריבן בבמה פטור. נראה דמ"מ ידי נדרו דהיינו אם אמר עלי לא יצא ועי' בפי"ג דמנחות מ"י: שם ומתן סביב. פי' הרע"ב דכתיב כו' על המזבח סביב ולא בבמה. וכ"פ לענין הגשה וכיהון. ולכאורה קשה לר' יוסי בפרק דלעיל (ק"ח) במשנה (וע"ש בגמרא) דהל' כוותיה מא"ל. ועי' לקמן (קי"ט ב') בגמרא ופרש"י שהביא בכל הני קראי דכתיבי בהו פתח א"מ או לפני ה'. רק לענין מחיצה בדמים פרש"י ג"כ מדכתיב המזבח פי' בה"א. ובהכי י"ל ג"כ פי' הרע"ב בכל הני. אך הקרא דהביא לענין כיהון הוא שלא ככתוב ואולי ט"ס הוא: