רש"ש על המשנה/בכורות/ז

רש"ש על המשנה מסכת בכורות פרק ז

משנה • תוספתא • ירושלמי •

<< · רש"ש על המשנה · מסכת בכורות · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

ב

במשנה אין לו גבינים אין לו אלא גבין אחד. קשה השתא אין לו אלא גבין אחד אמרת הוי מומא אין לו כלל מבעי' כדפריך הגמרא לעיל (מ') כה"ג. ואולי שלא תאמר דזהו מאוס יותר כשאין לו אלא גבין אחד משאין לו כלל. או משום דהוי כמין שרוע וזגדן: שם זהו גבן האמור בתורה. נראה משום דכל הפרק מדבר במומין הפוסלין מטעם דאין שוין בזרעו ש"א. לכן אמר בזה שהוא גבן כו' ונ"מ דמחיל עבודה כדלעיל. וכן הכונה בגמ' לקמן (מ"ד ב') גבי מרוח אשך. אך ממש"כ הרע"ב כאן דכ"ע מודו כו' ומשמעות דורשין א"ב והוא מפי' הרמב"ם ל"מ הכי:

ג

במשנה איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת. סתם לן כר' יוסי בברייתא ודלא כת"ק דידיה ודלא כאמרו לו. והרמב"ם בחבורו פ"ח מהל' ביאת המקדש הלכה ב' פסק כת"ק דלא כסתמא דמתניתין. ותמה עליו הכ"מ (ויישבו בדוחק). ובפיה"מ וכן הרע"ב לא הזכירו מדברי הת"ק. ואנכי תמה על המזרחי שלא ידע טעם רש"י בפיה"ת שהביא דעת ר' יוסי. הלא כתורה עשה כסתמא דמתניתין:

ה

במשנה שפתו העליונה עודפת כו'. התוי"ט הביא להוכיח מהגמרא דלעיל דמפני מראית עין לא קאי על הא דשפתו כו'. ואני אומר דמהמשנה עצמה מוכח כן מדסיימא אחריהן הרי זה מום: שם המאושכן. כצ"ל בכ"ף והוא מלשון מרוח אשך: שם ובעל גבר. לשון התוס' יו"ט בשם הרמב"ם. ולפעמים קורא גבר על משקל גבל. נראה דכוונתו על פסוק עם גְבַר תמים (תהלים י"ח) כי משקל פֶעל בשש נקודות לא ישתנה בסמיכות (לבד שבע) עי' תל"ע קע"ח ולכן ע"כ שהם שני משקלים: שם שנמרחו אשכיו. וכ' התוי"ט והא דכ' קרא אשך ל"י פי' שאין לו שום אשך. לשונו שלא בדיוק. שהרי רי"ש פליג את"ק ואומר שנמרחו. ופירושו דחוק. וטפי יל"פ שהוא ע"ד ויהי לי שור וחמור בר"פ וישלח ודומיו: שם ר"ח בא"א כל שמראיו חשוכים. ופירש הרע"ב ואע"פ שאינו שחור ככושי. ותימה דבגמרא קאמר דהיינו כושי ומש"כ עוד ובעיקר הדין ל"פ כו'. עמש"כ לעיל (מ"ג ב') במשנת אין לו גבינים. ועק"ל כיון דהגמרא קאמר דרחב"א לא תני כושי. ואם גם חכמים ל"פ עליה בעיקר הדין אם כן מאן קתני ליה. ודברי התוספות יום טוב שם מגומגמין:

ו

במשנה פיקא יוצאה מגודלו. מפרש"י משמע דזהו פירושו של בעל הפיקים וכ"כ הר"ב להדיא. וכ' התוי"ט אבל להרמב"ם לא פריש מתניתין אלא עיקל בלבד כו' ומפרש בעל פיקה היא שתהא עקבו כו' בולטת כו' מזה נראה דעקבו יצא לאחוריו דבמתניתין מפרש דהוא פי' דבעל פיקום: שם יתר בידיו ורגליו שש ושש כ"ד ר"י מכשיר וחכ"פ. ופי' הרע"ב כלומר אפי' כו' אפ"ה חכ"פ וכש"כ אם כו'. טפי יל"פ דבזה אפי' ר"י פוסל:

ז

ברע"ב ד"ה הנושא נשים כו' דכיון דקיי"ל שהבא להתיר נדרו צריך לפרש כו' והוא מפי' הרמב"ם. ותמיהני דהא בגמ' מבואר דלמ"ד צל"פ לא נצרך עד"ר וכן בעד"ר מהני אפי' למ"ד דאצ"ל ומה שחששו שמא יאמר לחכם דלדבר מצוה הוא שואל התרה. הרי הגמרא לא חששה לזה. והטעם נ"פ דהואיל דבאמת אין בו מצוה דאדרבה דיש בו עבירה לא תועיל התרה דחכם. וכן תמוה דבריו בחבורו בפ"ו מהל' ביאת המקדש ה"ט שהצריך להדירו עד"ר כיון דקי"ל דצל"פ כמש"כ כאן בפירושו (ולפלא שבחיבורו לא נמצא מפורש דצריך לפרט. ואולי ס"ל כהתוספות בערכין (כ"ג) בד"ה מ"ס דא"צ כי אם לפרש הלשון שנדר בו. וזה נכלל במש"כ בפ"ו מה"ש ה"ה שיאמר אני נשבעתי על כך וכך). אח"ז מצאתי להמ"א בסי' קכ"ח סקנ"ח שעמד ע"ז וכתב בזה ישוב דחוק ע"ש: