רש"ש על המשנה/ביכורים/ב

רש"ש על המשנה מסכת ביכורים פרק ב

משנה • תוספתא • ירושלמי •

<< · רש"ש על המשנה · מסכת ביכורים · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

ברע"ב ד"ה והן נכסי כהן. שיכול למוכרן וליקח בהן עבדים כו' וכ"נ שפירש הר"ש. וזה הוי קולא דתרומה ובכורים ומתניתין לכאורה חומרי חשיב. והנל"פ דהמכוון כאן לענין קדושי אשה וכר"מ דבמע"ש אינה מקודשת (קדושין פ"ב מ"ח) ואולי לזה כיון הרמב"ם בפי' שכתב וענין אמרם הם נ"כ שהוא מקדש אשה בהן. אבל בב"מ (נ"ג) דייק הגמרא מהא דנ"כ דגם כולי תני. ועי' בתור"ע אות י"ב דהתוס' ביבמות הניחו בקושיא דאמאי לא ילפי' בכורים ממע"ש דלא ליהוי נ"כ ונפלאתי שידיו משמשו בהר"ש כאן והרי הוא מתרץ קושיא זאת. והוא משום דכתיב בהם לך יהיה (כצ"ל) דרשינן שלך יהיה לקדש אה"א כדדריש כו' עיין בו. וכן בקדושין (ס"ד נ"ב) דרשינן וזה יהיה לך כו' לך ולכל צרכיך ובסוכה (מ') לכם לכל צרכיכם:

ב

וגידוליהן אסורים כו' אף לזרים. עבתוי"ט ומפרש אף דאסור לזרים כמו תרומה מ"מ גד"ת תרומה אינן אלא לאיסור זרים אבל לשא"ד ה"ה כחולין כגון להתחייב בלקט כו'. משמע הא גדולי מע"ש ובכורים פטורין מלקט כו'. וז"ה תימה דהרי בתוספתא שהביאו התוס' איתא ג"כ מע"ש ובודאי גם בבכורים הדין כן:

ד

ולינה ובפי' הרמב"ם והר"ש ופנית בבקר כו' כל פינות כו'. וקשה מדוע לא נילף מזה גם למעשר. וכן מהקישא דמע"ש לבכורים למ"ד בתר למד אזלינן (זבחים נ') דמע"ש חולין בעלמא הוא (שם):

ה

ת"מ שוה כו' ולתרומה בב"ד כו'. ק"ל דהא שוה לתרומה ג"כ שנוהגת בכל הפירות ושלא בפני הבית דחשיב לעיל במ"ג:

ז

דם מהלכי שתים. עתוי"ט. והגרי"פ הקשה עוד דהלא במהלכי שתים יוכלל גם מין עוף ועל דמו חייבין כרת כמפורש בכתוב. ול"נ דתואר מה"ש אינו נופל על העוף משני פנים. א) כי יש לו הילוך גם בכנפיו באויר. ב') כי גם להילוכו ברגליו על הארץ נעזר באצבעות המפורדות ובלעדן כגון אם תקצצם או תקשרם יחד לא יוכל ללכת. משא"כ באדם אשר גם בלתם ילך בטוב:

ח

בתוי"ט ד"ה כוי כתב הר"ב כו' ולפיכך תמיהני על הרמב"ם שכתב הכוי הוא מין מורכב כו' וכן אמרו כוי בריה כו'. נ"פ דמ"ש מין מורכב כו' אינו ר"ל שהוא בא מן העז ומן הצבי (כמו שהבינו התוי"ט) אלא דר"ל שיש בו ענינים שמתדמה בהן לעז. וענינים שמתדמה בהם לצבי כאלו הוא מורכב משניהם אשר ע"כ לא הכריעו חכמים בו כו' ועי' תוס' חולין (פ') ד"ה ולא הכריעו:

יא

ראוי לשית לב מדוע הקדים לפרש האינו שוה להשוה שלא כסדרן במ"ח ואולי משום דבשוה יש הרבה דברים והתנא כללם בושאר כל דרכיו כו' וכדאמר בירושלמי שנכלל בו הרובע והנרבע ממנו. וכן עוד כיוצא בזה לכן שנהו באחרונה. ובמ"ח לא רצה להפריד בין השוים: שם הריני נזיר שזה חיה או בהמה. ובפי' הריבמ"צ שזה חיה ובהמה נזיר שא"ז כו' נזיר. ובתוי"ט ומש"ה הוא דתני לה בהך בבא. והוא דוחק דהעקר חסר (ובשנ"א הגיה בכאן ע"ש. וכן בפירש הרמב"ם וריבמ"צ משמע שהיה לפניהם נ"א במשנה) ול"נ דכרוך ותני ור"ל דבכוי בין שאמר ה"נ שזה חיה ובין ה"נ שזה בהמה ה"ה נזיר משא"כ בבהמה וחיה ודאים א"נ בכאו"א אלא בשאמר אחד מהלשונות. והעקר נ"ל דמתניתין בכאן סמכה על הא דתני בספ"ה דנזיר וכאן הוי כמו וכו' ר"ל שזה חיה וכו' או בהמה וכו' הכל כמבואר שם. [וכזה מצינו גם במקרא גבי שירת מרים שאינו כתוב שם רק תחילת לשון השירה שאמר משה והכוונה לכל השירה וכדאיתא במכילתא כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים כו' וכ"כ שם המפרש זי"נ]. ועמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז. [וכה"ג כתבו התוספות שבועות (ט' ב') ד"ה כדאמר]. ומש"כ עוד התוי"ט ושוה לחיה ולבהמה נמי מה"ט. תמוה דז"א רק בדברים שהחיה והבהמה שוים בהם. משא"כ שזה חיה אינו נזיר כשאמר על הבהמה. וכן שזה בהמה א"נ כשאמר על החיה: