רש"ש על המשנה/אהלות/ז

רש"ש על המשנה מסכת אהלות פרק ז

משנה • תוספתא • ירושלמי •

<< · רש"ש על המשנה · מסכת אהלות · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

תוי"ט ד"ה נפש אטומה. עי' כה"ד. והוא משובש מאד. א) שהרע"ב לא כתב שם כלום על ורומן שבעה. ב) דפי' רשב"ם שם מטין יותר לדברי הרמב"ם בחבורו דבארון מועיל חלל טפח לחצוץ בפני הטומאה. כפי העתקת התוס' שם דברי הרשב"ם. ג) שדברי הרמב"ם כאן נוכל להתאימם עם דבריו שבחיבורו. ור"ל כאן דאם היה מונח בארון שיש בו חלל טפח היה חוצץ ולא היה נופל בו לא דין נפש אטומה שתהא בוקעת. ולא דין דאם היה מקום טומאה טע"ט כו': ד"ה סמך. והקשה כו' דמ"ש כו' שתחת הפרח טהורין. ול"נ דלפי נא"י דינא דהכא דומה להא דהביא התוי"ט בפ' דלעיל מ"ג בד"ה והטומאה ע"ש. (גם נ"ל דבנא"י צ"ל תקרה לסוכה) וכ"מ בחבורו ספ"ז מהל' ט"מ:

ב

ד"ה ומאחוריו. ומהר"ם חילק בין שפוד לאדם דבאדם לא. תימה כיון דשם מוכח דהשפוד שנגע אף מאחוריו של אהל נעשה אבי אבות הטומאה לטמא אדם הנוגע בו טומאת ז' כש"כ אדם הנוגע בעצמו באחוריו של אוהל אינו דין שיטמא ז': בהרע"ב ד"ה בוקעת ועולה כו'. אבל הנכנס לתוכו טהור. לשיטתו לקמן פי"א מ"ח דכלים הנוגעים במת מטמאים באהל. יטמא הנכנס באהל מחמת האהל שמאהיל עליו: תוי"ט ד"ה טומאה בוקעת. כיון דאין אהל טפח כו'. אינו מדוייק דהא בשפוע לא בעינן טפח וסגי בחלל כל שהוא כבריש מתני' דאצבע ודאי ל"ד דה"ה פחות. וי"ל דמהר"ם קורהו אהל טפח מפני דחשיבתו הוא מחמת שיש להלאה ממנה חלל טפח:

ג

עמש"כ לעיל פ"ג מ"ו ובעירובין (סח):

ד

תוי"ט ד"ה הראשון טהור. אפי' מת כו' א"מ עד שיצא לחוץ כדתנן כו'. הר"ש. לשונו שלא בדיוק דהא לקמן בסמוך מוקי לה לההיא בשלא עיגל ראש כפיקה. והכא דמיירי כשהעגיל מטמא בפה"ק לבד: ד"ה אין לנפלים. וצ"ל דפה"ק הוא כשיצא הולד לחוץ כו'. ויש בזה קצת תימה בשינוי הלשונות כו'. צ"ע אנה מצא בדברי ר"י או אפי' בלשון הרמב"ם והרע"ב דפה"ק מטמא. (ואדרבה מדהוצרך הרע"ב במשנה דלקמן לומר דס"ט לצאת ש"מ דפתה"ק לא מטמא. ולכן גם קושייתו שם עליו א"כ. והכא ל"מ מחמת ס"ט לצאת. שהרי לא עמדה לצאת אלא בבית הב'). ר"י לא קאמר אלא משנפתח הקבר (והוא לרבותא דאפי' לא יצא עדיין אלא שנה"ק) תו אין פנאי להלך (וכש"כ אם יצא ראשו). ומה שאמר אין לנפלים פתה"ק אגב לישנא דרישא נקיט. וכוונתו על יציאת הראש ג"כ דגם הוא אינו מעכב הליכתה. וזהו אשר הוסיפו הרמב"ם והרע"ב בביאור דבריו ומוכרח הוא: בא"ד ולכן נ"ל שהכ"מ הבין כו' היינו מש"כ אח"כ יצא ראשו כו'. תמוה דא"כ מהו שהתנה אם נעשית כו' כפיקה. הא ביצא אפי' לא היה כפיקה נמי כדמסיק אח"כ: בא"ד שהרי מכיון שיש עוד בית החיצון וכדתנן כו'. שם במשנה אינו מבואר כלל. והרי התוס' בר"פ בהמה המקשה בד"ה אדם ובפ' יש בכור מפרשי דבית החיצון היינו פרוזדור (והוא כמו שהביא בסמוך לדעת הר"ש) רק רש"י נדחק בנדה לחדש עוד בית חיצון להלאה מן הפרוזדור בכדי ליישב הא דקאמר הגמ' שם כגון שהוציא כו' ובברייתא איתא דמטמאה בפנים כבחוץ. ולהתוס' צ"ל דכוונת הברייתא על העובר כולו שהוא בפנים היינו בפרוזדור רק ראשו חוצה לו וכמש"כ המהרש"א בנדה (מב ב') בתד"ה וכדר"א. וכדי שלא להכנס בכל הדחוקים בחר לו הרמב"ם דרך לעצמו דגם עובר הוה כילוד משיצא ראשו לפרוזדור ודו"ק: בא"ד ועוד אני אומר כו'. לכאורה זוהי בעצמה הקושיא הראשונה:

ה

ד"ה יצא. ואפ"ל דהב"ע בשהקיפו כו' שלא נגע העובר המת באשה כו'. זה אינו עולה לפי' הר"ש והרע"ב. דמ"מ נטמאה האשה בטומאת אהל. ולהרמב"ם צ"ל דילדה תחת כפת השמים באויר. ויותר נ"ל דט"ס בכ"מ וצ"ל שלא נגע העובר החי: בהרע"ב ד"ה שפיר. שליא כו'. קשה דהא בבכורות רפ"ג אמר שפיר ושליא וכן בכ"ד. א"כ ש"מ דב' מילי נינהו. וי"ל ע"פ הא דאיתא שם (מ"א) גבי גרב ועיין בפרש"י עה"ת שם: תוי"ט ד"ה בשני שפירין. כבר פירש"י הטעם כו' ולי ק"ק כו' דבלוע חשיבא כמאן דליתא כו'. במחכ"ת ל"ד דרש"י לא פי' כן אלא דאם תאמר טומאה בלועה מטמאה. אבל אליבא דאמת דמסקינן כרבה שם דטומאה בלועה א"מ. קילא טפי מבית הסתרים: