רש"י על נחמיה ג לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

| רש"י על נחמיהפרק ג' • פסוק ל"ד | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כג • כה • כו • כח • ל • לא • לב • לד • לה • לו • לז • לח • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


נחמיה ג', ל"ד:

וַיֹּ֣אמֶר ׀ לִפְנֵ֣י אֶחָ֗יו וְחֵיל֙ שֹֽׁמְר֔וֹן וַיֹּ֕אמֶר מָ֛ה הַיְּהוּדִ֥ים הָאֲמֵלָלִ֖ים עֹשִׂ֑ים הֲיַעַזְב֨וּ לָהֶ֤ם הֲיִזְבָּ֙חוּ֙ הַיְכַלּ֣וּ בַיּ֔וֹם הַיְחַיּ֧וּ אֶת־הָאֲבָנִ֛ים מֵעֲרֵמ֥וֹת הֶעָפָ֖ר וְהֵ֥מָּה שְׂרוּפֽוֹת׃


"לפני אחיו וחיל שומרון" - לפני חביריו וחיל שומרון שהיו צרי יהודה

"מה היהודים" - מדוע היהודים כך הם עושים

"האמללים" - ענין חלשות ורפיון

"היעזבו להם" - וכי הם סבורים אשר יעזבו ויניחו להם העובדי כוכבים לבנות

"היזבחו" - אם יזבחו להם את זבחיהם תמיד כמו שהם סבורים

"היכלו ביום" - אם יכלו וישלימו מלאכתם אשר התחילו ביום א' לומר שלא יניחום העובדי כוכבים לגמור את בניינם

"היחיו" - אם יחיו ויתקנו ויחזירו האבנים לקדמתן להיות קשות וחזקות מן העפר

"מערמות" - ענין חמרים ותלים

"והמה שרופות" - והאבנים היו שרופות ונעשית עפר כך היו מלעיגים ומתלוצצים על בנין החומה שהיו בונין מן האבנים שרופות שנפלו לארץ מן האש כאשר נשרפה ירושלים