רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/לח

<< · רפואה למכה · פתיחתא דאיכה רבתי · לח · >>

ל"ח

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמֵּת לוֹ מֵת וְהוּא מִתְאַבֵּל, מַה הוא עוֹשֶׂה, אָמְרוּ לוֹ תּוֹלֶה שַׂק עַל פִּתְחוֹ. אָמַר לָהֶם אַף אֲנִי עוֹשֶׂה כָּךְ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם (ישעיה נ, ג). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, אָמְרוּ לוֹ מְכַבֶּה אֶת הַפָּנָסִין, אָמַר לָהֶם כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם (יואל ד, טו). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, כּוֹפֶה אֶת הַמִּטּוֹת. כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב (דניאל ז, ט). כִּבְיָכוֹל שֶׁהָיוּ הֲפוּכִין. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, הוֹלֵךְ יָחֵף, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' בְּסוּפָה וּבִסְעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו (נחום א, ג). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, מְבַזֵּעַ פּוּרְפִּירָא שֶׁלּוֹ. כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, דִּכְתִיב: עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ (איכה ב, יז). רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן מְפָרֵשׁ לֵיהּ מַהוּ בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, מְבַזַּע פּוּרְפִּירָא שֶׁלּוֹ. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם (איכה ג, כח). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל, מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, דִּכְתִיב: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה (ישעיה כב, יב).

מהר"ם אלשיך זלה"ה הביא מדרש זה בס' דברים ניחומי' שלו בפ' איכה ישבה בדד, ודקדק בו דקדוקים רבים, ועליהם השיב דברים נכוחים נאים למי שאמרם, ואני הצעיר לפי דרך הר"מ הנז' אפרש בדרך אחר כתינוק על גבי ננס, ומה שנ"ל לדקדק יותר על מה שדקדק כנז', הוא אומרו מלך בשר ודם, היה די שיאמר מלך שמת לו מת, וגם אומר מלאכי השרת ולא אמר מלאכים סתם, ונשיב על אחרון ראשון, שיש הרבה מיני מלאכים כמו שנפרש, ולבאר זה צריך להביא מה שבא מפורש בכתבי האר"י זלה"ה, בענין הזיווגים שמהם נמשכים נשמות המלאכים, ואל בני האדם, וביאר (בס' אדם ישר) סדר מדרגתם בדרוש מ"נ ומ"ד דרוש ג'. שהם ז' מדרגות, הא' הם נשיקין שניים דמוחין, הב' נשיקין הראשונים קודם שום זווג תחתון, קודם שנברר זו"ן שמהם נבראו נשמות המלאכים המעולים שאין למעלה מהם בכל המלאכים כנז"ל. (ולמעלה פי' שהם המלאכים הקדושים שאין שמם משתנה לעולם, והם קיימים תמיד כמשז"ל על יוצר משרתים ואשר משרתיו). ואח"כ פי' סדר מדרגת הזווגים, ובסוף כתב: אמנם הבחינה של אגד"ה הם נשמות בני אדם, ובחי' בו"ז הם נשמות המלאכים וכו' עכ"ל. והנה פי' מהר"ם אלשיך זלה"ה הנז"ל, כי כל כונת הסיפור הזה הוא שרצה הב"ה להראות אל מלאכי השרת חבתו עם ישראל עכ"ל. ולפיכך קרא למלאכי השרת שהם מבחי' הב', ולא קרא לשאר המלאכים, כי שאר מלאכים בודאי הנה הם מכירים בעצמם שהם ממדרגה שפלה פחותה הרבה ממדרגת נשמות בני אדם, אבל מה שהם ממדרגה הב', והם מבחינת הנשיקין הראשוני' קודם שנבררו זו"ן שמהם נשמות בני אדם, היו סבורים כי הנה הם היושבים ראשונה במלכות, ובפרט עתה שחטאו וגלו ונתרחקו מהקדושה, ולפיכך כדי להראות להם חבתן של ישראל לפניו ית', שאל למלאכי השרת דווקא, וע"ד שפי' מהר"ם אלשיך זלה"ה, וכמו שאמרנו. להודיע להם כי אעפ"י שהם מבחינת הנשיקין הראשונים, מ"מ גדולה מעלת ישראל הצדיקים אעפ"י שלא יהיו רק מבחינת הנשיקין השניים כנז', והנה עפ"י הדרך שנפרש הוא להודיע חבתם של ישראל, כי כפי מה שעולה ויורדת נשמתן של ישראל, כך כביכול עולה ויורדת עמהם, והנה אמר להם מלך ב"ו שמת לו מת וכו'. לפרש זה צריך להביא מה שכתב הרמ"ע מפאנו זצ"ל במאמר הנפש, שפירש בענין הנשמה ה' חלקי הנשמה שאמרו ז"ל נר"ן ח"י, שהם כנגד אותיות השם הגדול וקוצו של יו"ד, ופירש כי חיה יחידה אינם מתלבשים בגוף (וכן פירשו שאר המקובלים) והם נק' איקונין ראשונה, ונק' בן מלך, אמנם נר"ן הם הם דיוקן שניה כשר לפני המלך, ואלו מתלבשים בגוף לזוכים לזה, ויש מי שאינו זוכה לרוח ונפש, וזהו נקרא עבד, ומי שאין לו רק נפש הוא במדרגת שפחה, ע"כ תמצית דבריו ספיח קציר בקצור נמרץ. והנה בחינת חיה יחידה יקראו בשם בן מלך סתם, בן מלכו של עולם, אבל אינם נקראי' בשם מלך בשר ודם, שאינם מתלבשים בגוף, אבל בחינת הנשמה זה יקרא בשם מלך, שהיא מתלבשת בגוף, ואעפ"י שהרמ"ע זצ"ל לא כנס אותה רק בשם שר, כשר לפני המלך, אפשר לומר כי לגבי מלכו של עולם לא יתואר רק כשר לפני מלך, אבל בפני עצמה וכל שכן לגבי הגוף יקרא בשם מלך ב"ו. והנה ידוע כי נשמתו של אדם מתאבלת עליו בשעה שחוטא, וכבר אמרנו לעיל בדברי ר"ל בענין הכרת לנפש מן הרוח והנשמה, ולפיכך אמר מלך ב"ו שמת לו מת. לומר ודאי שהיא מחלקו ודאי, והוא מתאבל, כי בשביל זה נסתלקו הארת המוחין דמיון האבל, מה הוא עושה תולה שק על פתחו (פי' מפני שהוא שחור). א"ל אף אנו נעשה כן, שנאמר אלביש שמים קדרות וכו'. זה יובן במ"ש בתקון כ' דף מ"ט ע"ב ז"ל, לבושין אינון גוונין דשרגא, לנר ה' נשמת אדם, בגוון אוכם דאיהו טחול, וכד אתלבשת תמן בחובין, איהי אמרת אל תראוני שאני שחרחורת וכו'. וזהו תולה שק על פתחו. שהנפש מתלבשת בלבוש שחור, שהוא טחול אוכם, והיא שפחה בישא דעבידת ניאופין, והוא שחוק הכסיל, והיא על פתחו של אדם, לב מבין, ומעכבתו מלהבין בד"ת. ובתקון הנז' ביאר אח"כ יותר מזה וז"ל: ס"מ חשך נחש קדרות, ועליה אתמר אלביש שמים קדרות, ווי לנשמתא כד אתלבש בקדרותא דלהון, ועליה אתמר אלביש שמים קדרות. ובזה מבואר המשל והנמשל, כי הנשמה מתלבשת בלבושי הקליפות, וכן ג"כ כביכול שכינתו ית' עליה נאמר אל תראוני שאני שחרחורת, וכן ג"כ העולם בכללו אלביש שמים קדרות, וכמ"ש ג"כ בפירוש מרכבת יחזקאל, כי העולם נתלבש בעור הנחש משכא דחויא, והנה כל זה הוא בעשייה שהוא הפתח ראשון לכניסה לכל העולמות, עוד שאל מלך ב"ו שמת לו מת מה הוא עושה מכבה את הפנסין, אף אני עושה כן שמש וירח קדרו. פירוש לא די שנתלבשה הנשמה בלבוש נכרי המונע אותה מלהשיג, אלא גם היא מצד עצמה נתמעטה הארתה, וגם זה נרמז בתיקונים תקון הנז' וז"ל: אדם דאיהו נר, נהיר בה אורייתא דבכתב ונשמתא דאיהי נר נהיר בה מצוה, ובזמנא דלא נהירין בה אור ונר אתמר בנשמתא אל תראוני שאני שחרחורת, ואתמר באדם אלביש שמים קדרות, וכן ג"כ אומר אח"כ ותכהן עיניו מראות, אינון חשוכין דמכסן על עיינין דלא מסתכלין בקב"ה ושכינתיה, דמחשכין אור ונר עכ"ל. ועל זה אמר אף אני אעשה כן, שמש וירח קדרו, מלבד לפי פשוטו שהוא כנגד עולם היצירה, אפשר לפרש ע"ד מ"ש למעלה בפי' עד אשר לא תחשך השמש (קהלת יב, ב), זו מלכות בית דוד, והירח אלו סנהדרין, והכוכבים אלו הרבנים, ושאר דברים שפי' בענין הנז', ולפי זה יאמר שמש ירח, שהם מלכות בית דוד והסנהדרין, וכן קלסתר פנים של שכינה, והברייתות דהוו נהירין מחכמה סתימאה אלו קדרו, שחשך הארה שלהם, אבל הכוכבים שהם הרבנים אלו אספו נגהם בלבד, כי עדיין יש להם הארה אבל אין מוציאין אותה לחוץ, והיינו שאין דנין דיני קנסות, אבל מ"מ בקצת דברים שליחותייהו דרבנן קמאי קא עבדינן עד ירחמנו עושנו. אמר עוד מלך בשר ודם מה הוא עושה, כופה את המטות, אף אני עושה כך, עד די כרסוון רמיו (דניאל ז, ט). כביכול שהם הפוכות, הנה המטה עשויה כדי לפרות ולרבות עליה, וגם ע"ג המטה אדם פושט עליה איבריו ויש לו בה מנוחה ושם ינוחו יגיעי כח, והנה האבל חייב בכפיית המטה מפני שהוא אסור בתשמיש המטה, וגם מפני שאין לו ליקח הנאות רק יש לו להצטער בענין משכבו, וכן ג"כ הנשמה מצטערת על הנפש כאשר נכרתה, ואוספת נתחיה אליה כדי שלא להשפיע לחצונים, ואין לה יחוד וזווג עם בחי' נפש, כי זהו עיקר העונג שלה, ולגבי דידה יחשב לה כפיית המטה, וגם לפי שאין לה עונג עליון, וכן ג"כ אל השכינה בשביל עונות ישראל הנה היא שכיבת לעפרא, כמ"ש בתיקונים תקון הנז' ז"ל: ונשמתא בגלותא בתראה אתמר (בגינה נפלה ולא תוסיף קום (עמוס ה, ב). ולית ליה עלוי וסלוק), בה ותגל מרגלותיו ותשכב (רות ג, ז). שכיבת לעפרא, ווי ליה לבר נש דנשמתיה נחיתת תחות רגלוי, דבההוא זמנא אתמר נפלה ולא תוסיף קום, ולית ליה עלוי וסלוק אלא בידא דקב"ה, דאזיל שמא קדישא בזמנא ההוא ואוקים לה וכו' עכ"ל. ואעפ"י שנראה שאינו מדבר אלא בענין הנשמה, מ"מ במעט עיון יובן שמדבר בענין השכינה ג"כ, וז"ש דבגינה אתמר. פי' בשביל הנשמה שירדה כנ"ל, נאמר נפלה ולא תוסיף קום. ופסוק זה נאמר על השכינה כמ"ש בפירוש בתולת ישראל וכן פירשו ז"ל. ומכאן יש להביא ראייה למשז"ל כי הב"ה והנשמה כחדא אזלי, וכמעט הוא ראייה לכל מ"ש, והביא ראייה מפ' עד די כרסוון רמיו, כביכול שהם הפוכות. פי' מדאצטריך לתקן הכסאות מכלל שהיו הפוכות, וכתוב זה בגלות בבל כתיב, וראה דניאל שתקנו הכסאות, וזה ע"י ועתיק יומין יתיב, שנתגלה אור עתיק יומין ועי"ז אזיל שמא קדישא שהוא ז"א ואוקים לה, וכנראה מזה מיחוד יודי"ן ווי"ן יעויין שם. אי נמי ראה דניאל ע"ה מה שיהיה לעתיד לבא שתתגלה אור מלכות עתיק יומין, ועי"ז תעלה המלכות מאליה, כנראה מזה בכמה מקומות. והנה הכסא והמטה הכל דבר א', כי המטה העליונה הנה היא בהיכל ק"ק, וכמבואר בקריאת שמע שעל המטה, וכן הכסא הנה הוא בהיכל הנז', וכמבואר בס' אוצרות חיים ובספר הכוונות ג"כ, ושניהם פירשו המטה והכסא הנה הם בעולם הבריאה, א"כ יצדק יפה להביא ראייה מזה על זה כי הכל א', מלך ב"ו מה הוא עושה, הולך יחף אף אני עושה כך, ה' בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו (נחום א, ג). פי' לא די כי הנשמה מצד עצמה אוספת נתחיה אליה ומקטנת עצמה כמ"ש, כדי שלא להשפיע לחצונים כנז"ל, אלא אף ההארות הבאות אליה נתמעטו, והנה ענין נעילת הסנדל הוא שהא"י שולחת אור חצון אל זו"ן להגין עליהם מן החצונים, וכמבואר בענין נעילת המנעלים. והנה בענין האבלות נסתלקו אלו ההארות, ולפיכך האבל אסור בנעילת הסנדל, כן נמצא כתוב בכתבי האר"י זלה"ה. והנה בזוהר חדש מדרש רות על פ' שלף איש נעלו ונתן לרעהו (רות ד, ז). אמרו זה לשונם: מכאן אמר רבי עקיבא מיום שחרב בית המקדש נגדעו אלופי עצה, והדעות משתבשות והלב אינו קיים על בורייו והולך אחר מראית העין עכ"ל. וזה כי יש חליצת מנעל לטובה, היינו להסיר (העור) [האור] החצון, ונשאר הפנימי קדוש בסוד החשמל, דמיון מרע"ה בסנה שנאמר לו, של נעלך מעל רגליך (שמות ג, ה). ויש חליצת המנעל הפך מזה, היינו שנסתלק האור המגין ונשאר ערום ויחף, והוא דמיון מה שאירע לאדה"ר ע"ה שאמר וידעו כי עירומים הם (בראשית ג, ז). וכן ואירא כי עירום אנכי (שם י). והנה ידוע ג"כ כי כליות יועצות, והם בנצח והוד, וגם הבינה נקראת עצה, אם מפני שיש בה אדי"ד דיודי"ן בגי' קס"א, והוא עץ עם הכולל, וזהו על ה' שהיא ה' עלאה, גם הכתוב אומר: לי עצה ותושיה אני בינה וכו' (משלי ח, יד). והנה זה האור החצון שאמרנו שהוא בסוד המנעלים, הנה הוא נמשך מנ"ה דבינה, ועתה שנסתלקה ואינה מלבשת רגליו, יצדק לומר נגדעו אלו, כי העצה שמשם אלף בינה, וכיון שנגדעו כנז' הנה בזה הדעות משתבשות, כי גם הדעת ירד ממדרגתו והלב אינו קיים על בורייו והולך אחר מראית העין. וזה יובן ממשז"ל על מ"ש בזוהר (זח"ב ר"ג ע"ב): בהאי נגה מפתי סטרא אחרא לאתתא לנטלא נהורא. ופי' כי הנה אדה"ר נתפתה לדברי אשתו ששמעה לקול הנחש, מפני שלא הבין הדבר על בורייו, וזה מפני כי נטיו רגליו ונתפתה לדברי סטרא אחרא, וכמו שאמר הכתוב: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו' (בראשית ג, ו). ולא הבין טענות הנחש הכוזבות, וזהו שאומר והלב אינו קיים על בורייו והולך אחר מראית העין ולא אחרי עין השכל. וכן האדם גם כן, כי כיון שאין לו הארת החשמל והנשמה נתלבשה בלבוש נכרי, והם עון משחית אף וחימה, ואין לו הארה ממרכבו ארגמן, ובזה הלב אינו קיים על בורייו להבין הדברים על בוריים, ולהיות רואה את הנולד ולחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה, וכי הוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הב"ה, רק הולך אחר מראית העין ואינו מבין כי על כל אלה יביאהו האלקים במשפט, וכל זה גרם כי ע"י כרת הנפש נסתלקו אור נצח והוד של אור הבינה כמ"ש. וזהו הולך יחף, ואמר אף אני הולך יחף, שנאמר ה' בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו (נחום א, ג). כי במקום שאומר הכתוב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ז, ב). עתה נתלבשה בקליפות להשפיע בהם, כדי לשמור את ישראל ומפני כבודם גם כן, וכמ"ש (חגיגה י"ג:) על פ' וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון (יחזקאל א, ד). כדי לכבוש כל העולם כלו לפני נבוכדנצר, וכל כך למה כדי שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר הב"ה את בניו. והביא ראיה מפ' ה' בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו. הנה על פ' מי זאת עולה מן המדבר וכו' (שה"ש ג, ו). ומסיים מכל אבקת רוכל: נפרש מ"ש על פ' ויאבק איש עמו (בראשית לב, כד). ואז"ל (חולין צ"א.) שהעלה אבק עד כסא הכבוד. פי' שיעקב העלה בירורין מכל עולם ועולם, בסוד ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם (מלאכי ג, כא). וכבר אמרנו הרבה פעמים משאז"ל על פ' כי ה' אלקיך אש אוכלה (דברים ד, כד). כי השכינה גולה כדי לקבץ אליה נדחי ישראל, הניצוצות שנפלו בתוך הקליפות, דמינן הוו ואידחו (עשרה מאמרות מאכ"ח ח"ג, ח), וז"ש הכתוב ה' בסופה ובסערה דרכו, שהם הקליפות כמ"ש, וזה מפני כי ענן אבק רגליו, פי' סבותיו, מלשון ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית ל, ל). בשביל זה מעלה אבק בתוך הקדושה, ואותו האבק נטהרת ומתקדש, והנה בזה הורה ית' שמו אל מלאכי השרת כי לא די שהגיע פגם לג' עולמות בי"ע, אלא גם אל המלכות דאצי', כי רגליה יורדות מות כמ"ש המקובלים ז"ל, כדי לשמר ולהושיע את ישראל, מלך מה הוא עושה, מבזע פורפירא דיליה, אף אני עושה כן, הה"ד עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו (איכה ב, יז). אמר ר' יעקב דכפר חנן מפשר ליה, מהו בצע אמרתו, בצע פורפירא. הנה הרבה לבושים נעשים אל הנשמה, כל א' וא' כפי הראוי לו, וזה ע"י מעשה המצות שהאדם עושה, והנה כשהאדם עובר עבירות הרבה עד כי ונכרתה הנפש ההיא ח"ו, וכל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה, תרגמה רב בתוהא על הראשונות (קידושין מ:), אז נאמר על הנשמה והרוח אשר היו מתלבשים בנפש ההוא ערום ילינו מבלי לבוש (איוב כד, ז). ואעפ"י שאח"כ הב"ה ממציא אל הנשמה והרוח לבושים אחרים אם יזכו, כגון שהם מתלבשים בנפש הגר וכיוצא, מ"מ בין דא לדא כיון שנכרתה הנפש ההיא, יחשב אל הנשמה כאילו נקרע הלבוש שלה, וזהו בזע פורפירא דיליה. והנה סוד הקריעה פירש בס' נגיד ומצוה, כי הנה הוא כנגד הלב שנקרע ויוצא מה שבתוכו עכ"ל. וכן בכאן בענין נר"ן כיון שנכרתה ונקרעה הנפש, יצאו מה שבתוכה שהם הרוח והנשמה, ונשארו עירומים כי נקרע הלבוש שלהם, ובתיקונים דף קמ"ב ע"א. בענין (שמות כב, כה): אם חבול תחבול נפשא ורוחא, שלמת רעך דא נשמתא, ואם חבול תחבול תפילין דיד ותפילין דרישא, שלמת רעך כסוייא דמצוה עד בא השמש דאיתמר ביה כי שמש ומגן ה' אלקים (תהלים פד, יב). תשיבנו לו, קדם דיתכניש מיניה, דעליה איתמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג, כ). מאי צדקה צלותא, ומרפא בכנפיה כנפי מצוה דאינון תפילין כנפי יונה, כנפי מצות ציצית, היא שמלתו לעורו משכא דתפילין עכ"ל. והנה בסוד הנחת תפילין פירש האר"י זלה"ה, כי קודם הנחת תפילין יש לת"ת מוחין בסוד הרוח, כי כן הת"ת הוא רוח, והמלכות יש לה מוחין בסוד נפש, כי כן היא נפש, אך אחר הנחת תפילין אז המלכות באים לה מוחין בסוד הרוח והת"ת בסוד נשמה עכ"ל. ודבר ידוע הוא בזוהר והרבה מקומות, ובפרט בפ' ויקרא ז"ל: ובגיני כך והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (ש"א כה, כט). והא אוקמוה דנפש אתקשר ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקב"ה וכו' עכ"ל. והנה התפילין נק' חיי המלך, כמ"ש הטעם כי ב' פעמים אדי"ד הוי"ה א' הם בגי' חיים, והנה ע"י תורה ומצות נקשרת הנפש עם הרוח והרוח עם הנשמה והנשמה בקב"ה, ובפרט ע"י מצות תפילין נאמר ה' עליהם יחיו (ישעיה לח, טז). ויאמר ע"ז ג"כ הפ' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, כי אפי' בחינת הנפש תהיה צרורה בצרור החיים ע"י התפילין הנקראי' חיים כנז', וזה ע"י התקשרה ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקב"ה שהוא צרור החיים כמ"ש בזוהר כנז', אבל אם ח"ו לא יניח האדם תפילין אז הוא בכלל פושעי ישראל בגופן, וגורם פגם לרוח ונפש, וזהו אם חבול תחבול נפשא ורוחא, כיון שאינו מוסיף בהם הארה הוא כמי שחובל בהם, וביאר ואמר מה הוא הפגם והחבלה שחובל בהם, ואמר שהוא שלמת רעיך דא נשמתא, אשר כביכול הנה היא שלמה שמתלבש בה רעיך זה הב"ה, כד"א רעיך וריע אביך אל תעזוב וכו' (משלי כז, י). ופירש אח"כ ואמר באיזה אופן הנה הוא חובל לנפש ורוח, ואם חבול תחבול תפילין דיד ותפילין דרישא, שעל ידם מוסיף בחי' רוח לנפש ונשמה לרוח כמ"ש, שלמת רעיך כסוייא דמצוה שהיא הציצית, בסוד אור מקיף כמשז"ל, עד בא השמש וכו'. פי' עד שלא יסתלק השמש כמ"ש תשיבנו לו וכו'. וזה כי ידוע שאעפ"י כי מצות ציצית ותפילין כל היום, מ"מ העיקר הוא בשעת תפלה, והן אלה דברי התיקוני' הנז' עפ"י הדרך אשר נפרש, וכבר אמרנו הרבה פעמי' כי כל מה שנפרש הוא דרך דרש לא זולת, ואמר אם חבול תחבול שלמת רעיך, שעברת על מצות ציצית ותפילין קודם שיסתלק מכל וכל הארתם, היינו שיעבר זמן ק"ש ותפלה, והיינו תפלת המנחה ותשקע החמה, תשיבנו לו היינו לקיים המצות באותה שעה, וזהו דאיתמר ביה כי שמש ומגן ה' אלקים. שהוא ק"ש ותפלה, שעל זה נאמר יראוך עם שמש (תהלים עב, ה). ומגן ג"כ שהוא מגן אברהם, והיא התפלה. זה אפשר לומר דרך רמז, אבל העיקר נ"ל לומר כי כבר ידוע כי היסוד נק' שמש, ובפרט יסוד דבינה הנק' רקיע שבו חמה ולבנה כמ"ש ז"ל (חגיגה י"ב:), והנה בפי' תפלת ראש השנה בפי' אלקי אברהם וכו'. אמרו שיורדין מקיפין אל המוחין, והם מחג"ת דבינה, ומאירים במצחא בסוד תפילין, ויורדים אל זו"ן ג' אל ט' יודי"ן בז"א וג' אל בנוק', ואח"כ מאירים כלם בנוק' והם ג' אל בגימ' מג"ן וכו' עכ"ל. וידוע כי אעפ"י שהם מחג"ת, הנה הכל הוא יוצא מיסוד דבינה, וז"ש עד בא השמש, קדם דיתכניש מיניה, היינו קודם שיסתלק יסוד דבינה שמאיר בעת התפלה, כי אז מאירי' או"א והם נק' ה' אלקיכם, ע"י היסוד הנק' שמש, והם אורות הנעשים כמנין מגן, ונעשים ג"כ מגן וכמבואר שם. וזהו כי שמש ומגן ה' אלקים: תשיבנו לו קדם דיתכניש מיניה, כמו שפירש ואמר דעליה איתמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. פי' לאותם שיש להם תפילין בראשם והם נק' יראי שמי, יזרח לכם שמש צדקה וכו'. מאי שמש צדקה, צלותא. נ"ל דהוקשה לו כי גבי שמש לא שייך לומר שהוא עצמו צדקה, דהיל"ל שמש בצדקה, ולפיכך פירש צלותא. ואפשר לומר וזרחה לכם יראי שמי כמ"ש שמש צדקה, הוא יסוד אבא המתגלה בתהלות לאל עליון, גימ' אלם. שפי' כי מלת אלם בגי' צדק^[1], וע"י הארת ז"א נעשית צדקה, ועתה אומר הכתוב כי ע"י הארת יסוד אבא יתמתק ב' פעמים ש"כ שהם בז"א שהם בגימ' שמש, ויאיר במלכות שהיא תפלה, וזהו שמש צדקה, מאי צדקה צלותא, ומרפא בכנפיה, שהם העולמות שנעשים כדמות כנפים, ואמר כנפי מצוה דאינון תפילין כנפי יונה, שגם הם הנה הם בסוד אור מקיף, כנפי יונה שהיא התפלה שנק' יונה כמ"ש בתיקונים, וכן הנשמה ג"כ תפלה של יד כנגד תפלה מיושב, ותפלה ש"ר כנגד מעומד, וכן כנפי מצות ציצית שהם עם ב' זרועות האדם בסוד שש כנפים (ישעיה ו, ב). ועוד נוכל לומר בענין שמש צדקה שאמרנו למעלה לפרש אותו כפשוטו, ויהי' פי' על יסוד בינה דתמן חמה ולבנה, ונק' שמש צדקה כי כן הבינה נקראת צדקה כמ"ש בתיקוני' דף ע' ז"ל: והאי צדקה איהי אי' עילאה וכו' עכ"ל. וסיים ואמר היא שמלתו לעורו, משכא דתפילי. כי אחרי שחטא אדה"ר ונתלבש בכתנות עור, הוצרך להארת תפילין להאיר אל הנשמה, ונוכל לומ' עוד ג"כ היא שמלתו הוא הטלית, לעורו משכא דתפילי, כמשז"ל שצריך לכסות התפילין בטלית, ואמר אח"כ ואם את לא תחזיר אלין כסויין ליה קדם דיתכניש מיניה שמשא דאיהו קב"ה דאתמר ביה כי שמש ומגן, הכי יתכניש מנך נשמתא דאתמר בה כסאו כשמש נגדי (תהלים פט, לז). מדה כנגד מדה וכו'. והוא מובן, כי כיון שהאדם עובר על מ"ע של ציצית ותפילין ומעיד עדות שקר בעצמו, ונכלל בכלל פושעי ישראל בגופן ח"ו, אז מסתלק אור השכינה מן הנשמה, וכיון שמסתלק האור, כאומ' חשך משחור תארם (איכה ד, ח). ונשארת ערומה מאור השכינה, ובמקום דאתמר בה כסאו כשמש נגדי, שהיא הנשמה שהיא כסא אל השי"ת, כשמש נגדי שהוא מאיר לארץ, כך היתה מאירה אל הרוח והנפש ואל הגוף ג"כ, עתה שנסתלק אורה כנז' נסתלקה מן הנפש ומן הגוף, ונכרתו שניהם שהיו לה למלבוש, וזהו ג"כ בצע אמרתו וכו'. הנה בפ' עשה ה' אשר זמם, נפרש בצע אמרתו בזע פורפירא. שהם ב' מיני גבורות הנשפעות אל המלכות ע"י הז"א, והם ב' מיני מנצפ"ך, א' מצדו בלבד והם דין גמור, וא' מצד אי' והם יותר מתוקות, ובעת החרבן לא השפיע רק גבורות קשות, וזהו עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו, בצע פורפירא. פי' כי לא נשאר רק פור בלבד, והנה זהו פגם נמשך אל המלכות גם מצד הז"א, ועיין לקמן בפ' הנזכר. אמר עוד מלך ב"ו מה דרכו לעשות, יושב ודומם אף אני יושב ודומם, ישב בדד וידום (איכה ג, כח). הנה הכתוב אומר נדמ(ה)[ו] עמי מבלי [ה]דעת (הושע ד, ו). וכן ג"כ אומר הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי יט, ב). ופי' פסוק זה בשער הקליפות, כי מי שיש לו נפש מצד הקליפות שהיא נפש לא טוב, הנה היא בלא דעת, ואמרו ג"כ כי מה שאמר הכתוב גבי אדה"ר, כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, יז). נתקיים כפשוטו, שנסתלק ממנו ההוא זהרא עלאה, והנה בעוד שאדם מחדש ד"ת, גורם שכל האורות אשר לא היו רק בכח, עתה יוצאים אל הפועל ומאירים בנשמתו, והנשמה ג"כ מתלבשת בתוכו ועי"ז מאירים יחד נר"ן בגופו של אדם, וכשהאדם חוטא ואינו מחדש ד"ת, וכ"ש אם ח"ו עושה עונות חמורות עד כי עליו נאמר ונכרתה הנפש ההיא, הנה אז הנשמה אינה מאירה, והאורות שהם בכח יושבים ודוממים, וזה מה דרכו לעשות, יושב ודומם אף אני יושב ודומם, שנא' ישב בדד וידום. וזה כמו שאמרנו בסוד האבלות ז"ל, הנה כשנכנסים המוחין בתוך ז"א אז מתרבה האור בו ויוצא דרך פיו לחוץ בסוד הבל המקיף, ועתה נסתלק זה ההבל מפי וכו' עכ"ל. והנה בזמן החרבן נסתלקו המוחין מז"א, וזהו ישב בדד וידום. ואפשר ג"כ ישב בדד מבלי קבלת המוחין, והנה זהו פגם שמגיע כביכול אל הז"א מצד הסתלקות אור הבינה, היינו המוחין מן הז"א, אמר עוד מלך ב"ו אבל מה דרכו לעשות, יושב ובוכה אף אני עושה כן, הה"ד ויקרא אד' אלקים צבאות לבכי ולמספד (ישעיה כב, יב). בכאן הוסיף מלת "אבל" מה שלא אמר בקודמים, ואפשר לומר כי כיון שנסתלקו המוחין מן הז"א אז הוא דמיון האבל, וכמו כן הנשמה כאשר הנה היא יושבת ודוממת הנה היא דמיון האבל, ולפיכך הוסיף עתה מלת אבל, ואמר מלך ב"ו אבל מה דרכו לעשות, א"ל יושב ובוכה. כי כיון שהוא יושב ודומם ואין לו מה לדבר ואינו יכול להתפלל, כי שערי תפלה ננעלו בעדו, ולכן יושב ובוכה. כי שערי דמעה לא ננעלו, ודקדק באמרו יושב ובוכה, אינו אומר בוכה אל מקום שהם בנצח והוד דאבא, נו"ה ירכי קשוט בכל מקום ושם מקום הישיבה, והם מאירים בחו"ב דז"א ומשם באי' הדמעות, וזהו יושב ובוכה. ואפשר לומר ג"כ כי בהיות הנשמה זוכה, אז עליה נאמר עוז והדר לבושה (משלי לא, כה). שהוא הרוח והנפש, אז ותשחק ליום אחרון בעלותה למעלה להתענג בעונג ה', ואז פיה פתחה בחכמה, וכל אותה פ' יבא על נכון בשבח הנשמה מידי עלותה בית ה', וכאשר נכרתה הנפש ח"ו, והנשמה להיותה בלי לבוש אינה יכולה לעלות, אז לא די כי הנה היא יושבת לבדה ודוממת כמ"ש, רק במקום העליה והשחוק, הנה יושבת במקומה אבלה ושוממה ובוכה, וז"ש יושב ובוכה, א"ל אף אני עושה כן, ויקרא אד' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד. וכמ"ש למעלה כי בינה ומלכות הנק' אד' ידו"ד עם נשמותיהם של ישראל הנק' בשם צבאות, כלם הסכימו בתוקף הדין והבכיה לסיבת גודל הקטרוג, ועיין בפ' אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי (תהלים מב, ה) הכתוב למעלה כי שם הארכנו בענין זה ע"ש. והנה אפשר לומר כי כל זה נרמז במדרש הנעלם של שיר השירים ז"ל, וסגרו דלתים בשוק (קהלת יב, ד). אלו הם השערים שכלם ננעלו זולתי שערי דמעה שלא ננעלו, בשפל קול הטחנה, סוכת דוד שנפלה ונשפלה לעפר שפל, וקולה שהיתה משוררת תמיד בשיר האהבה שפל וכו'. ומלבד מ"ש למעלה במקומו בפ' וזכור את בוראך וכו' (קהלת יב, א). אפשר לומר שבא לרמוז כל מה שאמרנו, ומלבד מ"ש בסוף על יושב ודומם, וגם על יושב ובוכה, נוכל לומר וסגרו דלתים בשוק, על דרך מ"ש תולה שק על פתחו, כדי שלא יכנס שום אדם בפנים, וזהו ג"כ אלו הם השערים שכלם ננעלו, והוא ג"כ על דרך מ"ש בזוהר פ' תרומה ז"ל (קמ"א ע"א): כיון דגרמו חובין משיכו ההוא פתיחו להאי סטרא ולהאי סטרא, עד דאתקרב קליפה כלא כחדא, כיון דאסתים קליפא למוחא, כדין שלטא ההיא קליפה דחת לון לבר מההוא דוכתא וכו'. עד וכד דחא לון לישראל מיניה, ההיא קליפה אהדרת ואתפתחת כמלקדמין, ובגין דעמא קדישא לא הוה תמן, חפיא על ההוא חופאה דפרוכתא קדישא, לנטרא ההוא אתר וכו' עכ"ל. וזהו שבשעת החרבן תלה שק וכו' וננעלו השערים, ואעפ"י שנסתלק השק שהיא הקליפה, מ"מ עדיין השערים ננעלו ע"י ההוא חופאה דפרוכתא קדישא, וגם במקום שהיתה השכינה מאירה באור גדול ועי"ז היתה משוררת תמיד, עתה חשך משחור תארה והושלך לארץ נצחה, וזהו דמיון שמש ירח קדרו כמ"ש למעלה, וזה בשביל קול הטחנה שהם השפתים, רחייא דטחנין מנא, וגם צבאות השכינה שהם דמיון הכוכבים, עתה וישחו כל בנות השיר, הם המלאכים הנחלקים במשמרותם על השיר, מהם משוררים ביום, ומהם משמרות [משוררים] בלילה, והם דמיון שמש ירח, ג"כ קדרו שדממו מזמר ומלדבר שיר, גם מגבוה יראו (קהלת יב ה). כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה, ז). גבוה מן המלאכים שהוא בסוד הבריאה, סוד המטה העליונה והכסא ג"כ כמ"ש למעלה, שומר כמ"ש שהוא סוד אור המנעלים כמ"ש למעלה, שהוא אפילו מתחת לרגלים. ושומר זה מזה, ומקבל זה מזה, בסוד הלבושים שהם שומרים ג"כ, ומקבל זה מזה, שהם הב' מיני גבורות שנרמזו במלת פורפירא. בנעימה מצד הבינה, ובקדושה מצד החכמה, ובחרבן בית המקדש יצאה מְאֵרָה ודין חזק מצוי לפניו, וגבוה יראו מגבוה ומדינו עכ"ל. כי עתה בעו"ה כרסוון רמיו, כביכול שהיו הפוכין, והולך יחף ונסתלק השומר עליון ותחתון, בסוד המלבוש והפורפירא דבצע יתיה, ובמקום הנעימה מצד הבינה, עתה יושב ודומם, ובוכה ג"כ מצד החכמה, וזה מפני כי יצאה מְאֵרָה ודין חזק מצוי לפניו, וגבוה ירא מגבוה ומדינו, ולכן אין תקנה לזה רק יושב ובוכה, כי שערי דמעות לא ננעלו, ועל ידם נמתק הדין, והנה מדברי המדרש הנעלם הנ"ל, אפשר להביא ראיה ג"כ שנרמז בו נחמה עפ"י דרכנו, כי כאשר יחזר השיר כראשונה, הנה אז יפתחו שערי צדק וישובו הדברים לקדמותן, אבל למען לא יצא הדבר בלי חידוש נביא דברי ס' הזוהר בתחלת שיר השירים, ונפרש בו קצת דברים דרך דרש, ועפ"י מה שנפרש נוכיח שיש בו נחמה לאלו הדברים שאמרנו, וז"ל ס' הזוהר שיר השירים: פתח ואמר שיר השירים אשר לשלמה, זכאה דרא דחכמתא דלעילא שרייה בגויה בשעתא דקב"ה הוה בעי לגלאה בארעא מה דלא אתגלי למלאכי עילאי וכו'. אפשר לומר דדייק מלת "אשר לשלמה" ואמר זכאה דרא וכו'. וזה כי ידוע כי בימי שהע"ה נתגלה על ידו חכמה סתימאה, וכמ"ש שכך כתב הרמ"ז נר"ו. וז"ש זכאה דרא די חכמתא דלעילא, שאינה חכמה סתם רק חכמתא דלעילא שהיא חכמה סתימאה הזאת שרייה בגויה, שנתגלתה זאת החכמה באותו הדור, ולכך זכאה איהו. ואמר אח"כ בשעתא דקב"ה. אפשר לפרש על הבינה כי כך נק' ג"כ, וכאן יפורש על בינה דעתיק יומין שלא נתגלתה אך שולחת הארתה, והנה היא מגלה אור החכמה שבתוכה במצחא דא"א וכו'. וזה ע"י שם אדי"ד שהוא בבינה דעתיק יומין הנז' וכו'. עד שמגלה הארתה באו"א במקומם, ושם יש אדי"ד שלישי, וכל זה נרמז בפ' ויאמר אלקים אל משה אד"יה אשר אדי"ד וכו' אדי"ד שלחני אליכם (שמות ג, יד). וכל זה מבואר ביחודים, והנה ג' אדי"ד בג' מילואים קס"א קמ"ג קנ"א הם חות"ם עם הכולל כמשז"ל, גם כ"א פעמים אהי"ה בגי' אמ"ת, וזהו חות"ם אמ"ת. וכל זה מבואר בדברי רז"ל. וז"ש בשעתא דקב"ה שהוא בינה דע"י כנז', בעי לגלאה בארעא מה דלא אתגלי למלאכי עילאי כפשוטו, ומאי איהי רזין דחכמתא, שהוא סוד החכמה דעתיק יומין, והוא רזא דשמא גליפא שהוא שם אדי"ד זה.

אי נמי שמא גליפא עלאה הוא שם הוי"ה שנתגלה אח"כ והוא גליפא ע"י ג' שמות אדי"ד כנז', דשמהן קדישין לא אתמסרו לון, ואתמסרו לחכימין בארעא כפשוטו כמשז"ל, הנה אז בההיא שעתא משבחין ואמרין, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים (תהלים ח, ב). פ' זה פירש בזוהר פ' תרומה למעלה ממה שאמרנו לעיל, שאו' על פ' ויהי ביום כלות משה (במדבר ז, א). ז"ל: בההיא שעתא אתתקפת שכינתא ותברת ההוא חשוך קבל, כמאן דתבר גזיזין תקיפין ונחתת לארעא, כיון דחמו כלהו כך, פתחו ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, אדיר ודאי וכו' עכ"ל. הנה כי על מה שהשכינה שברה ההוא חשוך נק' אדיר, ועי"ז יוסר השק שהיא הקליפה אשר היא על הפתח, ועלה הפורץ לפניהם שער, ויכנסו בו ע"י שיר השירים דעליה קאי, וכאן פירש מה אדיר שמך בכל הארץ, אילין רזין גליפין דשמהן קדישין דאתגליין בארעא, כי ע"י גלוי הסודות למטה, אשר הנה הם חקוקים בלב חכמי ישראל, ושמו ית' מתגדל ומתקדש, וזהו מה אדיר שמך בכל הארץ, ועי"ז ותושבחתא דהאי על השמים, דכל אינון אוכלוסין אודן ומשבחן עובדא דאתגלי בארעא, מה דלא אתגלי לון וכו'. כי ע"י גלוי הסודות למטה נתוסף כח בגבורה של מעלה, ולכן הנה הם משבחים ומשוררים, כי ע"י מה כי שמך הנה הוא אדיר בכל הארץ, עי"ז תנה הודך על השמים כמ"ש, וא"כ במקום כי ע"י העונות ח"ו טחול אוכם מעכבת הלב מלהבין, עתה ע"י כלוי הסודות נאמר על האדם הסירו הבגדים הצואים (זכריה ג, ד). והשק מעל בשרו מבית הלב, והלבש אותו אורות עליונים, וכן ג"כ במקום שנאמר אלביש שמים קדרות (ישעיה נ, ג), עתה תנה הודך על השמים, והם מאירים בהארה גדולה, ועי"ז ג"כ שכינתו ית' נאמר עליה וראיתיה לזכור ברית עולם (בראשית ט, טז). דאתחזיאת בלבושין שפירין וגוונין נהירין, ואמר אח"כ הא ברזין דרתיכא קדישא עילאה. בא ליתן טעם ולפרש מפני מה אמר שיר השירים אשר לשלמה, שהם ד' תיבות, ואמר שהם בסוד מרכבה העליונה שהוא סוד כסא הכבוד, ואמר קדישא לרמוז שהוא מצד החכמה, כי כל קדש הוא מצד החכמה, ופירש ואמר דארבע שמהן גליפן, והא איהו רזא דרזין רתיכא עילאה דשמהן, אד' צבאו"ת ידו"ד אדי"ד וכו'. לפרש זה צריך לפרש כל הענין, הגם כי קצרה כח השכל להשיג, מ"מ על זה נאמר דרוש וקבל שכר, וה' יאיר עינינו במאור תורתו. וכפי מעט הקדמות שבידינו נפרש כיד ה' הטובה, וזהו שאמרו בס' אוצרות חיים ז"ל: כסא הכבוד הם ג' אורות מתנוצצים מכח"ב דאצי', ומתלבשים בג' ראשונות שבכל פרצוף מה' פרצופין דבריאה וכו'. ובסוף כתוב: ונלע"ד שאלו הג' אורות הנק' כסא שאמרנו שמתנוצצים מכח"ב דאצי', הם עצמם ירדו תנה"י דמלכות דאצי', ונתלבשו אח"כ אלו הג' עם בחי' לבושיהם שהם נה"י דנוק' דאצי', ירדו ונעשו מוחין בסוד נשמה אל הבריאה לכל הפרצופי', כנז' במקום אחר עכ"ל. ואפשר שזהו שרמז כאן, כי בסוד שהיא סוד כסא הכבוד, יש הארת ד' שמות שזכר ממטה למעלה, תחלה היא המלכות הנקראת אדנ"י כידוע, וגם כמו שמפרש אח"כ ואמר כי צבאות שהם בנה"י הנק' צבאות, ופירש אותו ביסוד כמו שנפרש, ואח"כ ידו"ד הוא בז"א, שממנו נמשכים כל ההארות למלכות ע"י היסוד שבו, ואח"כ אדי"ד שהוא בבינה, אשר בתוכה מתלבשים המוחין דאבא ויורדי' לזו"ן, באופן כי כח"ב דאצי' מתפשטים באדי"ד שהיא אימא, וממנה לידו"ד שהוא ז"א, וממנו לנה"י, היינו ליסוד דידיה, וממנו למלכות שהיא אדנ"י. ואמר אח"כ רזא דארבע שמהן. כי המרכבה הנז' היא סוד ד' שמות אלו, גליפן דארבע זהירין, שנחקקים בתוכם ד' אורות שהם ד' מקומות שאמרנו שמתלבשים בהם כ"ח ב"ד הנז', עד שיורדים לעולם הבריאה. ואמר וכל זהרא וזהרא אתכליל חד בחבריה, ותיאובתא דהאי לאעלא בהאי ולאתכללא האי בהאי. כל זה פשוט עם משז"ל כי חשק העליון להשפיע והתחתון לקבל, ולהיות נכלל כל א' בחבירו, ובזה כל א' מוסיף אומץ והארה בחבירו, העליון בתחתון והתחתון בעליון, ואילין ארבע זהורין אתפרשן בשמהן ידיען כפשוטו כמו שמפרש, ועל מה שאומר למעלה רתיכא קדישא עלאה, מלבד מ"ש אפשר לומר כי כונתו על ז' היכלות דאו"א, שהם אותם של שבת דיוצר כמו שנדקדק לקמן.

ונחזור לדברי הזוהר: חד אקרי זהר חשוך ולא חשוך. פירוש בחינת המלכות, כיון שהיא באתר נקבה נקראת חשך, אבל ולא חשוך, אינו חשך ח"ו, וזהו חשוך ולא חשוך. גם החשך הוא מצד עצמה, כי הלבנה אין לה אור, אמנם כשבא אליה אור השמש שהוא הז"א, אז הנה היא מאירה, וזה לפי פשוטן של דברים, אמנם לדקדק ולהתיך התיבות, נראה לפרש באסתכלותא דיליה חשוך, עם מה שאמרו בענין ברכת המפיל. כי בעוד שהמלכות היא באחורי ז"א מחצי ת"ת שלו ולמטה, אור עיניו נקיב מאחורוי ומאיר בה וכו'. והנה זו הארה מועטת, אמנם כאשר מאיר בה א"א, ומאיר לאישון בת עין, אז היא מתמלאת ביודי"ן ונבנית פרצוף ג' כמו הז"א ומאירה באור גדול. וז"ש באסתכלותא דיליה. פירוש אם נפרש על (החכמה) בהסתכל בו הוא חשוך, וגם נוכל לפרש באסתכלותא דיליה, בהסתכלות הז"א וי ליה, עדיין הוא חשוך יען הארתו מועטת, מיד ארים חשוך, שמסתלק אור הז"א ממנה בסוד המפיל חבלי שינה על עיני, אז מסתכלאן ביה יתיר, שבא אליה הארת א"א, אז נהיר ונציץ ולהיט בנהירו עלאה, פירוש בתחלה אותה נקודה של מלכות הנה היא מאירה, ואח"כ ונציץ. שמתחלקת לניצוצות עשר נקודות, ואח"כ ולהיות שכל א' מהנקודות נעשית מדה שלימה, וכל זה נעשה ע"י הגבורות, כידוע כי כל בנין המל' הוא ע"י הגבורות, וזהו ולהיט. וכל זה בנהירו ושפירו עלאה. שהוא א"א שעל ידו היא נבנית כמ"ש, אמנם מ"מ עדיין נהוריה קמיט בגווה, שהרי תרעין דילה סתומות, כמשז"ל שנעשית בתולה בכל לילה, עד דבטש בה נהורא אחורא, וכדין בהאי נהורא הם סוד הידים העליונים של הבינה העושה אותה כלי, בסוד מקדש אדנ"י כוננו ידיך (שמות טו, יז). וזהו ואנקיב לה, ואז כדין אתמלייא מההוא זהרא, שנכנסים לתוכה מ"ד ונציץ לכל סטר, שאז משפעת לכל העולמות. ופירש אח"כ ואמר זהרא דא אתגליף בשבעין ותרין ניצוצין דאינון ע"ב שמהן גליפן. זה יובן ג"כ כמ"ש בענין ביאה ראשונה שעושה אותה כלי, הם ג' ע"ב שהם [בגימ'] רי"ו, או ע"ב קד"ם בגי' רי"ו, והוא שם של ע"ב תיבות, וכמבואר הכל בארוכה בביאור ק"ש על המטה. ובדרוש ה' של מ"נ ומ"ד. ואמר שבעין סנהדרין ותרין סהדין. הנה השבעים סנהדרין, אפשר לומר שהם עיני המלכות אשר הם בהיכל הזכות, כי המלכות בעצמה היא עולמתא שפירתא דלית לה עיינין. אי נמי תרין סהדין הם ג"כ בהיכל הזכות כנראה בהיכלות, נ"ל ועיקר דשבעין סנהדרין הם ה' ידות שעולים ע', והם ג"כ ז' ספיראן מצד הבינה שמקבלת המלכות, והם ע' סנהדרין כמו שפי' מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' פרדם רמונים בשער ערכי הכנויים, כי סנהדרי גדולה הם בבינה, בית דין הגדול ותרין סהדין הם ב' שמות, היינו שם אדי"ד שבבינה, וחלופו בא"ב ג"ד בוכ"ו, בגימ' יד"ך שנותנת הבינה אל המלכות, ובזה עושה אותה כלי, והם ב' פעמים בידך אפקיד רוחי (תהלים לא, ו). א' במלת בידך, וא' בס"ת למפרע. והוא סוד מלוי אל"ף דל"ת שיש בו ל"ד אותיות במילוי המילוי, כמשז"ל בכונת ק"ש שעל המטה. והם ב' ידות, תרין סהדין. וז"ש שבעין סנהדרין ותרין סהדין, כדין בהאי זוהר כלילן, שהכל נכלל זה בזה, והכל עולה לכוונה א' לבנות את המלכות ולעשות אותה כלי, ולנוסח אחר דאמר האי זהרא כלילא בשתי שמהן. ג"כ נוכל לומר כי הזהר הזה שממנו נבנית המלכות, כלול בב' שמות אלו, אדי"ד וחלופו שעולה נ"ה, כמנין ב"ן וג' מוחין כמ"ש מהח"ר צמח זלה"ה בהגה א', ומתעטרא בשמא דא אדנ"י. מלבד לפי פשוטו כי עי"ז המלכות מתעטרת בשם אדנ"י, כי אז הנה היא בסוד פרצוף ויש לה שם בפני עצמה כמשז"ל, ועתה היא נק' א"ד כמ"ש אח"כ, אפשר ג"כ לומר כי ע"י שם בוכ"ו הנז', שם אדנ"י מתעטר בו, והוא כמ"ש כי מלוי מלואו יש בו ל"ד אותיות כמ"ש, ואמר כי כיון שנק' בשם זה, כדין איהו שר דכל עלמין וכל חילין וכל משיריין דעלאין ותתאין כלהו וכו'. ועוד נוכל לומר ואתעטרא בשמא דא אדנ"י. פירוש על ידי שם אדי"ד מתעטר שם אדנ"י, כי בתחלה היה במלכות ש"כ דינין, ונקראת נער שאינה ראויה לזווג, והם ה' פעמים דין בגימ' ש"כ, ואח"כ כשבאין אליה ה' אלפי"ן מה' אדי"ד שבבינה, נעשים ה' פעמים אדנ"י, וכמבואר בפי' אדנ"י שפתי תפתח ובשאר מקומות. ואז נקראת נערה ראוייה אל הזווג והיא בגי' שכ"ה, וזהו ומתעטרא בשמא דא אדנ"י, ועפ"י דרך זה אפשר לומר ג"כ מ"ש למעלה, ונהיר ונציץ ולהיט לכל סטרין. פי' ונהיר על ידי א' של אדי"ד כנז', ונציץ ולהיט השכ"ה ניצוצין שהם גבורות כמ"ש, וכדין איהו שר וכו'. שהרי עי"ז הנה היא מקבלת ומשפעת בכל העולמות, וכל גנזי מלכא בידה מסירין, והיא נקראת אדון לכל העולמות, וכמו שמפרש אח"כ. ולפי מ"ש לעיל בענין רתיכא קדישא עלאה, שהוא ז' היכלות דאו"א הנפתחים בשבת, אפשר לפרש מ"ש "חד אקרי זהר חשוך ולא חשוך" על סוד המרגלא, אשר כפי מהר"י סרוק זלה"ה, הנה היא בראש עולם הבריאה, והנה אמרו ג"כ כי ז' שמות המרגלא הם עולים עם הכולל כמנין תכל"ת, והנה התכלת מחשיך עיני החצונים, וכן אמרו ג"כ דתכלת אכיל ושצי, כשמו כן הוא לשון כליה, ובימות החול אינו שולט כי אם שם א' איש יומו, גם כללות השמות עולים תתמ"ט בלבד, ובשבת שולטים כולם, מלבד מ"ש הרמ"ע זלה"ה כי בשבת נעלם מספר הא', ושולט בו מספר יותר מעולה שהוא מעולם הבריאה ממש, והוא כל ז' שמות שזכרנו חוץ משם הוי"ה בניקוד אלקים ושם י"ה, ונכנסים במקומם אדי"ד יד"ו דאי' במקום הוי"ה בנקוד אלקים שהוא נמתק בו, ויה"ו שהוא זעיר דאבא במקום י"ה, ששתי אותיות אלה סימנים דאו"א, והרי מוסיף כח בשם אדנ"י באותה שעה שמלכות עולה מאליה מעצמה, לפיכך אותיות אלה נבלעות במקומן ונשלם עם זה מנין תכלת בזמנה, ושמות אדי"ד יד"ו הוי"ה א"ל אלקים מצפ"ץ מצפ"ץ וכו' עכ"ל לענייננו. וז"ש חד אקרי זהר חשוך ולא חשוך. פי' הנה הוא חשוך מצד הדין הקשה, וגם כי הוא מחשיך עיני החצונים כמ"ש, אבל אינו חשוך מצד עצמו רק באסתכלותא דיליה חשוך כמ"ש, מיד ארים חשוך, שנסתלק שם הוי"ה בנקוד אלקים שהוא דין, אז מסתכלאן ביה יתיר, ששולט שם אדי"ד שהיא בבינה עליונה, וגם שם יד"ו שהוא בזעיר דאבא, ועי"ז מסתכלאן ביה יתיר, שבא אליה הארה גם מנ"ה דאבא ששם סוד העינים כמ"ש משז"ל בזה הרבה פעמים, ואז נציץ ולהיט, שולח הניצוצות להגין מן החצונים, ולהיט על דרך מ"ש כי ה' אלקיך אש אוכלה (דברים ד, כד). להמשיך אצל שכינתו ניצוצות הקדושה, וכל זה בנהירו מצד הבינה, ושפירו מצד החכמה עליונה, שהם חו"ב העליונים כמ"ש, אמנם עדיין נהוריה קמיט בגויה, שאינה מאירה בשמות היוצאים ממנה, היינו אעפ"י ששולט אדי"ד יד"ו כמ"ש, אינה מאירה בשמות אחרים, עד דבטש ביה נהורא אחרא, שהוא הארת ז' תיקונין עלאין, ג"ט קר"ע פ"ח, אז מתנוצצים אתוון כמבואר בתוספתא פ' יתרו (זח"ב צ"ב ע"א), וכמו שפי' באותה תוספתא, והבאתי דברי מהר"י סרוק זלה"ה בזה, ואז וכרי[ך] (כהרי) [דכרי] בהאי נהורא. שנפתחים עי"ז ההיכלות העליונים שבבריאה ומתגלה הארתם בכל העולמות, ואז כדין אתמלייא מההוא זהרא ונציץ לכל סטר (נ"א סטרין), שמתגלים כל הז' שמות של המרגלא כמ"ש, ואח"כ זהרא דא אתגליף בשבעין ותרין ניצוצין, דאינון ע"ב שמהן גליפן. הנה הפשט לא יופשט, כי פשטיות דברי הזוהר הנז' הוא על מלכות שם אדנ"י, ומ"ש על ענין המרגלא אינו אלא על המרגלא המתראה ומאירה בה כמ"ש, ואמר כי מלבד מ"ש ועוד זהרא דא אתגליף בשבעין ותרין ניצוצין, שכן ע"י הקדוש מאיר בה שם ע"ב, וכן אז"ל ויכלו בגי' ע"ב, וכן צריך לכוין, והם שבעים סנהדרין, ז' עליונות דז"א, וכן ע' תיבין שבויכלו וברכת הקדוש, והם תרין סהדין שהם ב' פעמים ל"ה. אי נמי סוד ב' נרות של שבת הם תרין סהדין, וכלם רומזים ומאירים במלכות. אי נמי עפ"י הדרך שפירש מהר"י סרוק זלה"ה כנז', אפשר לומר שמכח הבטישה של נוצר ונקה, תרין מזלין, יוצאין תרין עטרין שיורש זעיר מאבא ואי', ומהארתם מקיף אז הכלה וכו' עכ"ל. וזהו אתגליף בע"ב ניצוצין דאינון ע"ב שמהן, שכן מזל נוצר הוא שם ע"ב, וע' סנהדרין הם ע' עטורין שבאצי' מא"א ע"י אי', וכבר אמרנו כי ע' סנהדרין הם בבינה, ותרין סהדין הם שני מזלות הנז', והנה ע"י כל אלו ההארות שאמרנו, ואתעטרא בשמא דא א"ד, כמ"ש האר"י זלה"ה בשירים שלו, ועיטורין דיליה וכו' כמ"ש, שכן בליל שבת קדש נעשית אל"ף למ"ד אדנ"י. אי נמי כמ"ש למעלה מ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל, כי ע"י אדי"ד יד"ו שנתוסף עתה, עי"ז מוסיף כח בשם אדנ"י באותה שעה שמלכות עולה מאליה וכו'. וזהו כדין בהאי זהר כלילן כל אלו ההארות שאמרנו, וגם הארת ב' שמות אדי"ד יד"ו מאו"א כמ"ש, והארת ז' שמות המרגלא שקבלו הארה מז' תקוני עתיק יומין, עי"ז ואתעטרא בשמא דא אדנ"י שעולה מאליה כמ"ש, ואז כדין איהו שר דכל עלמין וכו'. כי כיון שהיא עולה ויורשת מקום זעיר, הנה היא נקראת אדון בלשון זכר, רבון ושליט כמו שמפרש, וגם באותה שעה תושבחתא דהאי דקא משבחן ליה ואמרין תושבחתא ומשבחין לעילא, כמ"ש הרמ"ע מפאנו זלה"ה הנז', כי אז המלאכים אומרים איה מקום כבודו, כיון שעלתה למעלה במקום ז"א, והם אומרים אח"כ ברוך כבוד ה' ממקומו שהוא ז"א, וזהו שאמר ומשבחי' לעילא. ונחזור לפי' הראשון ונסיים לפרש כפי הדרך ההוא, תושבחתא דהאי דקא משבחין ליה וכו'. כי הנה בבא השפע מלמעלה הנה הם מתעוררים לעלות והם משוררים, כי ע"י השיר עולים, וגם הנה הם משבחי' אל המלכות, כמש"ה ובהיכלו כלו אומר כבוד (תהלים כט, ט). דכלהו קרו לה כבוד וכו'. כי כיון שהיא משפעת בג' ראשונות דבריאה בסוד כסא הכבוד כמ"ש, וכמו שנפרש ג"כ הם נק' שבח, וגם המלכות בהיותה מקבלת מן הבינה, כמ"ש בסוד מקדש אדנ"י, ולפיכך הם משבחים ומקבלים שבח, וזהו תשבחתא דקא משבחין ליה, שהם מוסיפין כח בהאי זהר, ואמרין תושבחתא ומשבחין לעילא. פי' אמרין תשבחתא מצד עצמן, ומשבחין לעילא אל הבינה שמשפעת אל המלכות, וכלל העולה כי ע"י מה שהמלכות משפעת בג' ראשונות דבריאה, הנה הם משבחי' אותה, וזהו תושבחתא דהאי דקא משבחין ליה. פי' להאי זהר שהיא מאירה וקרו ליה כבוד, וגם ואמרין תושבחתא מצד עצמן, ומשבחין לעילא ג"כ שהיא הבינה שממנה באה ההשפעה למלכות, כדי להשפיע למלכות כמ"ש, ודא זהרא כד אשתלים איהו שיר אדון, שר רבון י', שלימו דאשתלים מכלא עד למעלה, כי כשהמלכות מקבלת מהבינה ואתקשטת במאני דכורא נק' אדון, ועתה פירש שבמלת שיר נרמז, והכונה שר י' רבון י', שהנה היא אדון כל העולמות והיא בת עשר, ואמר שלימו דאשתלימו מכלא, עשר מעשר וכו', שיר המעלות. פירוש שנק' שיר לומר שהיא עולה, ואינו כמו לפעמים שנעשית בת עשר בירידתה לבריאה כי זו ירידה היא, רק הנה היא שיר המעלות שהיא עולה כנז"ל, ואעפ"י כי בעלותה אצל הז"א הנה היא טפלה אליו, מ"מ נק' רבון, ממנא על כל חילין ומשיריין דרגין דלתתא, יען כל טוב בעלה עמה וכל אשר יש לו נתן בידה, ומזה הנה היא משפעת לתחתונים. והעולה מכל זה נאמר לפי דרכנו כי אעפ"י ששמש וירח קדרו וכו', הנה בבא כל אלו ההארות שאמרנו יחדו יאירו באור גדול, ותגלה ותראה מלכותו עלינו אכי"ר. והכי פירש א' בחי' א' מהבחינות שעל ידם נעשית המרכבה העליונה סוד כסא הכבוד, והוא רמוז במלת שי"ר.

זהרא תניינא הוא זהר דכל גוונין סתימין עילאין לגביה. וכבר פירשנו למעלה שנק' צבאות וכמ"ש ג"כ אח"כ, ולפיכך נראה לומר כי כונתו על נה"י שהם נק' צבאות בכ"מ, ואמר דכל גוונין דזהרין סתימין עילאין לגביה. כי כל ההארות העליונות כלם יורדים בנה"י, והנה נו"ה הנה נרמזו בתרין שוקין, אשר הנה הם סתומים, אמנם כאשר נדקדק כונתו על היסוד, וקראו צבאות מן הטעם שהזכיר בסמוך, ופירש דכל גוונין זהירין סתימין עילאין לגביה, כי ביסוד יורדים שם כל ההארות, וכל הגוונים כלם מתראים בו, כמ"ש מהר"ם קורדווירו בס' פרדס רמונים בשער הגוונים, ואמר סתימין עילאין, כי אפי' אותם שהם מצד כח"ב, שהם סתימין מצד הכתר שאינו מתגלה לרוב אורו, עילאין מצד חו"ב העליונים, הנה הם לגביה, שכלם יורדים אל היסוד והוא נציץ לעיינין דלא יכילו לאסתכלא ביה, פירוש הנה הוא משפיע ומאיר לעיינין, שהם הע' סנהדרין, שהם הה' ידות שקבלה המלכות ועשו אותה כלי, הנה היסוד משפיע בה מיין דוכרין, ומאיר בתוכה בחשאי דלא יכילו לאסתכלא ביה, וזה בסוד משז"ל אור שברא הב"ה וכו' וגנזו לצדיקים, צדיק וצדק, יסוד ומלכות כמשז"ל, והאי אקרי זהר חי (נ"א והאי זהר אקרי חי). ונ"ל כי הכל כונתו על היסוד שנק' חי, ונוכל לומר ג"כ כמ"ש על בניהו בן יהוידע בן איש חי (ש"ב כג, כ). שהוא בסוד ג' ווי"ן שנשארים בשם ב"ן בהסיר חמש ידות, וכמבואר הכל בק"ש בס' הכונות. וז"ש ובגין דאיהו חי נטיל כל זהירין עילאין סתימין. פי' הנה מלת חי פירש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בפ' תולדות, כי אין לה גזרה אם הוא מצד עצמה או אם מקבל החיות או משפיע לזולתו, ואמר כי כלם שייכים ביסוד ונכללים במלת חי, והנה כתבו בשם האר"י זלה"ה כי היסוד עולה עד למעלה עד או"א בסוד הדעת, כמ"ש בזוהר (ח"ב ק"י ע"א) על משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פט, א). והוא משפיע למלכות, ואפשר לומר ג"כ ובגין דאיהו חי שהוא מסוד (הגוונין) שנשארו מה' ידות של שם ב"ן כמ"ש, אשר הה' ידות הם רמוזים בא"א ובאימא ג"כ כנראה בס' אוצרות חיים ובפי' ק"ש, לכן כחו יפה לעלות למעלה להיות נטיל כל זהירין עילאין סתימין, ומלבד מ"ש בענין עילאין סתימין, אפשר לפרש כמ"ש לקמן בזהר על פסוק שחורה אני ונאוה (שה"ש א, ה) ז"ל: כתיב יפה נוף משוש כל הארץ וגו' (תהלים מח, ג). יפה שפירו דנופא דאילנא דחיי, ברזא דכלילו דכל אתוון, מ[ת]חקקן ואתרשימו בחד את, ואתכלילו בההוא את, וכיון דאתכלילו ביה, כלהו אפיק לון לבתר, וההוא את איהו שבחא דכלהו, האי את לא עביד רשימו אחרא לבר מינה, בגין דאיהי אתכלילת בגווה ולא עביד רשימו בר טמירו וגניזא, ומאן איהי את יו"ד דאיהו נקודה חדא בלא רשימו אחרא וכו' עכ"ל. והכונה נ"ל לפי פשוטו כמ"ש בענין הכ"ב אותיות ז"ל בקיצור, והנה כל האיברים נעשים ומצטיירי' בכ"ב אתוון דכורין שמהם נצטייר עצמותו לצורך גופו, נתקבצו ביסוד שבו ונעשה כלי וכו'. וז"ש ואתרשימו בחד את. ואפשר לומר ג"כ שהוא על דרך טפה זרעית שבה כלולים כל האיברים ואינם ניכרים, כן כל האותיות נכללות ביסוד בצורת י' סתומה מכל הצדדים, ואח"כ מצטיירים ברחם הנקבה, וכן אמרו בס' עץ חיים ש"ה ח"א פ"ז. כי כל טפה היא בצורת יו"ד, וכבר ידוע כי כל הנשמות יש בהם כ"ב אותיות, וכן כל העולמות נוצרו ע"י כ"ב אותיות, וז"ש ג"כ כאן עילאין סתימין, שהם סתומים בתוכו דמיון אות י', וז"ש ג"כ כאן כי היסוד נוטל כל ההארות עליונות והם סתומים בתוכו כנז', והנה בתחלה למעלה אמר סתימין עילאין. סתימין זה יובן עם מ"ש בפי' ברכת המפיל ז"ל: והענין כי סוד ההארה העליונה וההסתכלות עליון נמשך משם מלוי יודי"ן אל מלוי ס"ג, ומשם אל מלוי אלפי"ן, ומשם אל מלוי ההי"ן, וכל זה מדת יום עצמו, כי השפע נמשך דרך הזכר עצמו אל מילוי ההי"ן ישר, ואז מתמלאת זאת ההוי"ה דההי"ן ונעשית מלוי יודי"ן, ולכן צריך שיוסר הארה ממלוי ס"ג ומ"ה וכו', ואז ומאיר לאישון בת עין. שהוא מלוי ההי"ן של הנקבה מלכות, בסוד התהפכותה אל מלוי יודי"ן עכ"ל. וז"ש בתחלה סתימין בסוד י' סתומה מכל צדדיה, שהוא מילוי יודי"ן עילאין בתחלה סתימין, אח"כ בתוך היסוד בצורת י' א', ובתוך המלכות שנעשית במילוי יודי"ן, וז"ש וזריק זהירין נציצין לתתא, כי בתוך המלכות נעשים נציצין ועביד פירין ואיבין לזניה, כי שם תוך המלכות מצטיירים ויוצאים כל א' למינו, אם בענין הנשמות חדשות או ישנות או לקיום העולמות, ודא זהר חי אקרי חי העולמים, כמשז"ל שהוא חי בשני עולמים, שהם זו"ן, שני עולמות, וגם בעלותו למעלה בסוד הדעת והם ג"כ שני עולמים עה"ז ועה"ב, ואין צריך להאריך בזה, אך נדקדק אומרו ודא זוהר חי אקרי וכו'. כי עפ"י הדרך שאמרנו שנק' חי בסוד ג' ווי"ן שנשארו משם ב"ן מסוד ה' ידות, הנה סוד ה' ידות שעל ידם מ"נ אל המלכות, הם יד א' מאימא וד' ידות הם מזו"ן, וכן אי' ג"כ יד א' של א"א עושה אותה כלי, כמ"ש על פ' ונתתם חמישית לפרעה וכו' (בראשית מז, כד). א"כ גם למעלה מצד אי' נשארו ג' ווי"ן, וז"ש ודא זהר חי אקרי חי העולמים, וזהו ג"כ שאמר ודא כללא לעילא ותתא, ועל דאפיק זהירין נציצין דעתיד איבין לזניה אקרי האי זוהר צבאות. פי' אע"ג כי צבאות בכל מקום הם נו"ה, כאן נק' היסוד צבאות על שם כי הוא מוציא צבאות מעלה כל א' למינו, והכונה כי אעפ"י שביסוד הם בסוד טפה כמ"ש, מ"מ כיון שעל ידו ומכחו מתפשטים כל א' למינו, שמצטיירים בתוך המלכות על ידו כמ"ש, לכן נק' בשם צבאות כי ממנו נמשכים כנז', ודא איהו תיאובתיה תדיר לשבחא תדיר בהאי זהר קדמאה דאקרי שיר, כי היסוד אין לו כונה ותאוה אחרת כי אם להשפיע אל המלכות וזה פשוט, ולפי הדרך שאמרנו כי סוד רתיכא קדישא עילאה הם סוד היכלות או"א שמתגלין ביום השבת, וכן ג"כ פי' זהרא קדמאה בענין שבת, נוכל לומר דכל גוונין דזהירין סתימין עילאין לגביה, כי כן בעליות שבת כל א' מוסיף הארה בחבירו, וכמו שהבאנו למעלה בפ' ויהי לאבל כינורי (איוב ל, לא). מ"ש בספר הכונות בענין עליית ז"א, ועתה אמר דכל גוונין דזהירין סתימין עלאין, שהם מיו"ד או"א עלאין, סתימין עלאין מצד א"א, כלם הנה הם לגביה כמ"ש ג"כ האר"י זלה"ה בס' הכונות ז"ל, ולפי שהיסוד הוא סוד השביעיות כידוע, ולכן אומרי' המלאכי' באותו השיר עולם (שכלם) [שכלו] שבת מנוחה לחי העולמים. כי סוד השביעיות דשבת, כלם בסוד יסוד חי עולמים עכ"ל. והוא כמ"ש וגם הוא זהר נציץ לעיינין, כי בשבת שמתגלה הארתו, הנה היא כ"כ גדולה עד כי החצונים מסתלקים ונטמנים מפניו, דלא יכילו לאסתכלא ביה (זולתי ישראל אשר הנה הם מתקדשים בקדושת שבת), והאי זהר אקרי חי כמ"ש, ובגין דאיהו חי וכו' עד ודא זהר חי אקרי חי העולמים, ודא איהו כללא דעילא ותתא. אפשר לומר שהוא בסוד מה שאמרו שעולים היכלי ז"א באי', היינו היכלי החסדים בלבד, היינו היכל לבנת הספיר, יסוד היכל הרצון ת"ת, היכל אהבה חסד, אלו עולים בהיכלות או"א, וזהו חי העולמים כללא דעילא ותתא, והנה אנו אומרים בעליות היכלות אלו אל אדון, כי כן נק' המלכות בלשון זכר כמ"ש, וכן ג"כ אנו אומרי' לאל אשר ש'בת מ'כל ה'מעשים שהוא יסוד, ר"ת משה בגי' אל שדי. וידוע כי משה הוא יסוד אבא, וכן ג"כ אל שדי הוא בדעת ז"א כמבואר בפי' העמידה בכונת האל הגדול. והכל א' כי יסוד אבא הנה הוא מתגלה בדעת ז"א, ומתגלה הארתו עד למטה, ואז באותה שעה אנו אומרים ויום השביעי משבח ואומר מזמור [שיר] ליום וכו'. ואמרו ז"ל (מדרש תהלים צ"ב) על מזמור שיר וכו'. כל מעשה שבת כפולים, שירו כפול כמ"ש מזמור שיר. והוא מובן עם מ"ש, כי כמו שהמלאכים משבחי' ואומרים מנוחה לחי העולמים, כן גם כן הוא משבח למעלה, וזה ע"י מה שמקבל זהירין עילאין סתימין, וזהו שאמר ודא איהו תיאובתיה תדיר לשבחא בהאי זהר דאקרי שיר, שאינה בסוד ההשפעה התדירה, רק להשפיע המלכות הארה בסוד השבח שהוא מצד שלשה ראשונות, וזהו והאי שיר שהיא משוררת גם היא כמ"ש, וכד כלילן כחדא בחבורא חדא בלא פרודא מגו תיאובתא שלימא, כדין אקרי כלא שיר השירים. פי' בלבד מאיר בה בבחינת הארה החו"ג, אלא מתייחד ומזדווג עמה ומשפיע ביה החו"ג עצמן, וזהו כלילן כחדא בחבורא חדא בלא פירודא, כמער איש ולויות (מ"א ז, לו), מגו תיאובתא שלמא, שהוא מבחי' כל הספי' העליונות וכ"ש התחתונות, ואינו מבחי' הגבורה בלבד כמו שהוא ברוב הפעמים, רק עתה הוא תיאובתא שלימא, כדין אקרי כלא שיר השירים. פי' שיר המלכות לבדה, השירים בהתחבר עמה היסוד, ואפילו איהו בלחודוי דאיהו כללא דכלא, פי' אפי' היסוד לבדו נק' כך מפני שהוא כולל כל הספירות, ואפשר לומר ג"כ כי בסוד השבת כי שירו כפול כמ"ש לעיל, אפי' היסוד בעצמו נק' שירים, לשון רבים כנגד כל השביעיות, וזהו ג"כ מנוחה לחי העולמים. הכונה לכל העולמות, וזהו דאיהו כללא דכלא אקרי. אי נמי כללא דכלא אקרי, כונתו על נו"ה הכלולים בו, כמו שאמרנו לעיל שמפני כך נק' צבאות על שם נו"ה, וידוע כי היסוד נק' כל מפני שיש בו כללות חמשים שערי בינה, וידוע ג"כ כי בינה עד הוד אתפשטת, וגם היסוד נק' כל מטעם זה, וזהו כללא דכלא אקרי, וזהו ג"כ כללא דסגיאין, ולפיכך נק' השירים בסוד השפתים, שכן נו"ה נק' שפתים, וע"י שפתים והלשון שהוא היסוד נאמר השיר, וגם נוכל לומר כללא דסגיאין על יסוד או"א, אשר הנה הם כלולים ביסוד ז"א, וכן גם כללא דכל זהירין עילא ותתא, שיש בתוכו הארת כל המוחין העליונים והארות העליונות, וכפי מה שאמרנו למעלה שהוא עולה למעלה עד הדעת, והנה הדעת הוא גנוז בפומא, ואפשר כי מטעם זה נק' השירים, וזהו ג"כ משז"ל: שיר שאמרוהו שרים של מעלה. שהם או"א שמהם נמשך השפע לז"א עד היסוד שבו, וגם זהו שאמרו שהוא קדש הקדשים, שמקבל הארה משלש ראשונות כח"ב, כל קרינן ליה כללא דכלא, שהוא כולל כל האותיות כמשז"ל, וגם שאר הארות כלם נכללים בו, והכלל העולה שאם בהוד השפע הנשפע בסוד העולמות או בסוד הנשמות חדשות או ישנות, הכל הוא ע"י היסוד המשפיע במלכות, ולפי העליות שעולה וממשיך מלמעלה, כך יהיה חשוב וטוב ומעולה, ומפני שהיסוד נק' כל בסוד וקונה הכל. שלוקח נ"ה אורות בלבד, והשאר עד ע"ב נשאר גנוז, ולמעלה אמרנו שלוקח כל השפע כנז"ל, לזה אמר כל קרינן ליה כללות דכלא. פי' מה שאנו קוראים אותו כל, הוא מפני שהוא כללא דכלא, אבל לפי האמת אינו נוטל כל השפע כמ"ש, רק הנה הוא נוטל אותו כשהוא בסוד זווג ישראל ורחל שאז זוכה לכל החסד, משא"כ בחול וכמו שכתב הרמ"ז נר"ו בס' יודעי בינה על מ"ש בזוהר פ' נח דף ס' ע"א על מ"ש: ר' יצחק אמר דא שבחא דשבת, עיין שם. חיים איהו וכו'. הנה ב' פעמים בוכ"ו עולה לחשבון כמנין חיי"ם, ואמר עליה כתיב ועץ חיים בתוך הגן (בראשית ב, ט). היינו ועץ מצד הבינה שממנה העצה, וגם בסוד אדי"ד במילוי יודי"ן, כמנין עץ החיים שהם ב' פעמים שם ל"ד כנז', וזה הוא בתוך הגן שהיא המלכות הנק' גן, שיש בה שם ב"ן עם א' בתוך מלוי וא"ו, שהוא הז"א המזדווג עמה שעולה כמנין ג"ן, כן נוכל לומר לפי דרך זה, אבל נ"ל לומר עוד וכבר אמרנו כי כל מ"ש הוא דרך דרש, וברוך היודע האמת. חיים איהו זה היסוד, שאמר שהוא בסוד חי העולמים, הוא ג"כ חיים לשון רבים, וזה בסוד משז"ל בענין התפילין בסוד חיי המלך, שהם אדי"ד ידו"ד אדי"ד, והם בגימ' חיים, וזהו חיים איהו, שהיסוד מקבל הארת המוחין העליונים, ובזה נק' גם הוא חיים, עליה כתיב ועץ החיים בתוך הגן. שהוא מזדווג עם המלכות הנק' גן כמ"ש, והנה עץ חיים בגימ' רכ"ח כמנין ברוך שהוא ביסוד כידוע, וגם עץ החיים בגימ' עולה רל"ג, והוא כמנין ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עם הכולל, וגם כמנין ע"ב קס"א שהוא יחוד או"א, שעל ידם מזדווג היסוד במלכות, ועם ו' של ועץ היינו ועץ החיים בגי' רל"ט כמנין רחל והכולל, בתוך בגי' תכ"ח כמנין שם חת"ך, לרמוז כי עתה נחתכו האחוריים וחזרה פנים בפנים, הגן בגי' נ"ח, ובאה מלת הגן רביעית לארבע תיבות, ועץ החיים בתוך הגן, לרמוז משז"ל ד' חנות הן. ועולים רל"ב כמנין עץ החיים וא' יותר, גם ר"ת ו'עץ' ה'חיים' ב'תוך' ה'גן' ר"ת עולה כמנין ח"י, ס"ת עולה ר' ועם הכולל א' הוא ר"א כמנין העולמים, וזהו חי העולמים, ואמר כל חיין ביה תליין, שכל אלו המוחין העליונים תלויים ביסוד, מניה פתחין חיין וזהירין לכל סטר. אפשר לומר שהם בסוד הארות היוצאות לרחל אחרי חזרתה פנים בפנים, וזה כפי מה שאמרו בספר אוצרות חיים: כי בהיותה אחור באחור היתה לוקחת הארות מצד אי' העומדים מצד אחור דז"א, ועתה בחזרתה פנים בפנים לוקחת גם הארות של אי' העומדים בצד פנים של זעיר, פי' כי הנה האורות היוצאות מיסוד אבא דרך פנים דזעיר, הם פוגעים עם האורות דאי' העומדים בצד פנים דזעיר, ומוציאים אותם לחוץ מן הזעיר וניתנים לרחל, ואז נעשית בחי' באר וכו', ולבסוף כתב: ונודע כי הארות אלו הם בת"ת דז"א מן החזה ולמטה, וכאשר מתקבצים יחד מכל ד' רוחותיו הנ"ל ומתערבים, הנה אח"כ הם יורדים ביסוד הזעיר ומשם בוקעים ויוצאים לחוץ ונכנסים בדעת של רחל המכוון ממש כנגד היסוד של ז"א, ושם ניתנים כל האורות בדעת שלה, ואז נקרא באר עכ"ל. וזהו שאמר מיניה פרחין חיין מצד אבא כמ"ש, וגם כמ"ש והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב). וזהירין מצד אי' לכל סטר, שהם מסבבין מכל ד' רוחות עד שנעשית בחי' בא"ר כמ"ש. וזהו שאמר אח"כ האי שיר, רק אמר אקרי באר, כי אעפ"י שאמר למעלה שנקראת שיר המעלות אדון, וכל מה שאמר בזהרא קדמאה, מ"מ כיון שעדיין לא חזרה פנים בפנים, לא נקראת באר רק עתה שחזרה פנים בפנים והיסוד מזדווג עמה, וגם משפיע בה כל הארות עליונות שהם מצד או"א שעולים כמנין חיים כמו שאמרנו, וזהו ואינון חיי עלאי עאלין בגויה. ואז ההוא זהרא דאקרי חיין נבעין ביה, כי גם הארות של יסוד עצמו שהוא זהרא דאקרי חיים, כמו שאמר למעלה חיים איהו, נבעין ביה בהאי באר כמו שאמרנו, ועל דא כתיב באר מים חיים. שהוא בסוד הגבורות המתוקות, היינו שנכללו בהם החסדים, ולכן נק' באר מים חיים. ועיין מה שכתבתי בפ' מעין גנים באר מים חיים (שה"ש ד, טו). כי שם הארכתי בפי' פ' באר מים חיים, מלבד מה שהאריך מ"ע הרמ"ז נר"ו בס' יודעי בינה פ' תולדות (דף ..), וכתיב באר חפרוה שרים על שמא דאינון רברבין עלאין זהירין טמירין דאתכנשו בהאי זהורא. הכונה על או"א כמו שפירשו בזוהר פ' וילך, וגם מה שהאריכו בס' אוצרות חיים וכבר פירשנו לעיל פי' טמירין זהירין, שהוא על סוד כח"ב, ואמר דאינון לא חפרוה אלא ע"י היסוד שהכל נעשה על ידו כמו שאמרנו, והנה בס' אוצרות חיים הנז' אמרו כי ר"ת באר חפרוה שרים כרוה הוא בחש"ך, שהוא סוד הגבורות כמו שהאריך שם, וכמבואר יפה בדרושי הנוקבא, ואפשר שזהו מה שאמרו למעלה, בתחלה זוהר חשוך ולא חשוך.

זהרא תליתאה האי זהרא כללא דתלת זהירין וכו'. הנה עד כה דבר בענין המלכות, ואח"כ בענין נה"י דז"א שהוא בסוד צבאות, ועתה מדבר בענין שם ידו"ד שהוא בז"א, ופי' אותו בסוד יד"ו שהם ג' אותיות ראשונות של שם, ואמר האי איהו זהרא כללא דתלת זהירין, אפשר לומר שהוא בסוד הדעת שהוא כולל תלת זהירין שהם חב"ד, וגם תלת זהירין הנה הם חיור סמוק ירוק שהם חסד דין רחמים, ואמר כי הוא רזא דתלת אתוון שהם אותיות יד"ו, כמו שמפרש לקמן. בהאי זהרא אתדבקו אבהן, אפשר לומר כי חג"ת מתחברין בחב"ד שהוא האי זהרא דקאמרן, שכן תלת פרקין קדמאין דחג"ת נעשים חב"ד, ואלו התלת פרקין נק' אבות בכל מקום כידוע, ולפי מה שנפרש לקמן בשם מהר"ם קורדווירו זלה"ה בענין וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות ו, ג). יבא יותר נכון בהאי זהרא אבהן אתדבקו, וכמ"ש בעה"ו. האי איהו רצוא ושוב, לית מאן דיכיל לאתיישבא בנציצו דיליה. אפשר לפרש שהוא דמיון כמ"ש בספר הכונות הלולב, כי הוא ממשיך החסדים משרשם שבדעת ז"א, ולית מאן דיכיל לאתיישבא בנציצו דיליה. לא אמר לאסתכלא, כי להסתכל אפשר שיהיה מי שיוכל להסתכל בו לפי שעה אבל לא בהתיישבות, וכמו שנבאר לקמן בענין גלגלא דעינא, על האי כתיב והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד). זה יובן במ"ש בזוהר פ' בראשית דף כ"ג ע"ב, בההוא זמנא חיון עלאין דאתקריאת בשמא דה' פתחין ואמרין וכו'. והם בסוד היכלות דז"א העולים עד או"א כמ"ש שם, ואפשר לומר שהם סוד ו' קצוות דז"א והם ו' צרופי יד"ו, וזהו ע"ד כתיב והחיות רצוא ושוב, שהם חיון עילאין דאתקריאו בשמא דה', דא ירית אחסנת ירותא דזהירין טמירין, כי בדעת ז"א יש בתוכו חו"ג מצד או"א, וידוע כי יסוד אבא גנוז תוך יסוד אי', וז"ש דא ירית. פי' זה הדעת דז"א ירית אחסנת ירותא, שהם החו"ג דאינון אחסנתא דאבוי ואימיה, והם דזהרין טמירין דלא אתגליין, שהם מיסוד אבא שאינו מתגלה, ואמר ברזא דשמא קדישא דתלת אתוון תליין בהו יד"ו. מכאן שהוא שרש החסדים שהם שם בדעת כנזכר, את ה' רביעאה לקיט ונקיט, שאנו ממשיכים אותם אל המלכות, והכי אתסדר בסדורא שלים, שנשלם שם הוי"ה בשלימות, דא זיהרא איהו רצוא ושוב ברזא דרצוא ושוב, ברזא דאת ו' ואיהו קאים באמצעיתא בין עילא ותתא, את ה' מסטרא דא לעילא, ואת ה' מסטרא דא לתתא, והחיות דאינון ו' באמצעיתא. נראה שהוא מפרש והחיות רצוא וכו'. וה' חיות רצוא ושוב, שכן היסוד שהוא ו' בסוד ו' ומשך ו', בהיותו עולה עד הדעת ממשיך שפע משרשי החסדי' והגבורות מיסוד אי' הגנוז שם עם יסוד אבא ג"כ, והם אותיות י"ה. אמנם להיות שלא נגלה רק הה"א, להיות כי היו"ד שהוא יסוד אבא טמיר וגניז, לפיכך אמר רצוא לגבי ה' עלאה בלבד, וזהו שאמר דאיהו קאים באמצעיתא בין עילא ותתא, את ה' מסטרא דא וכו' עד רצוא ושוב, רצוא לגבי ה' עלאה לאסתכלא לגבה בתיאובתא שלים, שכן עולה ומתייחד עמה ועם יסוד אבא שבתוכם, ועי"ז נעשה שם יד"ו, ושוב לגבי ה"א תתאה, למיהב ליה כמה דלקיט מלעילא, ובזה נעשה השם שלם.

זהרא איהו כגלגלא דעינא בארח סתים. כתב המגיה להבין בגלגלתא דעינא, עיין בפ' וארא בזהר. והנה בזהר פ' הנזכר האריך בס' הזהר בענין הנז', ולפי דבריו עם מה שפי' מהר"ם קורדווירו זלה"ה, הוא דתלת גוונין אינון, והם רמוזים באותיות יד"ו, והם בדעת דז"א בסוד פנימיות, ומה שנגלה בחוץ הוא שם אל שדי, איהו וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי, ועל מה שאומר בזוהר אח"כ (ח"ב כ"ג ע"ב) ורזא דא (א)סתים עיניך וסחר גלגלך. פי' הרמ"ק זלה"ה הנז', כי כמו שבסתימתו העין אינו נראה כלום, כך הוא כי הנביאים אינם משיגים כלום, והאבות השיגו הארת ג' אותיות אלו אחרי הגלותם באל שדי עכ"ל בקיצור. וזהו שאמר כאן כי זהרא דא, שהם שלש אותיות יד"ו, אשר הם בדעת כמו שאמרנו, איהו בגלגולא דלעילא בארח סתים, דזהרא דיליה רצוא ושוב, שאינו מתגלה הארתו בעצמו אלא חצוניותו בסוד אל שדי, אשר גם הוא הנה בדעת ז"א, כמו שפי' הרמ"ק זלה"ה כנז"ל, וגם לפי דרך האר"י זלה"ה כבר אמרנו מה שפי' באותיות יד"ו בענין נענוע הלולב, וגם אל שדי פירש שהוא בדעת דז"א, כנראה בפי' העמידה במלת האל הגדול. וכבר ביארנו למעלה כי להיות נבואת האבות באל שדי כמ"ש, זהו שאמר בהאי זהרא אבהן אתדבקו. שהיו דבוקים אצל האי זהרא, שהוא שם יד"ו דפנימיות כנז', ונ"ל דאפשר לומר שזה הוא סוד מרע"ה שהיה מסתכל באספקלריא המאירה, שהרי הוא עצמו היה בדעת ז"א בסוד אל שדי בגי' משה, והיה מסתכל משם בפנים, והיה בסוד אספקלרייא המאירה, וזהו דרך דרש, ונחזור לענין שאומר דזהרא דיליה רצוא ושוב, תיאובתיה לאסתלקא לעילא ומיד אהדר, ורזא דא אשר קאים הכא והכא זה יובן במה שאמרו בענין זווג חכמה סתימאה ובינה דאריך, כי סוד הטפה הנמשכת ממוחא סתימאה והוא בסוד יד"ו, ואין טפה שאין עולים כנגדה מלמטה כפלי כפלים, והם ו' אדי"ד, ב' מהם בג' ראשונות, וב' בג' אמצעיות, וב' אחרי' בג' אחרונות, והם רמוזים בפ' אדי"ד אשר אדי"ד (שמות ג, יד). שהם בחו"ב שבי"ס הגרון, שהיא הבינה והכתר שבי"ס אלו של הגרון הוא רמוז במלת אשר שבין שני אדי"ד וכו'. וכל זה נתבאר בארוכה בס' עץ החיים שער ה' חלק א' פ"ז, ושם נתבאר כי כל זה רמוז בפ' ויאמר אלקים אל משה אדי"ד אשר אדי"ד וכו'. ואח"כ תקון ז"א כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם וכו'. וז"ש ותיאובתיה לאסתלקא לעילא ומיד אהדר, כי כיון שרמזנו הזעיר בסוד יד"ו שבדעת זעיר כמ"ש, כונת התחתון להדבק בעליון, היינו ביד"ו שבחכמה סתימאה כמ"ש, ורזא דא אשר קאים הכא והכא, שזה נרמז במלת אשר העומד באמצע שני אדי"ד, כמש"ה אדי"ד אשר אדי"ד, כי כל שני אדי"ד כנז"ל הם כנגד יד"ו א', וכונתו לפי פשוטו כי כל זה הוא כנגד שיר השירים אשר. ואפשר לומר ג"כ כי שיר הוא כנגד יד"ו שבחכמה סתימאה, והשירים כנגד טפיים שעולים מלמטה, שהם ב' אדי"ד הנז' אשר כנגד מלת אשר שבין ב' אדי"ד, וזהו שיר השירים אשר. והנה בזוהר פ' בראשית דף כ"ג ע"ב שאמרנו לעיל, בההוא זמנא חיוון עלאין וכו'. כבר אמרנו מה שאמרו בשם האר"י זלה"ה, כי ההיכלות הנזכרי' שם הם היכלות דאו"א דבריאה שנפתחים בשבת, והגם כי אין צריך להביא ראיה לדבריו, מ"מ אפשר לומר שזהו מ"ש למעלה בזוהר כנז', ובשבת נחית קב"ה בג' אבהן לקבלא בת יחידאה, ודא רזא שב"ת יחידא דיליה עכ"ל. והכונה כי למעלה אמר בענין קבלת הג' תפלות בכל יום, אשר הנה הם מתקבלים ע"י החיות אריה שור ונשר, ובשבת נחית קב"ה בג' אבהן לקבלא בת יחידה, שמתגלה סוד אצי', וכמו שאמרו בענין תפלת שחרית. וכן בשאר תפלות השבת אמרו כי מנה"י דדכורא שהיו סוד חג"ת, נעשים מוחין לנוקביה ע"כ. וזהו שבת דנחית בג' אבהן לקבלא בת יחידא דיליה בהון, ואח"כ אמר בההוא זמנא חיוון נטלין בשמא ידו"ד, כמו שפי'. ואז פתחין ז' היכלין, והם ז' היכלין דשבת כמ"ש, והנה על פ' נודע בשערים בעלה (משלי לא, כג). שהביאו בזהר פ' וירא דף ק"ג ע"ב, אשר הביא פ' שאו שערים ראשיכם וכו' (תהלים כד). פי' אותו מע' הרמ"ז נר"ו בס' יודעי בינה. על ענין הגדלת ז"א ועלותו עד או"א, ובענין מלך הכבוד אמר גי' קכ"ו כמנין ו' פעמים יד"ו, יעויין שם. וז"ש בענין שם יד"ו כנז', והחיות רצוא ושוב, דא ירית אחסנת ירותא דזהירין טמירין דלא אתגליין וכו'. שהוא סוד עלותו עד או"א שהוא במוסף שבת, וכ"ש בעלותו עד הדיקנא במנחת שבת עת רצון כמשז"ל, והנה ע"י הארת שבת כנז' שנתגלה אור האי', הוא מה שאנו אומרים רצה והחליצנו ביום השבת כמ"ש, כי ההנהגה אינה ע"י מט"ט רק ע"י הב"ה בעצמו שהוא סוד האצי', ובמה שאמרנו כי מתגלים סוד ז' היכלות עילאין כמ"ש, נוכל לומר לפי דרכנו כי אע"פ דכרסוון רמיו, כביכול שהם הפוכות כמ"ש, הנה כאשר יתגלו ההיכלות העליונים של שבת כמו שביארנו, אז אין פרץ ואין יוצאת, גם כיון שנתגלה הארת האצי', כמ"ש בסוד רצה והחליצנו, אין צריך בזה הארת המנעלים והסנדלים, ועל זה נאמר רחצתי את רגלי (שה"ש ה, ג). משמושא דחול וכו'. ובזה נתקן מה שאמרו (בזע פורפירא דיליה) הולך יחף, גם מ"ש בצע פורפירא דיליה, הנה הכל נתקן ע"י לבושי שבת, וכמו כן שאר דברים וכמ"ש בעה"ו.

זהרא רביעאה האי איהו זהרא סתים דלא אתחזי כלל. הנה עד כה דבר בג' זהרין קדמאין שהם כנגד שיר השירים אשר, וקראם בשם אדנ"י צבאות ידו"ד וכמו שפי'. ועתה ע"י הרביעי מלמטה למעלה שהוא שם אדי"ד שהוא בבינה, ואמר האי איהו זהרא סתים דלא אתחזי כלל. אפשר כי כונתו על הבינה העליונה שאינה נגלית כלל הנקרא לעתיד לבא, אבל התבונה נק' עולם הבא, שהיא באה בתוך ז"א, וז"ש סתים דלא אתחזי כלל. ונתן טעם לזה ואמר דהא מהאי זהרא סתימאה נפקין שאר זהירין, ואתפשטן ואתכללן חד בחבריה. פי' ידוע שיש בינה ותבונה, והתבונה ג"כ מתחלקת לב', והם סוד סמ"ך מ"ם ד' (זח"ב קכ"ז ע"ב), והנה נה"י של התבונה הם נכנסים תוך ז"א, אמנם הבינה עצמה שהיא מחציה ולמעלה אינה מתלבשת, ז"ש האי איהו זהרא סתים דלא אתגלי כלל. שאינה מתגלה כמ"ש, דהא מהאי זהרא סתימאה שהיא הבינה נפקי שאר זהרין שהם הב' תבונות מ"ם וד' כמ"ש, ואתפשטן ואתכללן חד בחבריה. שכן נה"י דתבונה הנה הם מתלבשים בתוך ז"א, והנה הם מתפשטים בסוד השלישים, ונכללים כל א' בחבירו עם נה"י דז"א. האי זהרא לא אתגלי כלל אבל קאים בסכלתנו דלבא, דלבא ידע לאסתכלא ביה אע"ג דלא אתחזי כלל, כמ"ש כי הבינה מן החזה ולמעלה לא נתגלתה יציאתה לחוץ אבל נתלבשה בתוך התבונה, וזהו אבל קאים בסכלתנו דלבא, דלבא ידע ואסתכל ביה. ואם נפרש הלב בז"א, נוכל לומר כי אעפ"י שהבינה העליונה לא נתגלתה בז"א, כיון שהיא מתלבשת בתבונה, והתבונה מתלבשת בז"א עי"ז הלב מבין ויודע מה שבתוכו, וכ"ש כשעולים ב' התבונות עם ז"א עד הבינה העליונה, כמ"ש על כי לא עם בינות הוא (ישעיה כז, יא). הנה בעלותו עד הבינה העליונה, אז יאמר עליו דלבא ידע ואסתכל ביה אע"ג דלא אתחזי כלל, כי אעפ"י שעולה עד שם מ"מ הנה הבינה היא נעלמת ואינה נראית כלל, ודא בגין דכל אינון זהירין מיניה נפקין. כי כן כל הז' ספירות יוצאות מהבינה, וכמו כן המוחין וכל ההארות כידוע. ולפי מה שפירשנו בסוד מה שמתגלה ביום השבת, אפשר לומר כמ"ש בכונות ויהי נועם, כי שם אדי"ד דאצי' אינו מתגלה כ"א ביום השבת, ובמוצאי שבת אנו ממשיכים שפע ממנו אל הבריאה. יאמר לפי דרך זה האי איהו זהרא סתים דלא אתחזי כלל. כי אור האצי' אינו נגלה רק ע"י התלבשו בבריאה, דהא מהאי זהרא סתימאה נפקי שאר זהירין, שהם שמות אדי"ד יד"ו שבבריאה, ואתפשטת שנעשים ז' שמות אח"כ, כמו שאמר ואתכללן חד בחבריה, בסוד התנצצותם וכמ"ש, וחזר ואמר האי זהרא לא אתגלי כלל אבל קאים בסוכלתנו דלבא וכו'. כי מה שאנו ממשיכי' ממנו הארה לימות השבוע, אינו אלא בסוד תוספת נשמה, וכמבואר בס' הכונות:

תיאובתא דזהרא תתאה לאסתלקא בגו אינון זהרין לאתכללא בגוויהו. עתה בא לפרש פי' פ' שיר השירים וכו'. כי תשוקת המלכות שהוא האי זיהרא תתאה, להיותה נכללת בהארות עליונות כדי לעלות גם היא אל הבינה, להיותה נכללת אי' וברתא כחדא, וזהו לאסתלקא ולמחמי בההוא נועם עלאה. ואם נדקדק אומרו נועם עלאה, אפשר לפרש פי' אחר על מ"ש בענין זהרא רביעאה, שאמרנו כי כונותו על בינה דאריך, ושם הוא סוד אדי"ד אשר אדי"ד כמשז"ל, וכמ"ש בס' עץ חיים, ובשער או"א חלק ח' פ"ז אמרו כי ב' מיני חסדים הם וכו'. ויש חסד גדול מכלם אשר הוא נמשך מן הדכורא דאריך, שהוא חכמה וכו' עד לבסוף כתוב ז"ל: ואז יצא אבא מסוד החסד ונגלה ביו"ד של השם, ואי' יצתה מסוד הגרון נעלמת בו, והיא גדולה ממנו וכו' עכ"ל בדלוג וקצור. וזהו האי זהרא סתים בתוך אבא ולא אתחזי כלל, שאינה נראית, דהא מהאי זהרא סתימאה נפקי שאר זהרין, שממנה נעשה כל האצי' ונכללו הפרצופין ונתלבשו זה בזה, וחזר ואמר האי זהרא לא אתגלי כלל אבל קאים בסכלתנו דלבא. שהיא החכמה הנק' סוכלתנו דלבא, שיש בה ל"ב נתיבות חכמה, ונתן טעם לזה ואמר ודא בגין דכל זהרין נפקין. כי כן אח"כ בצאת האורות לחוץ יוצאים מיסוד אי' ולוקחים ממנה לבוש דק שמתלבשים בתוכו כדי שלא יהנו החצונים, וכמו שנת' בס' אוצרות חיים בשער ארון וכפורת. ועתה אמר כי מפני דכל זהירין נפקין מן אדי"ד שבבינה כנז', לכן בתחלה מתלבשת בינה בתוך אבא כנז', ואח"כ שאר האורות העליונות מתלבשות בבינה, ועי"ז נכללים האורות זה בזה, וכל א' מוסיף הארה בחבירו, ואמר תיאובתא דזהרא תתאה וכו'. כי כיון שכל זווג חו"ב דחו"ב דאריך כנז' הוא לצורך זו"ן כמ"ש שם, א"כ תיאובתא דזהרא תתאה שהיא מלכות לשבחא שבחא לאסתלקא בגו אינון זהירין, לעלות למעלה גם היא להזדווג בסוד הנשיקין זווג עליון לאתכללא בגוויהו, כטבע החלק להתדבק עם הכל, לאסתלקא למחמי בההוא נועם עלאה, כדי ליהנות מההוא אור העליון של הבינה העליונה דאריך כנז'. ואם נפרש ונדקדק מלת זהרא שפי' הארה, וא"כ אין עיקר כונתו על עצם הספירות ממש רק הארות הנמשכות מהם, נוכל לומר האי איהו זהרא סתים וכו', על בינה דעתיק יומין דלא אתחזי כלל, שלא נתגלתה כלל רק שולחת הארתה ומגלה אור החכמה שבה, ואמר דהא מהאי זהרא נפקי שאר זהירין, שכן מכחה נתפשטו והאירו חו"ב דאריך דאתפשטן ואתכלילן חד בחבריה, שהוא דעת דא"א שיש בתוכו יסוד דעתיק יומין, ובהאיר זאת הבינה דעתיק יומין מבחוץ אז מתרבה האור באו"א ובזו"ן, האי זהרא לא אתגלי כלל כמשז"ל, בינה דע"י לא נתגלתה אבל קאים בסוכלתנו דלבא, ולבא ידע ואסתכל ביה אע"ג דלא אתחזי כלל, שעל ידה מתגלה אור החכמה שבתוכה ועי"ז האדם משיג החכמה, וזה ודאי ע"י גלוי ל"ב נתיבות חכמה, וזהו ולבא ידע וכו'. וגם הלב כפשוטו מבין, ודא בגין דכל זהירין נפקו מיניה כמו שאמרנו:

תיאובתא דזהרא תתאה שהיא המלכות כמ"ש, לשבחא שבחא לאסתלקא בגו אינון זהירין לאתכללא בגוויהו לאסתלקא למחמי בההוא נועם עלאה. שכן המלכות מתייחדת עם הז"א, ועי"ז האי זהרא תתאה כמ"ש, עם שאר זהירין נהנים ומאירים מההוא נועם עלאה, כמ"ש שהיא בינה דע"י, והנה גם לפי דרך זה יבא על נכון, שנרמז בשם אדי"ד, כמ"ש בתחלה אדנ"י צבאו"ת ידו"ד אדי"ד, שהרי אדי"ד ראשון הנז' בפ' אדי"ד אשר אדי"ד, נרמז למעלה בבינה דע"י כנז', וממנו נמשך עד זו"ן, ונרמז בשם ה' אלקי אבותיכם וכו', וכמבואר הכל ביחודים, וסיים ואמר ועל דא אמר דוד מלכא, הנה דוד הע"ה הוא מרכבה אל המלכות, וזהו שאמר מלכא: אחת שאלתי מאת ה' (תהלים כז, ד). הנה אמרו ז"ל ודרשו אח"ת א'רץ ח'יים ת'ורה. לפי הדרכים שאמרנו יפורש ארץ היא המלכות שנק' ארץ, וגם נוכל לומר א' ר"ת שם אדנ"י, שהוא זהרא קדמאה שאמר למעלה, חיים הוא זהרא תניינא, כמ"ש חיים איהו, עליה כתיב ועץ החיים וכו'. תורה שהוא ז"א שבו שם הוי"ה, והוא זהרא תליתאה, ואמר כי כל אלה הדברים שאלתי מאת שהיא הבינה כמ"ש על אתין וגמין, וגם נק' "את" שיש בה האותיות מא' ועד תי"ו, וגם מאת אותיות אמ"ת, שהוא אדי"ד פעמים אדי"ד בגי' אמ"ת. שהוא זהרא רביעאה שהוא אדי"ד כמ"ש. ואמר כי כל זה הוא מאת ה' שהוא באבא, כמו שמסיים אח"כ בזוהר כנז', ורזא דא לשלמה, למלכא דשלמא כלא דיליה, כמו שנפרש. וידוע כי הוי"ה ואדי"ד הם באו"א, וזהו מאת אותיות אמ"ת כמ"ש, ה' שהוא באבא כמ"ש, הנה רמוז בכאן כל הד' זהרין שאומר בזוהר, עוד רמז אח"כ הפי' האחר שפירשנו בסוד המרגלא, ואמר אותה אבקש. פירוש אות"ה אבקש, שהיא אות ה' על המרגלא שהיא עיקר בשבת, ואמר אבקש על דרך מה שפירשתי בפי' מאמר התוספתא של המרגלא, כי אות ה' שבמל' דמלכות דאצי', שיורדי' הקוים שלה בבי"ע, כמו שפי' מהר"י סרוק זלה"ה בפי' עולם הבריאה, הנה עתה עולים הב' קוים של הה' שירדו ביצירה ועשיה, ומתחברים עם הסיכתא שהיא גג הה' ונעשין ה' שלמה, וזהו אבקש, שהוא כמו אבידה המתבקשת, והוא כנגד זהרא קדמאה כמו שאמר שהוא אדנ"י, והיא אות ה' של שם ידו"ד, אח"כ אמר "שבתי" סוד הישיבה, הנה היא בנה"י כידוע והוא כנגד צבאו"ת, וגם מלת "שבתי" נוכל לומר דרך רמז שבת י', והנה כמו שפי' בפי' זהרא תניינא שהוא ביסוד, הנה היסוד הוא סוד שבת, וההארה הנמשכת ממנו היא בסוד י', כמו שפירשנו בענין זהירין טמירין, "בבית ה'" הנה הוא כפשוטו, בזהרא תליתאה שיש בו שם הוי"ה, ונרמז בו והחיות רצוא ושוב, שהוא רמז להיכלות ז"א העולי' באו"א כמו שפי', וזהו בית ה'. וכבר ידענו ג"כ כי "בבית" הוא ב' פעמים או"ר, שהם האורות המגיעי' אל הנוק', ואמר כי כל זה הוא כדי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, שהוא זהרא רביעאה שהוא הנועם העליון, אדי"ד במילוי יודי"ן בגימ' נעם עם הכולל, וכמשז"ל. והוא זהרא רביעאה המתגלה למטה, וקראו נועם ה' שכן הז"א עולה עד שם, וזהו הנועם שלו, וכפי הכלל שאמרו באדרת נשא, כי בכל מקום שנאמר בפסוק א' שם הוי"ה שתי פעמים, הראשון הוא בזעיר אנפין והשני באריך, נוכל לפרש בית ה', בינה שמשם מקבלים הארה כל הד' הארות הנז', שהם אדנ"י צבאו"ת ידו"ד אדי"ד, וכ"ש אם נפרש על בינה דע"י, כמ"ש כי משם באים הארה לכל הה' פרצופין א"א או"א וזו"ן, וסיים הכתוב ואמר "ולבקר בהיכלו" לתתא, כי אחרי שלמות והארה גדולה, אלו הד' זהירין שהם בסוד המרכבה העליונה, הנה אז עולים ההיכלות למעלה ונכללים זה בזה, וכלם בהיכל הרצון ויעקב ורחל ג"כ עמהם, ואח"כ בהיכל קה"ק, וכמבואר הכל בתפלת שחרית. ובשבת ג"כ נפתחים היכלי או"א, והיכלי זו"ן דאצי' ג"כ מאירים בבריאה, וזהו ולבקר בהיכלו, ואפשר לומר ג"כ בהיכל ו', שנכללים בהיכל שביעי. וסיים ואמר ורזא דא לשלמה, למלכא דשלמא כלא דיליה. שהיא הבינה שהיסוד של אבא הנק' שלום, כלא דיליה. ואם נפרש ג"כ למע' כמ"ש בבינה, בין דאריך בין דעתיק יומין, הנה יסוד החכמה שבה הנה היא של הבינה שכנגדה, וכן אם על ז"א יבא ג"כ על נכון, ואם כן אעפ"י דבזע פורפירא דיליה, בהתחבר הד' זיהרא זה עם זה, אז יתחבר הז"א עם הבינה, ויתחברו הב' מנצפ"ך בסוד פו"ר פיר"א כמ"ש, מלבד ג"כ שיאירו לבושי שבת, ואז כאשר יתגלה אור או"א ויהיה הזווג בסוד חיך וגרון, יהיה כח הדיבור ולא ישב בדד וידום, ואז נאמר בכה לא תבכה (ישעיה ל, יט). רק קול רינה וישועה באהלי צדיקים אכי"ר:

עוד אמרו בזוהר הנז"ל, אח"כ כתיב: והנה מנרת זהב כלה וגולה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה (זכריה ד, ב). זכריה אתגלי ליה רזא דמנורות דכיין, חד מנורה דמתסדרא, וחד דנהרא וכו'. נראה שאין לו קשר עם מה שאמר למעלה, אבל עם מה שאמרנו בסוד רתיכא קדישא שהם סוד ההיכלות, ובפרט למה שפי' בענין שבת, אפשר לקשר זה עם זה עפ"י הדרך אשר נפרש, הנה סוד המנורה פי' בדרושים מקובצים פ' בהעלותך, שהיא רחל, נוק' דז"א בהיותה עומדת באחור מן הת"ת ולמטה שהם ז' ספירות, ומהר"י סרוק זלה"ה פי' בפי' השירים, שהיא בלאה, וגם בפי' תפלת ראש השנה אמרו ועריכת נר לבן ישי. היא לאה שיש בה ג' יחודים בגימ' נ"ר, (ואחרת הוי"ה אדי"ד אלקים). ואפשר לתרץ בענין מה שאמרו בשתי נרות של שבת, שא' מהם היא אל"ף למ"ד אדנ"י בגי' נ"ר, ואחרת הוי"ה אדי"ד, הוי' אלקים, הוי' אדנ"י בגימ' נ"ר, בכונת שובבים אמרו בענין שתי נרות של שבת, כי הא' היא כנגד זו"ן, וא' כנגד או"א. גם מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' פרדס רמונים בשער ערכי הכינויים כתב: כי יש מנורה עליונה בינה, ומנורה תחתונה מלכות. ולפי זה אפשר לומר שמה שאומר רזא דמנורות דכיין, חד מתסדרא וחד מנהרא. הם סוד בינה ומלכות, ראיתי והנה מנורת דא מנרתא מתסדרא בשבת, שהיא מלכות נר של שבת, שהיא אל"ף דל"ת אדנ"י בגי' נ"ר, דגווני גליפן. שכן יש באור הנר הרבה גוונים, כמ"ש חיוור סומק ירוק ותכלת ג"כ כנראה בזוהר פ' בראשית ושאר מקומות, ואמר גליפן לשון חקיקה, שכן חוקקים בה האורות העליונים, בשמא אדנ"י, בשמא דא מנהרא לתתא כמ"ש למעלה, שר ורבון אדון, שהיא מנהגת לתחתונים וזן ומפרנס לון בשם זה של אדנ"י, שכן היא נק' מדה"ד הרפה, שהיא מנהגת התחתונים כראוי, זהב כלה. רזא דבי דינא שהיא סוד הגבורות, שכן הנה היא שבעה נרותיה, והם ז' ספירות של מלכות שנרמזו בז' של זהב, והה' הם ה' גבורות הניתנות בה, והב' של זהב הוא היותה כוללת ביסוד, וחוזרות ונכללות במלכות שהם ב' אחרים, והוא סוד ז'הב. וזהו רזא דבי דינא שהם סוד הגבורות, בשמא אלקים למידן כל עלמא, שכן הם ה' אותיות אלקים, הנה חמש גבורות חמש עלין תקיפין, חמשה אותיות כנ"ל, דהא בדינא קאי ואתזן, ועל שמא דא אתברי וכלא ברזא דשמאלא כפשוטו, שכן העולם נברא במדה"ד, כמשז"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד. כלה כד אשתלים מסטרא דימינא ואתקיף ביה ברזא דשמא ידו"ד, הנה היסוד נק' כל, על שכולל חמשים שערי בינה שהם ה' גבורות, ה' פעמים י' עולים כמנין כ"ל, וכן ג"כ כמנין החסדי', והנה על פ' בהעלותך את הנרות וכו'. אמרו כי אהרן שהוא יסוד אבא הנה הוא מקבץ (הארת) הגבורות המגולות שעלו דרך קו האמצעי אל הנוק' ומאיר בקו הזה, וזהו ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט). וכמו שהאריכו בדרושי' פ' בהעלותך ובדרושי הנוק' ג"כ דרוש ה'. וז"ש כלה כד אשתלים מסטרא דימינא. הן אם נפרש שבתחלה נבנית מצד החסדים, וגם נשתלמה מצד הימין שהוא אבא שהוא ימין בכל מקום, דאתקיף בה, שקבץ הארת הגבורות ברזא דשמא ידו"ד. אינו אומר בשמא דידו"ד רק ברזא, שהוא יסוד אמא הנכנס בתוך ז"א, אשר יקרא רזא דשמא ידו"ד. פי' עיקר וסוד יסוד שם הוי"ה שהוא בז"א, ועל ידו אשתלימת כמ"ש בדרושים הנז'. ואז באותה שעה הנה היא כלה בחופה, וזהו דהא כדין איהי כלה בחופה, כי הח[ו]פה הנה היא אימא החופפת (הפורסת) סכת שלום, וזהו הגורם דעלמין כלהו ברחמי בחדוא ברחימו בחבורא חדא, וזה ע"י שמתקבץ ביסוד דז"א הארת שלשה יסודות דידיה ודאו"א, ובזה עלמין כלהו ברחמי מצד ז"א, בחדוא מצד אי', ברחימו מצד אבא, וכלהו בחבורא חדא דהא כדין וגלה על ראשה, כתיב גלה דהיא מקורא דצדיק, פי' היסוד נק' צדיק, ומקורא דיליה הם או"א, וגלה פי' רש"י מלשון אגן הסהר (שה"ש ז, ג). ואפשר לפרש על יסוד דבינה שהיא בעיגול, והיא דמיון אגן והיא על ראשה, לא אמר בראשה שאינה נוגעת במלכות אלא על ראשה, והוא בסוד פורס סוכת שלום כמ"ש, והנה מקורא דצדיק זה אמר דאתעביד נהר פלגיו, שהוא יסוד אבא הנק' נהר פלגיו, שנכנס ביסוד הבינה וכורת אותה ועושה אותה כלי, והנה שנים אלו ישמחו עיר אלקים דחדתן, עיר אלקים משמחים, בסוד מתוק הגבורות שהיא עיקר השמחה, ואם נפרש נהר פלגיו על יסוד דז"א, ויפורש פלגיו על שם שמחלק חו"ג במלכות, ישמחו ע"י הזווג עיר אלקים שהיא המלכות, שיש בה ה' גבורות כמנין עי"ר שהיא מנצפ"ך אלקים, שכן ה' גבורות מנצפ"ך ממתיקים ה' גבורות של אלקים כנז' בסוד הקדוש ובמקומות אחרים, ועי"ז עביד פירין ואיבין בשמא דאתקרי צבאות, מתתחמא בתריסר תחומין לד' סטרי עלמא, שהוא היסוד הכולל נצח והוד, ובהיותו כולל החו"ג בתוכו, נמצא שהם שנים שהם ארבע, והם נו"ה חו"ג, ויש בכל א' מהם תלת פרקין, כמ"ש בסוד חסד חסדי' גבורה גבורות, וכן נצח נצחים הוד הודות, והם י"ב שבטים כמ"ש שהם בתרין דרועין שיש בכל א' מהם תלת פרקין, וכן תרין ירכין שיש בכל א' מהם תלת פרקין, שהם בין הכל י"ב הרמוזים בי"ב שבטים כנז"ל, ואפשר לומר כי שם צבאות בהיותו מצטרף עם ג' שמות אחרים שהם אדנ"י ידו"ד אדי"ד הנז"ל, אז מתתחמא בתריסר תחומין שיש בג' שמות אלו י"ב אותיות והם לד' סטרי עלמא, כמ"ש המקובלים ז"ל, ובפרט הרמ"ק זלה"ה על פי' מהר והבא עלינו ברכה ושלום מארבע כנפות הארץ. ושבעה נרותיה עליה וכו'. דא רזא דשמא עילאה, קודם שנפרש ענין המנורה נ"ל ליתן טעם מלבד מה שארז"ל, וכמו שהבאנו מ"ש בדרושי הנוק' באיזה כח יסוד אבא מאסף הגבורות, ובכחו מאירים שבעת הנרות, ונ"ל כי ידוע כי השמן הוא המוחין דאבא, והנה השמן נמשך מלמעלה, וזה כי הנה שורש הגבורות הנה הם מבוצינא דקרדינותא אשר היא גבורה דעתיק, והנה היא מתלבשת במוחא סתימאה ומשם בא השמן כנראה מדברי הזוהר על פ' כשמן הטוב על הראש, וכמו שפי' מהר"י סרוק זלה"ה וכן הר"ן שפירא, וכמו שנפרש על פי דרכם באיזה תוספת, ועי"ז כיון שהשמן בא ממקום הגבורות כנז', לכן יש בו כח להדליק ולהאיר את המנורה וכמו שנפרש, והנה ברישא הנז' יש שם הוי"ה במלוי אלפין, וממנו נמשכים שלשה אדי"ד שממנו נעשה ס"ג א' אשר הוא בחוטם, כמ"ש חוט"ם בגי' ס"ג, גם ידוע כי שם אדי"ד בגימ' כ"א, וכן עולה שם בי"ט שהוא שמ"ן בא"ת ב"ש והוא שם קדוש. וכן עולה יד"ו כמשז"ל, והנה הטיפה היורדת ממוחא סתימאה דאריך, כבר אמרנו מ"ש בענין הזווג חיך וגרון שהוא בסוד יד"ו, והם ג' יד"ו ועולים כנגדו שם אדי"ד כפלים, ולפי כל זה אפשר לפרש הפסוק הנה מה טוב ומה נעים. כי שם מ"ה שהוא במוחא סתימאה, הנה הוא טוב בסוד החסד, ונעים מצד הגבורה, כי כן הגבורה אשר שם, הנה הם כחמר טב דיתיב על דורדייא, וזהו שבת אחים גם יחד, שהם חו"ג כאחים זה עם זה, ובהיותם יחד הנה החסדים ממתקות את הגבורות, ואמר כשמן הטוב על הראש, מלבד מה שנתבאר בזוהר וכמו שאמרנו לעיל, אפשר לומר שזה יובן עם מ"ש בזוהר פ' צו ז"ל: ר' חייא פתח כי עמך מקור חיים (תהלים לו, י). דא שמן עלאה דנגיד ולא פסיק לעלמין, דשריא גו חכמה עלאה דכלא, הה"ד כי עמך מקור חיים, בגין דאיהו מקורא דחיים לאפקא חיים לאילנא עלאה ולאדלקא בוצינין וכו' עכ"ל. והנה מלת מקור נאמר על היסוד או על הדעת בכל מקום, וכאן יאמר על יסוד דא"ק הגנוז בדעת דעתיק יומין, אשר מתגלה הארתו בין גולגלתא ומוחא אשר הוא אוירא, ואמר דשרייא בגו חכמה עילאה שהוא חכמה סתימאה, וז"ש כשמן הטוב, שהוא השמן היוצא מן האי אוירא על הראש, שהארתו והשפעתו עומדת על הראש, שהוא זה הראש השלישי, חכמה סתימאה, יורד על הזקן, שכן מן מוחא סתימאה יוצאים י"ג תיקוני דקנא, והשמן יורד על הזקן, זקן אהרן שהם י"ג תקוני דקנא הנז', והזכיר ב' פעמים זקן, זקן אהרן, לרמוז לב' תיקונין נוצר ונקה, שמכחה באים החסדים והגבורות, והזכיר הזקן זקן אהרן, לרמוז לח' בגדי כהן גדול שהם רמוזים בח' תיקוני דקנא, והזכיר אהרן לרמוז ליסוד אבא, שכן אהר"ן בגי' ע"ב קפ"ד, שיורד על פי מדותיו, כי השמן הזה יורד עפ"י מדותיו של הראש הנזכר, כי היא מי"ס ומדותיו הם שאר החכמות. אי נמי על פי מדותיו עד היסוד של אריך, וכל החכמות הם מדותיו של הראש הנזכר, ואמר על פי, שכן הנה הוא יורד עד היסוד, ולפי זה יהיה פי' מדותיו של הראש, ואם נפרש מדותיו של הזקן יהיה פי' על או"א אשר הנה הם תחת הדיקנא, ואמר על פי, שכן הנה הוא יורד עד היסוד הנק' פה, ואמר על פי ולא אמר בפי, לרמוז מ"ש כי אור אבא כשהוא יוצא מיסוד אימא, מוכרח הוא לבקוע המסך ההוא על פי היסוד דאי', ובצאתו גם הוא מתלבש במסך דק יורד ומתפשט ולבושו עמו, וזה מבואר בדרוש ארון וכפורת, וזהו על פי מדותיו, ואח"כ אמר כטל חרמון שיורד על הררי ציון, שהוא א' מעשרה מן השמן הנז', וגם הוא יורד ממוחא סתימאה, כנז' ששם יש טלא דבדולחא, ונרמז בשם יד"ו הנז' במלוי אלפין יו"ד ד"א וא"ו, והנה יש ג"כ טל אחר שהוא ד' מלואים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שיש בהן ט"ל אותיות, והנה בק"ש אמרו כי ד' מלואים הנז' הם רל"ב, ועם י"ו תיבות הם רמ"ח, ועם ו' אלקים דו"ק דקטנות הם רומ"ח, והנה אם נוסיף עוד נ' שערי בינה שממנה יוצאים המוחי' הנזכרים, והם הרמוזים בן פרחיה של חרמון, יהיה הכל בגי' חרמו"ן, וזהו כטל חרמון, ואמר שיורד על הררי ציון, שהם נצח והוד דז"א שהם הררי ציון, יסוד דז"א שיש שם ו' הויות כמנין ציון ויוסף הכל א', והנה נצח והוד דז"א הנה נק' שחקים, והם שוחקים את השמן ויוצא ע"י היסוד הנק' ציון כמ"ש, ואמר ששם צוה ה' את הברכה, כי הנה בפי' מאמר מקורא דתלת שמהן, אמרו כי מהאי רישא תניינא הנק' אוירא, נמשך הברכה מיסוד, יב"ק י'חוד ב'רכה ק'דושה, וזהו כטל חרמון שיורד על הררי ציון כנז', כי שם צוה ה' את הברכה, כמ"ש בברכת כהנים על יברכך ה'. וזהו כי שם צוה ה'. בין שנפרש על ז"א או אבא או מ"ס, צוה את הברכה כנז', חיים שהם המוחין בסוד חיי המלך, וכמ"ש ג"כ כי עמך מקור חיים כמ"ש למעלה, "עד העולם" בינה ומלכות, כמ"ש מן העולם ועד העולם (תהלים קו, מח). שהם בינה ומלכות, והנה מדברי הזוהר שהבאנו למעלה שאומר בגין דאיהו מקורא דחיים לאפקא חיים לאילנא עילאה ולאדלקא בוצינין, ובזה נוכל להביא ראיה למ"ש למעלה, כי להיות השמן יורד מן הדעת העליון דעתיק יומין, על הראש שהיא חכמה סתימאה אשר בה מתלבש גבורה דעתיק שהוא שורש הגבורות, יש כח בשמן הזה שיוצא מאבא, לאפקא חיים לאילנא עילאה, לתת המוחין שהם בגימ' חיים כמ"ש למעלה, באילנא עילאה שהוא ז"א, ולאדלקא בוצינין שהם נרות המנורה כמ"ש, ועי"ז אוסיף ג"כ הארת הגבורות ג"כ, ולפי זה נוכל לומר ג"כ רזא דשמא עילאה שהוא שם יד"ו הנז', ואחרי שהזכיר תחלה אדנ"י בשמא דא מנהרא לתתא וכו'. וזהו כנגד שם אד' שהזכיר למעלה, אח"כ מזכיר דאתעביד בשמא דאקרי צבאות, כנגד שם צבאות שהזכיר למעלה, ועתה הזכיר רזא דשמא עילאה שהוא שם יד"ו, אשר הוא יוצא ממוחא סתימאה, ואח"כ הזכיר שם אדי"ד כנר' לקמן, והם כנגד הד' שמות שהזכיר למעלה, והנה שלשה יד"ו הנז' כמשז"ל. אי נמי ג' אדי"ד כמ"ש למעלה הם כמנין ס"ג כמש"ל, ומשם זה נמשך שם ייא"י, כידוע כי בשם ס"ג יש תלת יודין וא', וז"ש ושבעה נרותיה עליה, דא רזא דשמא עילאה שהוא שם ייא"י הנזכר שהוא שם אל, והוא גליפא ברזא דע' שמהן דאקרי בהו קב"ה, ששם זה נחקק אח"כ בעולם הבריאה בשבעים מלאכים שיש בהם של אל בכל א' מהם, ונזכרו אלו המלאכים לקמן בפ' הביאני המלך חדריו (שה"ש א, ד). דף נ"א ע"ב. ובסתרי תורה פ' וירא דף ק"ו. גם נוכל לומר ע"ד מ"ש בדרוש ארון וכפרת הנז', בענין זר זהב שהוא הלבוש הנז' היוצא עם יסוד אבא, והוא גבוה מעט מן הארון שהוא זה הלבוש, והוא זר זהב שעל הכפרת וכו'. ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי זר הוא אל"ף למ"ד אדי"ד בגימ', וכבר הודעתיך כי שם אדי"ד הוא בגי' כ"א, ועם י' אותיותיו מלואו הוא ל"א כמנין א"ל, הרי איך שם א"ל יוצא משם אדי"ד ושניהם הם באים עכ"ל. ונ"ל לכוין זה הדרוש של ארון וכפרת עם מ"ש בפי' התפלה בס' הכונות בענין תהלות לאל עליון, דאז מלכא עילאה נפיק לקדמותה, ואמרו כי ל"אל" הוא יסוד אי' שיש בו שם ייא"י שיוצא משם ס"ג בגי' א"ל, ועליון הוא יסוד אבא המלובש בתוכו כנודע עכ"ל. והעולה מהדרושים הנזכרים כי בהתגלות יסוד אבא כנז', הנה הוא יוצא מלובש בלבוש דק של יסוד אימא, והוא שם ייא"י העולה א"ל, וזהו שאמר דא רזא דשמא עילאה גליפא ברזא דשבעין שמהן דאקרי בהו קב"ה כמ"ש, ואינון שבעה קיימין דעלמא קאים, הם סוד ז' היכלות הבריאה, דעלמא שהיא מלכות קאים עלייהו, וזה כי ע"י יסוד אבא אשר יש בו סוד השמן הנמשך מן הראש כמ"ש, ובשמן הנזכר שיש בו הארת הגבורות גורם להאיר שבעת הנרות המנורה, שהיא מלכות שבעה תחתונות שלה, אשר הנה הם נבנים מכח הגבורות, עתה יאירו בראש עולם הבריאה בהיכל הרצון, וקה"ק ששם עולים ז' היכלות הבריאה, וז"ש שבעה ושבעה מוצקות, אילין תתאי דקיימי לקבלהון דעלאי, שהם אותם של בריאה שהם כנגד של מלכות, וכלהו אחיד לנרות אשר על ראשה, שכלן נאחזים בשרשם אשר באצי' אשר שם הם סוד הגבורות, וגם לנרות אשר על ראשה הם לאה ורחל, אשר קודם העמידה בתהלות לאל עליון עומדים בהיכל ק"ק בראש עולם הבריאה. ואפשר לפרש לנרות אשר על ראשה, בשביל הנרות אשר על ראשה, כי מפני שעלו הגבורות למעלה עד הראש עד הכתר שבה, לפיכך הנה הם למטה בסוד ז' וז' מוצקות, ואילין ז' ימים וז' ימים, אילין עלאי ואילין תתאי דמתחברן כחדא, וכמבואר הכל בס' הכונות ובס' אוצרות חיים בסוד כסא הכבוד, תו ז' וז' כלהו לעילא בגין דכליל כל חד בחבריה, וא"ת שיתא איהו דכליל חד בחבריה, חד דאשתאר במאן אתכליל וכו'. נ"ל שזה יובן כמ"ש בס' אוצרות חיים בסוד כסא הכבוד ז"ל: עוד צריך לדעת כי היכלין של או"א הם כפולים ומכופלים, כי הנה כמו שיש ו' היכלות מתתא לעילא עד היכל הרצון דיוצר דשחרית דחול שהם של ז"א, עוד יש בהיכל הרצון עצמו שהוא ת"ת דזעיר שיש בו ו' היכלות אחרים בתוכו, וזה סוד ו' כפולה, וכן בהיכל ק"ק שהם כח"ב שלו, יש שם כלו אלו ג"כ, ויש שם היכל אהבה יותר עליון, ונמצא כי יש היכל אהבה תחתון והיכל אהבה באל עליון עכ"ל. וכן כתוב בס' הכוונות בפי' העמידה, וז"ש שאלו ז' וז' מוצקות הם כלם למעלה בהיכל הרצון עצמו או בהיכל ק"ק עצמו, בגין דכליל חד בחבריה, שהרי הם בסוד ו' כפולה, שהיכל ז' כולל ששה אחרים, וא"כ אינם אלא י"ג, וז"ש חד דאשתאר במאן אתכליל, והשיב אלא כד סלקן כלהו לתריסר, שהם בסוד ו"ו כפולה, ההוא דקאים עלייהו דאשתלים תליסר, שהוא ההיכל עצמו, אתכליל בחד דקיימא עלייהו, דאשלים תליסר שהוא ההיכל עצמו, אתכליל בחד דקיימא עליה דאיהו דרגא דכלהו כלילן ביה, ודא איהו נקודה יש עילאה דכלהו נפקו מניה, הוא סוד הדעת שבו כלול יסוד אבא, שהוא נקודה יש עילאה, ובזה הם סוד ז' וז' מוצקות. ואפשר לפרש ז' וז' כלהו לעילא, שכלם במלכות, וזה כי בעת ירידת הגבורות, שרש עיטרא דגבורה נשאר בדעת שלה, ומשם נתפשטה ה' אורות של הה' גבורות בחג"ת נ"ה, ומכללותם נתקבצה הארה א' מכלם ביסוד וכן במלכות, ובדרוש א"ט ב"ח נ"ת במלת ד"ו נ"ת ז"ל: כי בנקודת הדעת נכנסת עטרא דגבורה הכוללת הגבורות, ושם נשארים שרשם, ואח"כ הארתם מתפשטת בו"ק הנקבה, וכשנצרף נקודת הדעת עם הה' גבורות היו ו' נקודות עיקריות וכו' עכ"ל. וזהו שאמר כלהו לעילא במלכות כמ"ש, ואמר בגין דכליל כל חד בחבריה שהם ו' קצוות כלולים כל א' למעלה בדעת כמ"ש, ועל זה שאל ואמר וא"ת שתא איהו שפיר, על דרך שביארו בענין נענוע הלולב, ושם פירשו יותר בענין החסדים, כי הה' חסדים הם מן החסד עד ההוד, ועוד אמרו בחינה אחרת שהיא כללות כלם ביסוד (ולא הזכיר בחי' המל'), ואפשר לפרש כי כיון שהיא כללות, הכללות הוא דבר מועט ואינו נכנס במנין, ויש ראיה וטעם לזה, שהרי בגבורות מידי עלייתם וחזרתם למעלה הוא מן היסוד ולא מן המלכות, וברוך היודע ועד עתה, (ועל זה נאמר לא שמענא ולא אימא), ואמר כי כך הוא למעלה בשרשם במקום הדעת עכ"ל. וכבר אמרו בדרושי הנוקבא, כי כסדר החו"ג בז"א כן הוא בנוק', מלבד סדר חזרת הגבורות וכמבואר שם, ועתה אמר וא"ת שיתא איהו, שפיר דכליל חד בחבריה כמ"ש, ששה שרשים עם ששה ענפים, וק' חד ואשתאר כמאן שהוא הדעת עצמו, במאן אתכליל, בחד דקיימא עליה, שהוא יסוד אי' המסתיים בחזה דזעיר, וכנגדו יש הדעת דנוק' דאיהו דרגא דכלהו כלילן ביה, שכל החו"ג כלולות ביסוד אי', ופירש ואמר ודא איהו נקודה דיש עלאה דכלהו נפקו מיניה, שכן מיסוד אי' כנז' יוצאים ש"י עולמות, כמשז"ל בענין ש"י עולמות דאינון תחות עלמא דאתי דכלהו נפקו מיניה. פי' בין הו"ק עצמם בין שרשם שבדעת כנז', כלם יצאו מיסוד אימא כנז':

תו תרין דרגין אינון. אפשר לומר כי עתה מפרש הכתוב לפי הדרך שהתחיל, שהוא בסוד הגבורות היורדות מז"א למלכות, וכן קבוצם ע"י יסוד אבא כמ"ש, ואמר תרין דרגין אינון, וכל חד אקרי שבעה כפשוטו, וכמו שמפרש חד איהו עלמא דאתי דאיהו שבעה, הנה העולם הבא היא התבונה שהיא הנכנסת בתוך ז"א דאיהי שבעה, שכן הנה היא מחציה של הבינה ולמטה, והם ז' קצוות ואקרי ז' דכתיב ויבנהו שבע שנים (מ"א ו, לח). שעל ידה נבנים ז' תחתונות דז"א, וזהו ויבנהו שבע שנים. אי נמי ואקרי שבעה, שהיא עולה ונכללת בבינה עליונה הנק' שבעה, ועי"ז גם הזעיר עולה עד הבינה, כמשז"ל על מש"ה כי לא עם בינות הוא (ישעיה כז, יא). וז"ש דכתיב ויבנהו מלשון בינה, ויהיה פירושו השפיע בז"א הארת הבינה הנק' שבע שנים, וחד איהו צדיק דאקרי שבעה ואיהו שבע, כאן שינה כי למעלה אמר בתחלה דאיהי שבעה ואח"כ ואקרי שבעה, וכאן אמר דאקרי שבעה ואיהו שבע. אפשר לומר כי התבונה הנה היא מהחזה ולמטה, ויש בה ז' ספירות שהם מן החסד ולמטה, ולפיכך אמר דאיהי שבעה, כי כן עיקרה והיא עצמה כך, וגם ואקרי שבעה כמ"ש, אבל היסוד אינו רק ספירה א', אך נקרא שבעה על שם שכולל ז' ספירות, ואיהו שבע דכתיב כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז). נ"ל שזה יובן עם מ"ש בס' אוצרות חיים בעניין מיתת המלכים, אמר בענין היסוד ז"ל: ואז יצא הסוד ונכנס בכלי שלו ומלך במקומו ונשבר, ועלה האור דרך קו האמצעי ועלה אור היסוד למעלה מן הת"ת עד מקום הדעת העליון, ואח"כ נתן טעם לזה מפני שהיסוד נק' משכיל לאיתן האזרחי, ועולה עד הדעת שהוא נשמת הו"ק עכ"ל. וזהו כי שבע יפול צדיק, שבע מדרגות מן הבינה עד מקומו וקם, וזה סוד וקם אותם הז' נפילות עצמם בבת א', משא"כ בשאר הספירות, ועי"ז ואיהו שבע, שעל ידי שנתחבר עם הדעת נעשה גם הוא שבע, ששה בחינות של הדעת והוא עצמו הרי ז', וזה סוד ואיהו שבע כמו שאמרנו, והביא ראיה מהכתוב כי שבע יפול צדיק וקם. וגם נוכל לומר ואיהו שבעה על שם שיש בו ה' חו"ג וכללותם וכללות כללותם במלכות הרי ז', והביא ראיה מפ' כי שבע יפול צדיק וקם. כי הנה החו"ג הבאים אל היסוד באים דרך נפילה, ובפרט החו"ג המגולים, וזהו כי שבע יפול צדיק וקם, עי"ז שחוזרים החו"ג לעלות, האי כדאיתיה והאי כדאיתיה, ובענין הגבורות דעליה אנחנו קיימין, הנה אמרו בדרושי הנוק', והנה כאשר עלו אלו הגבורות עד הכתר אז נק' בשמו, וז"ש ואילין תרין כתרין שהם השני גבורות הנז' שעלו עד הכתר מוצקות לנרות, חד מסטרא דא וחד מסטרא דא. הנה ממה שנראה מדרוש הנוק' כנז' נראה כי חו"ב דמלכות כבר נתגדלו ע"י החסדים ואינם צריכים שום הגדלה, אבל ממה שאומר שם, כי ע"י חזרת הגבורות נתרחבו במרחב גדול ואינם עוד סתומים, אפשר לומר כי בהיות ב' גבורות אלו בכתר הנה הם מאירים בחו"ב ג"כ, וז"ש ואילין תרין כתרין מוצקות לנרות, חד מסטרא דא וחד מסטרא דא. כי לא די שהם מאירות בקו האמצעי, שדרך זה הקו עלו בו למעלה, אלא גם בימין ושמאל, חד מסטרא דא וחד מסטרא דא, ואע"ג דאינון במניינא דאינון נרות כמ"ש, ועם כל דא שבחא מאילין תרין דאינון שבעה ושבעה, פי' אעפ"י שאלו הב' גבורות הנה הם מאירים למעלה כמ"ש, מכל מקום עיקר ההארה היא מאילין תרין שהם מעלמא דאתי שהיא התבונה כנז', וצדיק שהוא היסוד, וזהו שבא מאילין תרין שהם עלמא דאתי דאינון שבעה ושבעה כמ"ש למעלה, למוצקות דמוצקות לגבייהו דאינון נרות, שאלו הז' של הבינה הנה הם מוצקות ומשפיעי' אל השבעה של המלכות, ואם נפרש ג"כ שבחא דאילין תרין על אלו הב' גבורות יבא ג"כ על נכון, כי בהיותם למעלה הנה הם קרובות ומתחברות הז' של המלכות עם הז' של הבינה, דקא מנהרין על רישא דההוא מנורה כפשוטו לכל שני הפירושים. וההוא מנורה מנהרא מחילא דילהון לסלקא לעילא עד הכתר. אי נמי שעולה עד הבינה העליונה כמו שאמרנו לעיל, וכל זה נעשה ע"י השמן היוצא מיסוד אבא המאיר לעולם כלו, שהיא הבינה או המלכות הנק' עולם כלו ע"י היסוד הנק' כלו, בכבודו ע"י הל"ב נתיבות שלו העולים כמנין כבו"ד, וכיון שנמשך מלמעלה מן הראש כמ"ש, עי"ז המלכות עולה ע"י השמן מדרגא לדרגא מיסוד דז"א עד הבינה, וכיון שעלתה עד הבינה הרי היא עטרת בעלה, ועולה מכתרא לכתרא לאתאחדא עד דאתאחדא כלא לעילא, שמתייחדת עד שרשה שהיא לעילא בנוקבא דפרדשקא שהיא מלכות (דע"י). ואפשר שלזה רמזו בתיקונים תיקון כ"ח. דף ע"ב ע"א ז"ל: מנרתא דא רישא, וז' נרותיה עליה, אינון תרין אודנין, תרין עיינין, ותרין נוקבי חוטמא ופומא, ומנרתא לימינא, ואתמר בה הרוצה להחכים ידרים. בגין דתמן מוחא ברישא וחכמה ברישא שרייה, וביה נהיר מנרתא בגין דאיהו משחא דאתמר ביה כשמן הטוב על הראש וכו' עכ"ל. וכבר פי' למעלה ירידת השמן ממוחא סתימאה, ששם היא גבורה דעתיק הנותנת כח בשמן להדליק, ונוכל לומר דרך רמז שזה סוד מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כ"ה.). כי הנה מתחילה במר שרשו יין, גבורה דעתיק סוד הגבורות (והיה ממתקם), ואח"כ ע"י נמתק ונעשה שמן, וע"י כח הגבורות כנז' יש בו כח לאדלקא בוצינין כמ"ש, והחומץ הוא להפך שהיה מתחלתו יין ואח"כ נשתנה לגריעותא, ור' חנינא אמרו עליו שהיה מכח הגבורות והיה ממתקם, ועתה לא די שהיה ממתק הגבורות למעלה, אלא אפי' שרשם שבתוך הקליפה שנשתנה לגריעותא ונעשה חומץ, על ידי דבורו המתיק אותו עד שהיה ראוי להדליק, וזה ע"י נס והדליק כל אותו שבת כמשחז"ל. ונחזור לענין כי כיון שהארת הדלקת המנורה הוא ע"י השמן הנמשך כנז', יש כח בהדלקתה להעלותה עד למעלה עד ז' תיקוני רישא, וזה שאמר מכתרא לכתרא לאתאחדא עד דאתאחדא כלא לעילא. והוא תכלית כל הדברים להעלותם וליחד אותם עד שרשם, וסיים ואמר ורזא דא שיר השירים אשר לשלמה. הנה בפי' מאמר פ' בהעלותך, מאמר הזוהר על ענין המנורה כנז' הבאתי מאמר א' פ' תרומה ז"ל לענייננו: כי טובים דודיך מיין. אהדר לגבי שמשא דאנהיר לה לסיהרא מגו נהירו דאינון בוצינין עלאין, ואיהו נטיל לנהורא דכלהו ואנהיר לסיהרא ואינון בוצינין דמזדווגי ביה מאן אתר נהרין, הדר אמר מִיָיִן. מההוא יין דמנטרא, מההוא יין דהוא חדוה דכל חדוון, ומאן איהו, ההוא יין דיהיב חיין וחדווא לכלא עכ"ל. והנה פי' ג"כ מקצתו במקומו בפ' בכה תבכה בלילה (איכה א, ב). ושם פי' מיין, על ו"ק הבינה ששם יש היין המשומר, ואם נפרש אותו עתה על הז' תיקונין שבעתיקא שגם שם יש חמר טב דיתיב על דורדייא יבא ג"כ יפה, וידוייק אמרו מההוא יין דהוא חדוא דכל חדוון. שהוא ממותק מכל הצדדין ואין בו שום התעוררות דין הניכר, והוא גבורה דעתיק כמ"ש, ופירש ואמר מאן איהו ההוא יין דיהיב חיין וחדוא לכלא. שמשם יוצאין המוחין (והמוחין) והחיים והשמחה, וכמו שאמרנו מ"ש בזוהר על פ' כי עמך מקור חיים (תהלים לו, י). עם הכ"ף ארוכה, שהיא בכתר יש מקור חיים שרש ועיקר החיים כנז"ל, וכמשז"ל ודא אלקים חיים, ששם הגבורות אינם ניכרות רק מתגלות לחזוק מדת הטוב, וזהו אלקים חיים, דיהיב חדוה וחיין לכלא, ויש לזה ראיה לכל מה שאמרנו, כי נרות המנורה ז' ספירות דמלכות מקבלים שפע והארה מן הגבורות העליונות אשר במוחא סתימאה, והנה בפ' שמיני אמרו בזוהר ז"ל: ר' אבא אמר מאתר חד נפקי יין ושמן ומים דבש וחלב, מים ושמן נטלי כהני וירתי לון, ושמן יתיר מכלא דאיהו חדוותא שירותא וסייומה, דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן. ויין לשמאלא ולארמא קלא ולזמרא ולא לשתוק וכו' עכ"ל. והנה השמן שבו מדליקין המנורה, כבר אמרנו שהכח שניתן בו להדליק הוא מצד הגבורה כמ"ש, ומ"מ להורות שלא היה בו דין כלל, אמרו שהיה ראוי להיות זך כתית בלי שמרים, וכיון שע"י באור פני מלך חיים, ובאור המנורה נראה אור שייך בו ג"כ שירה וזמרה, ואפשר שהוא על דרך מה שפי' בזוהר (ח"א קמ"ח ע"ב) על וחסידיך ירננו (תהלים קלב, ט). ולוייך ירננו, אינון דחשיבי יתיר. אף כאן שהע"ה סידר שיר השירים ואמר אשר לשלמה, שהוא מוחא סתימאה דשלמא כלא דיליה, וזה נעשה ע"י הדלקת המנורה כמ"ש, וזהו ג"כ שרמז ג"כ כמ"ש למעלה, בתחלה דא פורתא מתסדרא בשבת, שבו אמרו ז"ל (שבת כ"ה:) ותזנח משלום נפשי (איכה ג, יז). זו הדלקת נר שבת שהוא שלום בית, וזהו שיר השירים ע"י הגבורות אשר לשלמה, כי שלמים הם אתנו ברוב עוז ושלום עלינו ועל כל ישראל:

וגם זה יבא נכון ונחמה לפי דרכנו, אם דרך כלל כי ז' קני מנורה כנגד ז' דברים, תולה שק, מכבה את הפנסים, הופך המטות, הולך יחף, מבזע פורפירא, יושב ודומם, יושב ובוכה. אלא ג"כ דרך פרט, כי במקום כי חשך משחור תארם בלבושי שק ואפר ובחשך ידמו על ידי כיבוי הנרות והפנסי', הנה ע"י המנורה יאירו, וכנגד ז' כוכבי לכת ובכלל יאירו ג"כ שמש וירח אשר קדרו, ובמקום כפיית המטות עד די כרסוון רמיו, הנה ע"י המנורה ז' וז' מוצקות, יתוקן המטה העליונה אשר בהיכל קה"ק אשר שם סוד כסא הכבוד, וע"י שנים זתים שהם נ"ה, א' מימין הגולה וא' על שמאלה, ונ"ה הנזכר הם סוד הרגלים בכל מקום, עי"ז יאירו אפילו מתחת הרגלים, ובהאיר אור הבינה מלמעלה עלמא דאתי, אז יאירו ג"כ הה' גבורות של הבינה עם הה' של ז"א יחדיו שניהם יחד במלכות, אז יתחברו ב' פעמים פ"ר ויהיה פורפיר"א שלמה, ויאחה את הקרע דבזע פורפירא דיליה, ואז לא ישב עוד בדד וידום, רק צדיק ירון בשמחה, ולא ישמע עוד קול בכי וזעקה, רק מקראי דכתיבין והיה ה' לך לאור עולם וכו' (ישעיה ס, כ). עד אני ה' בעתה אחישנה (שם כב). אכי"ר. בילא"ו:

---

1. מילוי אל"ם: לף מד ם, בגימ' צדק.