רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/לט

<< · רפואה למכה · פתיחתא דאיכה רבתי · לט · >>

ל"ט

דָּבָר אַחֵר אָמַר לָהֶם יִרְמְיָהוּ, מָה רְאִיתֶם בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁאַתֶּם דְּבוּקִים אַחֲרֶיהָ, אִלּוּ הָיָה לָהּ פֶּה לְמֵיסַב וּלְמֵיתַב, הָיִינוּ אוֹמְרִים כָּךְ, אֶלָּא נֶאֱמַר דִּילָהּ וְנֶאֱמַר דִּילֵיהּ, נֶאֱמַר דִּילָהּ: כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָה (ירמיה י, ב). וְנֶאֱמַר דִּילֵיהּ: כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִי שְׁמַיָא וְאַרְקָא וגו' (שם יא). לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ (שם טז).

אפשר לומר שהוא מקושר עם מה שלמעלה, וסבירא ליה כמאן דאמר מגילת קינות אחר החרבן נאמרה, ונתן טעם ואמר כלום מתאבלים על המת עד שלא ימות, ולפי זה אחר שאמר מלך ב"ו שמת לו מת, שהקשינו פעמים אחרות שנר' שהוא מקונן על העיר בעצמה, איכה ישבה מעצמה בדד וזה לא שייך, אלא צריך לומר כמ"ש רש"י ז"ל בדד מיושביה, ונראה שהם מעצמם עזבוה והיא נשארה וישבה לה בדד, וזה ג"כ אפשר כי הלא כיון שחטאו גלו בעל כרחן בעו"ה, ולפי' אמר להם ירמיהו, מה ראיתם בע"ז וכו'. והוא מפרש על ענין יוחנן בן קרח וחביריו אחרי מיתת גדליה בן אחיקם שהם מעצמם הלכו להם אעפ"י שירמיהו א"ל בשם ה' שישבו שם, אם שוב תשבו בארץ הזאת ובניתי אתכם ולא אהרוס וכו'. והם לא שמעו בקול ה', והטעם כמו שפי' מהר"י אברבנאל ז"ל כי כוונתם היה לבלתי שמוע בקול ה' רק לעבוד ע"ז לרצונם בחשבם שלא יענשו שם עליה כאשר נענשים בהיותם בארץ הקדושה וכו' עכ"ל. ולפי' אמר להם ירמיהו מה ראיתם בע"ז שאתם דבוקים אחריה, עד כי בשביל זה אתם רוצים לעזוב ארצכם הקדושה לצאת ח"ל, אילו הוה לה פה למיסב ולמיתב יאות. פי' הרב בעל מתנות כהונה למיסב ולמיתב, להשיב על מה שאנחנו שואלים יאות וכו'. ומה שצ"ל שאפשר לומר הוא כי הנה הכתוב אומר כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו וכו'. וכל א' בחר לו אלוק לפי דרכו ולפי מקומו, וכבר ביאר יפה הרמב"ן ז"ל בענין האלקות הנז', והנה כבר אמרנו הרבה פעמים מה שאמר מהר"א אזולאי בס' חסד לאברהם כי ליהודה ניתן כח הדיבור, והם דברי הראב"ד בפי' ס' יצירה, וא"כ זהו שאומר המדרש שהוכיח הנביא לבני שבט יהודה אילו הוה לה פה למיסב ולמיתב יאות, שאתם להוטים אחריה כדי לקבל ממנה כח הדיבור, אבל כיון כי פה להם ולא ידברו, מפני מה אתם להוטים אחריה, ולפי' נאמר דידה ונאמר דידיה, נאמר דידה כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו לעשות כמו שהיו נוהגים האומות באותו הזמן שכל א' היה עושה לעצמו אלוק, ולפי מקומו והשר ששולט על אותה האומה ועל אותו מקום, ומאותות השמים אל תחתו, אעפ"י שיהיו מורים דם ואש ותמרות עשן וכיוצא, אין לכם לירא מהם לעשות כוונים למלאכת השמים כדי להנצל מהם, הגם כי יחתו הגוים מהם, הנה הכתוב אומר אשר חלק ה' לכל העמים, גם הכתוב אומר ובא האות והמופת וכו' לא תאבה לו וכו' כי מנסה ה' אלקיכם הישכם אוהבים את ה'. ונתן טעם ואמר כי חקת הבל הוא אעפ"י שהקב"ה שם חקות השמים ולכל אומה ואומה חלק להם שר קבוע, הנה לפי האמת אין בידו של השר טובו להוסיף או לגרוע רק כפי מה שנגזר עליו מלמעלה, ומלבד זה כי נגזר עליו מלמעלה להיטיב על ידו לאומה שלו, הנה ע"י עון ע"ז לפעמים הופכים עליו לרעה, באופן כי אפי' מה שנגזר עליו אין בו ממש כאשר יעבדו ע"ז, וז"ש כי חקות העמים הבל הוא ואין בהם ממש, והטעם לזה מפני כי עץ יער כרתו מעשה ידי חרש וכו' לעשות להם ע"ז כמו שמאריך באותם הכתובים, באופן כי אין ממש בע"ז אפי' תחת ממשלת השרים, אדרבה הנה היא מזקת לעובדים אותה, וזהו נאמר דילה. אח"כ אמר ונאמר דיליה, כדנה תמרון להון אלקייא די שמיא וארקא לא עבדו וכו'. קצת קשה כי הכתוב הזה עדיין מדבר בגנות ע"ז והיל"ל נאמר דיליה עושה ארץ בכחו שהוא הכתוב שאחריו, ואפשר לתרץ כי מן הכתוב הזה נבין גדולתו של הקב"ה כאשר נדייק ונאמר כי האלקות (ההמר) שמייא וארקא לא עבדו, מכלל כי הקב"ה הנה הוא שברא אותם, כי אין לומר שנבראו מעצמם, ואמר יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה, כי אעפ"י שמצינו שהכתוב אומר יפקוד ה' על צבא המרום בתחלה ואח"כ על מלכי האדמה, לזה אין צריך שהרי אין בו ממש ולכך יאבדו מארעא תחילה, ובזה לא יעשו פגם למעלה ויאבדו מן תחות שמיא אלה ג"כ, והביא המדרש אח"כ ואמר לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו וכו'. ע"ד והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, פי' אעפ"י כי לי כל הארץ וכל העולם כלו שלו ית' הוא, מ"מ ישראל הם שבט נחלתו כמש"ה ובך בחר ה' אלקיך מכל העמים, באופן כי אעפ"י שתלכו בח"ל כיון שהנכם חלק הק ושבט נחלתו, אין לכם לעבוד ע"ז, והוא ע"ד אם לא ביד חזקה וכו' אמלוך עליכם. ואפשר עוד לומר אל דרך הגוים אל תלמדו וכו'. כי הכתוב תני והדר מפרש, אל דרך הגוים אל תלמדו, וכאשר לא תלמדו אותם, אז מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהם, כי מאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה, ומכלל לאו אתה שומע הין, כי מאן דקפיד קפדי בהדיה, וזהו כי יחתו הגוים מהם. א"נ אל דרך הגוים אל תלמדו. זה יובן כמש"ה העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך, בענין חלוק שיש בין דרך לארח, פי' בזהר פ' ויקהל, כי ארח הוא דבר הנעשה מחדש ודרך היא דרך כבושה שכבר כבשוה אחרים, ולפי זה יאמר הכתוב להוכיח החוטאים כי הם עוזבים ארחות הנעשים מחדש, ואין בהם עוברי דרכים הרבה שיכשלו זה בזה, והם ג"כ ארחות יושר כמ"ש בזוהר הנז' דאתארח בהו שכינתא, והם ג"כ ארחות יושר, שאין בהם מכשול ועוזבים אותם ללכת בדרכי חשך, בדרכים שנכשלים בהם, וכמש"ה דרך רשעים באפלה וכו'. והם ג"כ דברי חשך דדריך בהו סטרא אחרא הנק' חשך, וז"ש ג"כ אל דרך הגוים אל תלמדו, להיות כי כבר בירר הקב"ה להם לישראל דרך ישר לא יכשלו בה ע"י תורה ומצות אשר על ידם ילכו דרך ישרה להוסיף קדושה על קדושתם, והנה היא ארח סלולה ארח צדיקים דלא אתפתח אלא ליראי ה' ולחושבי שמו, ואתארח ביה שכינתא כמ"ש, והם ביררו דרך לעצמם להשליך עצמם אל הקליפות ולטמא את עצמם, וז"ש אל דרך הגוים אל תלמדו, ולפי דרך זה יאמר ג"כ ומאותות השמים אל תחתו, יען בזה יעמדו בקדושתם אשר היא למעלה מן השמים, מלבד כי צדיק מושל וכו' והב"ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה, וז"ש כי יחתו הגוים מהם ולא ישראל כמ"ש, ונתן טעם אח"כ ואמר כי חקות העמים הבל הוא. מ"ט הקב"ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה, והוא ע"ד מ"ש בזוהר ז"ל ס"ד דאיהו מקטרגא דמאריה לאו הכי אלא בגין דכד איהו קשיר קשרין וידע ליחדא יחודא וכל אנפין נהירין וכל שלימו אשתכח וכלא אתברכא כדקא יאות, כל דינין מתעבראן ומתבטלין ולא אשתכח דינא בעלמא עכ"ל. והדבר מובן שזה הוא ע"י תפילותיו וצדקותיו של הצדיק, כאשר יעשה אותם יזכרו לו ויעשו קשר ויחוד למעלה, ובהבל פיו היוצא ע"י תפילותיו ימתק מדה"ד ע"י שיתקשרו יחד אוירא ורוחא ומיא חד"ר, והנה יש הבל הבלים שהם ז' הבלים היוצאים מבינה, וכנגדם במלכות, וכלם הם קדש והשביעי שהוא במלכות שבמלכות הוא חול, והוא יורד אל הקליפות והוא הבל ורעות רוח, והנה זהו שנתן טעם למה יחתו הגוים מהם, פי' מאותות השמים, מפני כי חקות העמים הבל הוא, והוא מהבל זה שאין בו ממש, ולפי' אין בו כח לבטל שום גזרה, ואמר הנביא כמתאונן על ישראל, כי במקום שהיה להם לישראל להעלות מ"נ מהבל ז' מלכים הנתונים בעמקי הקליפות ולהעלות הארה שלהם למעלה, עתה אדרבה ע"י חקיהם ומעשיהם הרעים הנה הם מחזיקים את הקליפה וגורמים רעה להם וגם לעולם, ולפי' יחתו הגוים מהם, ופי' עוד ואמר כי עץ מיער כרתו, כי כאשר נסיר מנין עץ ממספר יער, ישאר ק"כ שהוא כנגד ק"כ אלקים שהם דינים חזקים שבהם נאחזים אח"כ אלקי' אחרים, ואמר כי ע"י ע"ז ממשיכים כח הק"ך אלקים הנזכרים, והנה אז"ל כי בעגל היו בו קכ"ה קנטירי' כנגד ק"כ צירופי' הנזכרים וה' אותיות אלקים הם קכ"ה, ואמר מעשה ידי חרש במעצד. נוכל לפרש מלת חרש מלשון אל תחרוש על רעך רעה, שהוא לשון מחשבה, והרי הוא כאלו אמר מעשה ידי חושב במעצד, וזה כי במעצד הוא בגי' ר"ו, והוא כמנין עג"ל, וזה עפ"י הדרך שפי' הרמ"ע מפאנו זצ"ל בס' מאה קשיטה, כי ירבעם היה לו אחיזה מתחלה בק"ג דרכים שהיה דורש בהם תורת כהני', והוא לקח ועשה מהם עג"ל, וכדי לכפול חלקו שכך היה סבור עשה מהם ב' עגלים, אמנם זה וזה לא נתקיים בידו, וגסות רוחו טרדתו מן העולם כמשז"ל וכו' ע"כ. וז"ש כי עץ מיער כרתו. ונשאר ק"כ כמ"ש, ודבר זה הוא מעשה ידי חרש, פי' חושב כמ"ש אותו שהיה חושב במעצד, שעשה ב' עגלים כמנין הנז', וזה היה הבל ורעות רוח כי גסות רוחו טרדתו מן העולם, וכן יארע לכל הנוטים אחרי ע"ז, והאריך עוד בגנות ע"ז בכסף וזהב ייפהו, מלבד לפי פשוטו אפשר לומר ע"ד משז"ל בענין העגל שנאמר ויקהל העם על אהרן, מפני שהיה מצד החסד, והיה זהב מצד הגבורה, ובזה הם מבקשים ליפות אותו, וזהו בכסף וזהב ייפהו, וגם במסמרות ובמקבות יחזקהו, שהם מבקשים לנקוב ולפרוץ גדר הקדושה כדי לינק וליקח שפע ממנה, וגם במקבות שהוא סוף הקדושה ואחוריים שלה כמ"ש על אברהם יצחק ויעקב ס"ת אחוריים שלהם מק"ב, וכן אחוריים של שם שד"י הוא בק"ם, ועי"ז יחזקהו כדי לתת לה כח מצד הקדושה, אמנם ולא יפיק, שאין להם כח להוציא כלום מהקדושה, וזהו ולא יפיק. ואמר כתומר מקשה, כמ"ש על תמר במרירות העומדת שהוא סוד הדיני' הקשים, וזהו מקשה מאד קשה ולא ידברו כי אלילים אלמים הם, נשא ינשאו כי לא יצעקו כי אין להם רגלים כמ"ש השקר אין לו רגלים, אל תראו כי לא ירעו, כי אעפ"י שהם סוף הדינים כלם אין להם כח להרע לישראל אם לא שח"ו ישלטו אותו עליהם ע"י עבודתם אותה, וגם היטב אין אותם, שאין להם שום כח הטבה, כי הנה הם מצד הקליפות הקשות כי אין בהם צד טובה רק רעה אחר רעה, צא תאמר לו, באופן כי אין להם כח להרע ולא להיטיב, ואח"כ פי' כחות הקדושה ואמר מאין כמוך ה', שאין לו שום דמיון רק מלכותו בכל משלה, גדול אתה וגדול שמך בגבורה, כי אעפ"י שכחו מתפשט בכל העולמות כטבע השפע להשפיע הטוב ומטיב לרעים ולטובים, באופן כי אעפ"י כי גדול אתה בחסד כמ"ש, מ"מ אתה גדול שמך בגבורה כמשז"ל בענין והאלקים נסה את אברהם, דכלל אשא במיא ומיא באשא, ועי"ז נתגדל אברהם שהיא מדת החסד, כי להיות מדת החסד מתפשט ומשפיע לכל, והגבורה נותנת לה קצבה שלא תתפשט אלא כפי שיעור הראוי, וזהו גדול שמך, אבל יותר גדול בגבורה כשהוא משותף בגבורה מבהיותו בפני עצמו, כי ע"י הגבורה ניכרת מדת החסד, ואמר אח"כ מי לא ייראך מלך הגוים וכו'. הנה בזוהר פ' בראשית פירשו ז"ל, דהא ד' מלכוון שליטין אינון לעילא, שליטין ברעותיה על כל שאר עמין, ועם כל דא לית דיעביד אפי' מלה זעירא אלא כמה דכתיב וכמצבייה עביד בחיל שמייא ודיירי ארעא, חכמי הגוים אינון ממנן ורברבן דלעילא דחכמתא דילהון מפומוי הוה, ובכל מלכותם מלכותא דשליט וכו' עכ"ל. אפשר לומר שבא להוציא מלב ישראל שלא יעלה על דעתם כמ"ש אחז כי אלקי מלכי ארם הם היו עוזרים אותם להם אזבח ויעזרוני, ולכן אמר מי לא ייראך וכו'. כי בכל חכמי הגוים וכו'. כי אעפ"י שניתן להם שליטה מצד השר שלהם, מ"מ אין ביד השר להרע או להיטיב זולתי כפי מה שנגזר עליו, וחזר ואמר אח"כ ובאחת יבערו ויכסלו, כי אעפ"י שניתן להם שליטה מ"מ פתאום יבא אידם פתע ישברו ואין מרפא, ואמר אח"כ וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם, הוא כמשז"ל על פ' זה, משל למלך שנכנס למדינה וקלסוהו וערב לו קלוסן, א"ל למחר אני מכניס אמת המים וכו' ישן לו ולא עמד היכן הן אמריו וכו', אבל הקב"ה וה' אלקים אמת, למה מפני שהוא אלקים חיים ומלך עולם. וא"כ אעפ"י שנראה הצלחת שרי האומות מ"מ באחת יבערו ויכסלו כמ"ש, אבל הקב"ה אעפ"י שהבטיח טובה לישראל ועד עתה אינו מקיימה, מ"מ הנה הוא אלקים חיים ומלך עולם, ועתיד לאמת דבריו. וסיים ואמר מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו. הוא ע"ד מש"ה כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש. שאין בהם כח לעמוד ולהט אותם היום הבא. אבל לישראל וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וג"כ כאן מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו, כי הנה הם כקש ולא יהיה שריד לבית עשו, אבל לישראל הוא אלקים חיים ומלך עולם כמ"ש כדנה תימרון להון אלקא די שמייא וארקא לא עבדו וכו'. בזוהר פ' בראשית נותן טעם למה פ' זה נאמר בלשון תרגום, כדי שלא יתקנאו מ"ה ויאמרו כי עליהם נאמר. ויש לדקדק מאין יתקנאו מ"ה ויאמרו כי עליהם נאמרו, והנה בזוהר הנז' אומר ג"כ שזה נאמר על ב' קליפות שהם בארץ ארקא, ולתרץ מה שדקדקנו יש לומר בהקדים משז"ל, כי לישראל דוקא ניתן כח לחדש ד"ת אבל לא למ"ה, עוד אמרו ג"כ כי ע"י מה שישראל מחדשים ד"ת נעשים שמים חדשים וארץ חדשה, ולפי זה כיון שהכתוב אומר אלקא די שמיא וארקא לא עבדו, יש לחוש שמא מלאכי השרת לא ידקדקו כמ"ש בזוהר שהוא עושה חלוק בין ארעא לארקא, עד כי בשביל זה הוא מפרש שהם השני קליפות כנז' שם, ולכן כיון שסוף הפ' אומר יאבדו מתחות שמייא וארעא אלה, יחשבו שח"ו מקללים אותם, ולפי' נאמר בלשון תרגום. זה אפשר לומר לפי פשט הכתוב, ולפי דרכנו י"ל שהנביא מוכיח לבני יהודה וירושלים להוטים אחר ע"ז, ואומר להם אלקא די שמייא וארקא לא עבדו, ואין בהם כח הדיבור לברוא שמים חדשים וארץ חדשה, ולא עוד אלא שסוף דבר יאבדו מתחות שמייא אלה, שאין להם חלק אפי' בארץ תבל כ"ש בשמים חדשה וארץ חדשה, ואתם שיש לכם כח הדיבור בעה"ז וגם לברוא שמים וליסוד ארץ, למה אתם להוטים אחריה, לא כאלה חלק יעקב וכו'. הנה יעקב וכן נשמותיהם הם מהפנימיות, ואעפ"י שאמרו יעקב מלבר ומשה מלגיו, מ"מ אינו מן החצוניות כמו הערב רב שהם בשורה חיצונה של יעקב מצד הימין כמבואר בס' אוצרות חיים בענין מטה משה וכו' ע"ש. וא"כ הוא כי יעקב וזרעו הם בקדושה, אין להם לטעות אחרי ע"ז שעליה אמרו אלה אלקיך ישראל, וזהו לא כאלה פי' אלה של העגל חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא שהוא אבא אשר הוא יוצר הכל שהוא יסוד ז"א הנק' כל, הנה הוא ע"י אבא שהוא יוצר הכל שהוא היסוד כידוע ג"כ כי יעקב נתהוה מאחוריים דאבא וישראל שהוא ז"א מחציו ולמעלה שנק' ישראל, הנה הוא שבט נחלתו, כי הנה השבטים הנמשכים מנחלת ו' שהוא ז"א והם לאה ורחל, שכל א' מהם נק' נחלה, וזהו שבט נחלתו, הנה על כל זה ה' צבאות שמו, שבהיות נשמותיהם של ישראל דבוקים בו ית', כמש"ה ואתם הדבקים בה' אלקיכם, אז נק' שמו ית' ה' צבאות, וזהו ה' צבאות שמו, ובפתיחה שעברה פי' בענין מ"ש בזוהר שיר השירים, בענין המנורה פי' במלת צבאות, כי מישראל שהוא ז"א נמשכים מיסוד שלו י"ב פרקין בסוד חסד חסדים גבורה גבורות נצח נצחים הוד הודות, והם סוד צבאות. וזהו ג"כ ה' צבאות שמו, והנה כללות כונת המדרש הזה הוא להודיע איך ירמיהו הנביא היה מוכיח לישראל איך היו טועים לעזוב ארחות יושר להדבק בקדושה ללכת בדרכי חשך ולהדבק בקליפה ע"י ע"ז, וכ"ש בצאתם ח"ל וירידתם למצרים רשות הקליפות כמ"ש למעלה, ואפשר שהוא נתינת טעם למ"ש למעלה שהיכולת בידו לעלות במעלה עליונה להיותו חי בחיים נצחיים, וברוע כונתו וקלקול מעשיו ירד למטה מטה עד כי נכרתה הנפש ההיא, מלבד מה שפגם בשרשי נשמתו רחמנא ליצלן, והנה ע"י היותם להוטים אחרי ע"ז היו עוברים על מאמר הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ואמר שזה היה מפני שלא היו זהירים במצות, וזהו ג"כ איכה ישבה בדד מבלי שום מצוה שאילו היו עוסקים במצות היה מתקיים בהם חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם מעבירה, כמשז"ל חביבין ישראל שסיבבן הב"ה במצות, ועתה ישבה בדד מבלי שום מצוה, וכאשר נצרף לזה ג"כ מ"ש מהר"א גלאנטי, והבאנו אותו למעלה ונביאהו ג"כ לקמן, בדד מל' בגדי הבדדין, ופי' בגדים צואים יפורש שלא היו מקיימים מצות ציצית, כי אז נקראו אותם הבגדים בגדי' צואים, ואילו היו שומרים אותה מצוה, הנה ידוע שיש בה זכירת כל המצות, והיה מתקיים בהם ולא תתורו אחרי לבבכם וכו'. והנה כנגד זה אפשר לומר שבא שיר השירים, וזה מלבד מה שפי' הרבה פעמים מלשון שיראים, ונוכל ג"כ לפרש מלשון כנף, מלשון שירי בגדים, והנה שיר השירים אמרו שי"ר בגי' תתר"ו סימן, ועל זה פי' הרמ"ע מפאנו בא' מן החשבונות, כי שי"ר בגי' ששת אלפים, וזה תתר"ו שיתא אלפי שני הוו עלמא, גם פי' כי ס"ת של שיר השירים אשר לשלמה, כאשר נחשוב המ"ם סתומה של השירים בחשבון אי"ק בכ"ר, שהוא שש מאות יהיה בגי' תתר"ו עם הכולל עכ"ל. ואם ניתן לידרש אפשר לומר כאשר נחשוב אחוריי' דאלקים שהוא בגי' ר', כאשר נחשוב אותו במילואו במילוי ההי"ן יהיה, היינו אל"ף, אל"ף למ"ד, אל"ף למ"ד ה"ה, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד, ואלקים עצמו במילוי יודי"ן אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, יהיה בגי' תתר"ו, ויהיה נרמז אלקים דיודי"ן בשיר דשיר ואחוריים בר' של שיר, וכבר פי' לעיל בפ' תנו לה' אלקיכם כבוד, כי אפשר לומר כי במוחא סתימאה יש אלקים דיודי"ן העולה ש', ואחוריים דאלקים יש בו י' אותיות, וזהו שיר. ועם מה שאמרנו כי שלמה ע"י השיר היה מעלה המלכות ע"ד מ"ס, ז"ש אשר לשלמה והכל הוא דרך רמז בעלמא, וז"ש תתר"ו סימן, והנה סי' זה של תתר"ו נרמז ג"כ במצות ציצית, שכן הכנף תכלת עולה תתר"ו עם הכולל, וכפי מ"ש כי תכלת בגי' ז' שמות המרגלא, וכן צריך לכוין במלת תכלת, וכאשר נצרף מספר קכ"ו אורות שנשארו ממספר שנו"ת חיים, ונשארים למעלה בסוד הגדיל כמבואר בכונות, יהיה בגי' תתר"ו, ועפ"י דרך זה נפרש קצת מדברי הזוהר שיר השירים ז"ל, שיר השירים על פומא דאליהו אתגזר ברשו עלאה, שיר השירים שבחא דשבחין דמלכא דשלמא דיליה, בגין דאיהו אתר דבעי חדוא דלא אית תמן רוגזא ודינא דהאי עלמא דאתי כלא איהו חדוא ואיהו חדי לכלא, ובג"כ משדר חידו וחדוא לכל דרגין וכו' עכ"ל. ונפרש אותו במקצת עפ"י הדרך שפי' אותו מהר"ם קורדווירו זלה"ה בספ"ר בשער מהות והנהגה פ"ו על פומא דאליהו אתגזר, כמו שפי' הרמ"ק זלה"ה כי אין כח לחדש שום דבר אלא התחתונים שהם בעה"ז, ולזה לא אמר פתח אליהו רק על פומא דאליהו אתגזר ברשותא עלאה, שניתן לו רשות לגלות מה שנתחדש בישיבה של מעלה, ואמר שיר השירים שבחא דשבחין, הנה מהר"י סרוק זלה"ה פי' שבח הוא בתבונה ובשאר מקומות ג"כ אמרו בענין משובח, מצד הג' ראשונות, וזהו שבחא דשבחין ע"ד מ"ש שיר השירים ק"ק, ולקמן נפרש פי' אחר בס"ד למלכא דשלמא דיליה, כמ"ש הרבה פעמים כי הוא יסוד אבא אשר הוא בתוך אי', ובזה נק' הבינה מלכא דשלמא שהוא היסוד הנק' שלו' דיליה, בגין דאיהו אתר דבעי חדוה, והנה ידוע כי השיר הוא בגבורה ומ"ס ע"י הלויים שהם ג"כ בגבורה נמתק הדין, וידוע כי אין שמחה לפניו ית' כמו מתוק הגבורות, וע"י השיר הנה הם מעלים הגבורה אל הבינה ונמתקת, וז"ש דלא אית תמן רוגזא ודינא. אפשר שדקדק בלשונו לומר דלא אית תמן רוגזא ודינא. פי' רוגזא ודינא לא אית תמן, אבל דינא בלבד בלחוד איכא, שהרי בינה דינין נפקין מינה, אבל מ"מ הדינין נכפין שם ואינם נגלים, ואפשר לפרש למלכא דשלמא דיליה על דעת דז"א שיש בתוכו יסוד דאו"א, ויפורש שבחא דשבחין על ג' ראשונות וז"א חב"ד, וכן ג"כ שבחא דשבחין ע"ש שכלול בתוכו הב' יסודות, ואמר שצריך להעלות השיר עד שם כי עי"ז יהיה מתוק הגבורות להיות כי שם הוא שרשם ועיקרם, כי מדעת ז"א מתחילים לצאת ולהתפשט וכמו שנפרש. ואמר בגין דאיהו אתר דבעי חדוא דלא אית תמן רוגזא ודינא, כמו שפי' מלבד כי שם הגבורות מתגלות לחזוק מדת הטוב לא זולת, ואפשר לומר כי רמז לזה כי יצחק שהוא בגבורה כך נקרא שמו מלשון שמחה, וכן אמרו ג"כ במדרש הנעלם כי לעה"ב נק' הנשמה יצחק, והוא השמחה והצחוק, ואמר דהא עלמא דאתי שהוא התבונה שבאה בתוך ז"א, הגבורות שבה הנה הם מתוקות כמ"ש בדרושי הנוק' תלמידי האר"י זלה"ה, וזהו דהא עלמא דאתי כלא חדוא, ולא די זה אלא ג"כ ואיהו חדי לכלא. שהיא ממתקת הגבורות היינו גבורות הבאות אל המלכות מצד ז"א, הנה הבינה ממתקת אותם כמבואר בדרוש הנז', וזהו ובג"כ משדר חדו וחדוה לכלהו דרגין, כי מזה נמשך המתוק לכל המדרגות עד המלכות, ואפשר לפרש דהא עלמא דאתי כלא איהו חדוא וכו' על נה"י דאימא החדשים המתפשטים אחורי הז"א, אשר עליהם אמרו בס' אוצרות חיים שהיא בחי' אותה חיוורא שאמרו באידרת נשא, ומהאי גלגלתא נפיק חד עיבר חיור דנחית לגלגלתא דז"א וכו'. וכיון שהיא חיוורא וחסד הנה היא ממתקת מדה"ד, וזהו דהא עלמא דאתי שהיא זאת התבונה שהיא בחי' נה"י החדשים עם בחי' הת"ת שלה שהיא כתר בראש ז"א, כלא איהו חדוא שנמתקת מכל וכל וחדי לכלא שהוא הוא עד הדעת שלו שגם הוא נק' כל לסיבת כללות החו"ג שבתוכו, ובגין כך משדר חדו וחדוה לכלהו דרגין, כי מהאי חיוורתא נמשך חדו וחדוא ומתוק לכל הגבורות עד כי התכלת נהפך ללבן, כמה דאצטריך אתערו דחדוא לאתערא מהאי עלמא לעילא, הכי אצטריך לאתערא חדוה וחידו מעלמא דסיהרא לגבי עלמא עילאה וכו'. כמו שפי' מהר"ם קורדווירו זלה"ה, כי כמו שצריך התעוררות התחתונים לגבי המלכות, כי גם המלכות אצטריך לגבי עלמא עלאה, וזוהי שהמלכות משוררת תמיד בסוד אלקים אל דמי לך וכו'. ובג"כ עלמין קיימין בדוגמא חדא שהתחתון מתעורר לקבל מהעליון, ואתערו לא סלקא אלא מתתא לעילא, וזה יובן כפשוטו, ואפשר לומר שבא לרמוז ג"כ מ"ש בס' הכונות בענין התפילין, למה תש"י קודמת לתש"ר ז"ל בקיצור, כי הרשימו דנוק' עומד בחזה דז"א ממש, וזה בבא הבקר היא עולה ונקשרת בזרוע של שמאל דז"א, וזה ע"י עסק התורה אחר חצות ואח"כ יוצא אותו הרשימו מן הזעיר אליה ע"י המצוה והברכה שאנו גורמים אליה במעשינו בעה"ז, ולכן תש"י קודמת לשל ראש, ואח"כ בראות הזעיר כי היא יש לה תפילין מחמת שהיה רשימו קרוב אליה, אז מתקנא בה, והוא ממשיך ושואב מלמעלה אותו הרשימו שלו ונכנס בו, ואז נעשה בו תש"ר וזה ע"י מעשינו בעה"ז, כי אין דבר נעשה למעלה אלא ע"י מעשה התחתוני' עכ"ל. וז"ש כמה דאצטריך אתערו דחדוא מהאי עלמא לעילא, כי ע"י עסק התורה עולה המלכות כתר שלה נקודה פנימית עד הזרוע שמאל דזעיר אנפין ע"י מצות תפילין, יוצא הרשימו שלה ונעשה בה בחי' מוחין ותפילין, הכי אצטריך לאתערא חדו וחדוא מעלמא דסיהרא שהיא המלכות לגבי עלמא עלאה שהיא הבינה, שנותנת ומשפעת מוחין ותפילין לז"א, וידוקדק אומרו עלמא דסיהרא ולא אמר מסיהרא, כי כונתו על זה הרשימו, ויהיה סיהרא בחי' פנימית כתר שלה, ועלמא דסיהרא יהיה הרשימו הנז'. א"נ ט' ספירותיה שירדו למטה והם מעלים מ"נ אליה, ומזה עולה ג"כ אל ז"א, וזהו ובג"כ עלמין קיימין בדוגמא חדא, ששניהם יש להם תפילין, וכל זה נעשה ע"י התחתונים, וז"ש ואתערו לא סלקא אלא מתתא לעילא, ולהביא ראיה לכל זה אמר שיר תתר"ו סימן, כמו שפי' כי שיר הוא מלשון שיראין, והוא מלשון שירי הבגד, והוא הכנף. וכונתו על כנף הבגד שיש בו ציצית ויש בו תכלת, שעולה תת"ן ועם הקנ"ו אורות שנשארים ביסוד אי' שבחזה דז"א הוא כמנין תתר"ו, ואעפ"י שלמעלה פי' אותו בסוד התפילין, הנה כבר אמרו כי כל מה שיש בפנימי יש ג"כ במקיף, ומן הפנימי נשמע אל המקיף, וכמבואר זה בהרבה מקומות, ונחזור לענין, והנה על התכלת אמרו בזוהר כי הנה היא רצועה בישא לאלקאה, והנה הוא מכניע כח החצונים ג"כ כמ"ש, שאינם יכולים להסתכל בו, ועל פ' וראיתם אותו וזכרתם. אמרו מי גרם לברא דיהא טבא האי רצועה דתלייא לאלקאה. וז"ש תתר"ו סימ"ן, שזהו לסי' וראיתם אותו וזכרתם וכו'. באתוון גליפן דשמא קדישא, כי כל זה נמשך ע"י הארת המוחין של אותיות יד"ו, והם גליפן שהם מלאות בד' מלואים. א"נ שהם מחוקקות בחכמת אי' שהיא בינה דאבא, שמשם נמשכים הציציות שיש בהם התכלת, ומזה נמשך זעו ורת"ת דכל עלמין, שכלם יראים מההוא רצועה כמ"ש, וכל נוקבין דתהומא רבא ג"כ שכל החיצוני' מתפחדי' ונסתרים בנוקבא דתהומא רבא, במדורא דלהון ואינם יוצאים לחוץ, מפני גוון התכלת המחשיך עיניהם כמ"ש, עד דהאי פשיטו דרוחא אתער לגבי זרעא קדמאה דלסטר (ס"א עאל לגבי תרעא קדמאה דלסטר מזרח) פי' האי פשיטו דרוחא, אפשר לומר שהם המוחין המתפשטים והם בסוד רוח, שאינם בסוד קטנות שהוא נפש, אתער לגבי תרעא קדמאה שהוא יסוד אי', והוא השער העליון מלמעלה למטה דלסטר מזרח שהוא ת"ת דז"א, ששם יש בחי' יסוד שמשם יוצאים המוחין, היינו בחי' הציציות וכמ"ש שנשארים שם קנ"ו כמנין יוס"ף, ששה הויות ויש ב' גרסאות א' אומרת אתער וכו' וא' היא עאל וכו'. ואפשר דהכל א' מפני כי כשהמוחין מתעוררי' לרדת אין עיכוב ומצב לאור ומיד נכנסים ביסוד כנז', והנה סטר מזרח שהוא ז"א כמ"ש, הנה הוא מדת יום מצד החסד שמשם מלבין התכלת, וכמו שאמרו משיכיר בין תכלת ללבן, שהתכלת נהפך ללבן, ואז ההוא מארי דעיינין כי ע"י הראיה וההסתכלות עי"ז נמתק ונהפך ללבן, וכמ"ש בכונת ההסתכלות וראייה בציצית עם הכונה ב"פ ק"ל בגי' עי"ן, עי"ז מתמתק. והנה מארי דעיינין אפשר לומר שהוא דעת דז"א, ונק' מארי דעיינין מפני כי נ"ה דאבא מאירים בחו"ב דז"א, והם משפיעים בדעת ז"א ג"כ, וע"י ת"ק מפתחן שהם ה' חסדים כלולות מעשר ועשר מעשר עד ת"ק, וגם ת"ק הם ה' ספי' דז"א מחסד עד הוד, והוא סוד עץ החיים שמהלכו ת"ק שנים שהם ה"ס הנז', וקרא אל החסדים מפתחן שכן החסדים הם פותחים פי היסוד ומרחיבים אותו, והא איהו בגליפו דשמא קדישא דתריסר אתוון, שהם ד' יד"ו ארבע מוחין במילוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ובד' יד"ו פשוטים יש בהם תריסר אתוון. א"נ אדי"ד הוי"ה אדי"ד שהם המוחין בלבושיהם כנר' מכונת התפילין של ראש, ובציצית ג"כ הם ד' יד"ו מלובשים בד' אדי"ד במילואיהם, וסי' לדבר שנות חיים כמבואר בדרוש הציצית ובג' שמות יש בהם י"ב אותיות. א"נ מארי דעיינין אפשר לפרש על יסוד תחתון דז"א, והוא מארי דעיינין לגבי נוק', שכן נו"ה דידיה הנה הם מאירים בנוק', והנה ההוא מארי דעיינין כנז' בת"ק מפתחן דהיכלין, היינו שם שד"י שביסוד דז"א, והמלוי שלו עולה ת"ק ונק' מפתחן דהיכלין כמ"ש בס' אוצרות חיים ז"ל, כי זהו שעור מהלך כל רקיע ורקיע, אשר בו אמר לעולמו די, והנה בשביל מילוי זה נק' היסוד כ"ל שהוא בגי' חמשים, וכל א' כלול מי' הרי ת"ק, והנה החיצון שלו הוא הפנימי שביסוד המלכות נוק' דיליה, ולכן הם מתחברים יחד בעת הזיווג הזה, החיצון בתוך הפנימי שלה עכ"ל. וזהו מפתחן דהיכלין שהוא פותח ההיכלות, והנה ע"י אתפשטותא דהאי רוחא שהוא אתפשטות המוחין יוצאין הציצית כמ"ש, ועי"ז בא אח"כ ההסתכלות, אם שנפרש מארי דעיינין למעלה כמ"ש, אם שנפרש ביסוד למטה, ע"ד מ"ש יוסף לעילא יוסף לתתא, על שניהם יצדק לומר מפתחן דהיכלין, שהם פותחין ההיכלות היכל עליון והיכל תחתון שהם לאה ורחל, ואמר והא איהו בגליפו דשמא קדישא דתריסר אתוון, מלבד מ"ש לעיל אפשר לומר שהוא כמ"ש בסוף הדרוש הנז' בס' אוצרות חיים, שביסוד יש שם כפול כנז' בתיקונים דף ל"א ע"א עכ"ל. והנה בתיקונים כנז' אמרו שביסוד יש חיבור הוי"ה אדי"ד הוי"ה אדנ"י, א"כ יש ביסוד כנז' הוי"ה אדי"ד אדנ"י, כי שם הוי"ה יהיה משמש לכאן ולכאן באופן שהם תריסר אתוון, ואמר אח"כ דטאסין ביה תשעסרי משריין מלהטן בנורא, הנה שורש עטרה דגבורה הנה הוא בדעת של הנוק', ואלו האורות של הגבורות יצאו מן הדעת וירדו דרך הלבוש שלהם הנמשך מיסוד דזעיר שבתוך הדעת והת"ת שבנוק', ונתקבצה הארתם ביסוד שלה ומן היסוד שלה עלו דרך חזרה ב' מהגבורות, והם מגולות ועולות עד הכתר שלה והם נכפלות. וכנר' זה מדרוש הנוק' ומקומות אחרים, וכבר ידוע כי האורות אעפ"י שיורדים ומתפשטים נשארת הארתם למעלה באופן כי הנה הם כללות ה' גבורות בדעת וה' גבורות שהם מתפשטים בה' ספירות שלה, ואח"כ כללותם ביסוד הרי ט"ו, והב' גבורות הם מגולות וחוזרות ועולות למעלה והם נכפלות הרי ב' שהם ארבע, הרי הם בין הכל תשע סרי. וז"ש דטאסין ביה תשע סרי משריין מלהטן בנורא, שהם כל אלו הגבורות שעולה מספרם תשע עשרה והם משריין מלהטן דנורא, כי הגבורות הם אש לוהט כידוע, וההוא מארי דעיינין בין שנפרש על הדעת דז"א או על בחי' היסוד המתהוה בז"א או על היסוד דז"א למטה במקומו, על הכל יצדק לומר מארי דעיינין והוא לקיט גומרין דאשא שייפא דנורא שהם הגבורות הנז', הנה גומרין דאשא יאמר על שרשי הגבורות שבדעת נוקבא ושייפא דנורא הם הגבורות המתפשטות. א"נ סופן אשר הנה הם ביסוד ששם הוא סוף הגבורות, והנה קבוץ הארת הגבורות ועלייתם הוא ע"י יסוד אבא כמשז"ל, והבאנו אותו הרבה פעמים ועי"ז נבנית המלכות היינו ע"י הגבורות, וזהו שאומ' אח"כ עאלין גו ההוא היכלא דאקרי זבול, אע"ג כי זבול יאמר על הת"ת או על הבינה כמ"ש הרמ"ק זלה"ה בשער ערכי הכינויים, ורמז לדבר כי זבול בגי' מ"ה שהוא בת"ת, כאן יאמר על המלכות נוק' דז"א שבה הגבורות מתכנשות ועי"ז היא נבנית, וכיון שהנה היא נבנית הנה היא מזדווגת עם ז"א, ונק' זבול מלשון יזבלני אישי. ועל כניסת הגבורות בתוכה כמ"ש אמר דתמן כל שבחין אתסדרן לעילא. ואפשר כי כונתו על היסוד שבה דתמן כל שבחין אתסדרן, ששם הוא קיבוץ הגבורות, ולנ"א דאמר אתבדרן ג"כ אתי שפיר ששם נבררים ונמתקים הדינים, ובפרט ע"י השיר שגורם להעלות כל דבר רוחני, וזהו לסלקא לעילא ע"י הגבורות אל הבינה, ואפשר לפרש תשע סרי משריין באופן זה, שהוא כאשר המלכות עולה עד החכמה והיא בחי' הו' כמו שהיה בבנין ב"ה, ואז אין הפרש רק כי כתרו היא למעלה מכתרה, ואז הם תשע סרי משריין תשע דידה וי' דיליה, והם מלהטן דנורא כמ"ש, כי כל בנין המלכות ע"י הגבורות, ואז היו מתגלות לחזוק מדת הטוב, וכמ"ש הרמ"ע מפאנו זלה"ה כי בשביל זה אין כסף נחשב בימי שלמה וכו' עכ"ל. ועאלין גו היכלא דאקרי כמ"ש לסלקא לעילא כמ"ש, וע"ד בנה בניתי בית זבול לך. פי' שלמה הע"ה אשר עליו נאמר ויחכם מכל האדם, ושרשו היה בחכמה וכ"ש כמו שאמר למעלה מה שכתב הרמ"ז נר"ו, כי שרשו היה במ"ס, עתה שנבנה ב"ה ועל ידו עלתה המלכות עד החכמה, אז אמר וכו' בנה בניתי. פי' המלכות היתה מתחלה עד החזה מת"ת ז"א ולמטה בת ה' ספירות, וזהו בנה המלכות שיש בה ב"ן ה', פי' ה' ספירות ה"פ שם ב"ן, כי כל ספירות הם ע"י שם ב"ן, וזהו ב"נ ה', בן ה'. ועתה בניתי שהוא ב"ן י"ה וזהו בנ"י בן י' י"פ ב"ן, ובא אח"כ ת"י, רמז לת"י עלמין. א"נ כמ"ש במוסף שבת ת' רשים רשימו לעתיק יומין, וידוע כי במוסף שבת המלכות עולה עד החכמה, והנה בנה בניתי עולה כמנין י"פ ב"ן וט' יתרים כנגד ט' ספירות שבה. א"נ כנגד ט' אותיות שם ב"ן, והנה היא בית זבול שהיא מתחברת עם הז"א פנים בפנים, והנה בית זבול לך כאשר נחשוב כ' של לך כפשוטה שהיא עשרים, וגם ף' של מנצפ"ך שהוא ה' מאות יעלה בין הכל אלף וזי"ן, מנין תתר"ו עם הכולל, וזהו שאמר ואין בה תתר"ו דרגין דסלקן וכו'. ולפי דרכנו יפורש כי התתר"ו דרגין הנז' הם כמנין תכלת שבמלכות, ויש בה אדנ"י במילוי ההי"ן, ורמוז במלת הכנף כמשז"ל בס' הכונות, ויהיה הכנף תכלת בגי' תתר"ו עם הכולל, בנה בניתי בית זבול לך עולה אלף תקי"ו, ועם ד' תיבות בהחשב בית זבול לתיבה א' הרי אלו תק"כ כמנין כנף פתיל תכלת, וכל אלו הם בחי' הגבורות כי על ידם הם מתקנים את המלכות ועולה אל הבינה, בסוד תכלת דומה לים. פי' המלכות שהיא תכלת דומה לים שהיא בינה, מלבד כי המלכות גם היא נק' ים, וים דומה לרקיע שהוא בחי' היסוד של בינה, ורקיע דומה לכסא הכבוד שהם ג' ראשונות של הבינה שיורדות ומתלבשות במלכות ויורדות ומתלבשות בבריאה, ונק' כסא הכבוד כמשז"ל, וזהו ג"כ בנה בניתי בית זבול לך, ויקרא המלכות בית זבול לז"א כשמתייחד עמה, וכמ"ש כי זבול בגי' שם מ"ה, וכן ל"ך בגי' נ' כמנין לך שהוא רמז לבינה, והנה כל אלו הדברים נעשים ע"י השיר שישראל משוררים למטה, וגם המלכות משוררת כנגד הבינה, וזהו שאומר דסלקן בשבחי דתושבחתא, ובגו כלהו אית חד דרגא פנימאה מכלהו, אפשר שהוא היתר שאמרנו שהוא יתר על תתר"ו, אבל העיקר כמ"ש שכיון שהמלכות נבנית מסוד הגבורות, אז הנה היא עולה בסוד עלי באר ענו לה, סק לאתחברא בבעליך, כמ"ש בס' אוצרות חיים בפי' הפסוק הזה, ועיין שם. והוא מסכים למ"ש, ואפשר ג"כ לומר כי השיר עיקרו בגבורה, והנה בגבורת ז"א יש אחוריים דאלקים במילוי יודי"ן שעולה תתרי"ו, ואפשר לומר כי התתר"ו הוא רמז לתתר"ו דרגין הנז', והי' היתרים היא דרגא פנימאה מכלהו, אתבריר רחימו דהאי תושבחתא, הנה המלכות משוררת תמיד כמ"ש למען יזמרך כבוד ולא ידום, וכן אלקים אל דמי לך וכו'. אמנם לא כל הפעמים שוות, כי לפעמים הנה היא צועקת בקול מר, היינו בזמן הגלות ברדתה לעולם הבריאה, אמנם בעלותה למעלה אז עוז וחדוה במקומו, והנה כבר אמרנו הרבה פעמים כמ"ש בזוהר פ' תרומה וגם בזוהר חדש פ' חקת, וגם בזוהר שיר השירים כנז' ובשאר מקומות, כי אפי' בימי דוד עדיין לא היו התיקונים מתתקנן בשלימותייהו, וכבר הבאנו אותו למעלה ופי' בענין כנור היה מנגן מאליו. אמנם עתה שעלתה המלכות למעלה עד החכמה, וסיהרא הות באשלמותא, אז אתבריר רחימו דהאי תושבחתא, וכן ברירו דנקודה תתאה שהוא בחי' היסוד של המלכות שעלתה ג"כ למעלה ונסתלקה מן הקליפות, וכד אתברירת מכלהו סלקא לעילא ונתייחדה עם הז"א בבחי' ה"ו פנים בפנים ברזא דשיר, כמ"ש הרבה פעמים תרי"ו ושאר פי', ואקרי שיר השירים דסלקין מכל אינון שבחין ואתבריר מכלהו, אפשר לומר כי כונתו לומר כי כשנתגלה שיר השירים וסיהרא הות באשלמותא וע"י כלם אתבריר מכלהו, והוא המובחר שבשירים שעי"ז נסתלקו כל הקליפות ועלתה למעלה כמ"ש, ולהוכיח כל זה אמר כתיב והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה וכו'. והאריך בדבר עד שהעלה לבסוף, ודא איהו שיר השירים אשר לשלמה, אנפין באנפין אשר לשלמה, דאתעקר ואשתיל כלא, דשלמא כלא דיליה, וכבר פי' אותו בפ' תנו לה אלקיכם כבוד ע"ש כי הוא מסכים עם מה שפי' כאן בענין עליית המלכות, והנה בשמוע ר' שמעון דברי אליהו ז"ל, אז חדי ר' שמעון, והשמחה היתה מלבד על גלוי הסודות שגלה אליהו ז"ל, אפשר לומר כי בשמעו כי בימי שהע"ה נתקנה השכינה ע"י מה שתקנו הקדמוני' מעט מעט כמ"ש, הנה עתה אעפ"י שבעו"ה ירדה שכינה מטה מטה, וככה אז"ל עשר מסעות נסעה שכינה, מ"מ תחזור לעלות במעלות אשר ירדה, וזה דומה למ"ש בס' הזוהר פ' תולדות שהשיב השי"ת אל התורה שאמרה לפניו אי אדם יתברי וכו'. ובאה התשובה הא אתקנית תשובה עד לא בראתי עלמא. ופי' הרמ"ז נר"ו בס' יודעי בינה ז"ל, ירצה שכמו שקודם הבריאה הקיימת קדם התהו, והיה אור יקרות וקפאון, ואפ"ה נתקנו ונתבררו העולמות, כך יהיה האדם אם יחריב עצמו בחטאיו יהיה כח בידו לשוב ולברר, וכמ"ש משחית נפשו הוא יעשנה עכ"ל. והוא הדין כיון שראינו כי ע"י מעשה כמעט נתקן פגם אדה"ר, וכמעט שבו הדברים לקדמותן, אעפ"י שחטאינו גרמו, ומפני חטאינו גלינו מארצנו ושכינה אתתרכת מאתרהא, הנה ע"י מעשינו הטובים תשוב תעלה השכינה למקומה הרמתה, ויתוקן העולם במלכות שד"י אכי"ר:

א"ל אליהו ר' אימא מילך ואנא אבתרך, דהא מיני ומינך תסתיים מילתא. בר"מ בפי' מהר"ם קורדווירו שער א' סי' ט', בענין לעני ולגר תעזוב אותם. אמר ז"ל שהוא סוד השכינה בגלות, ואמר שאליהו תפיס לעילא שלא היה נמצא בתיקונים ההם בסוד שבועת ה' שלא להביא גאולה עד זמן פלוני וכו', עד ולכך אמר לר"מ שאין אליהו בא מפני העוני שלא היה היחוד שלם מפני השבועה והיה תפוס ומעוכב מאת הבורא לסיבה הנז' עכ"ל. ולפי זה נוכל לומר כי גם מפני טעם זה חדי ר"ש בראותו כי אליהו ז"ל בא לגלות הסודות, שמח כי ע"י אליהו ז"ל יהיה הייחוד שלם, ואם ניתן לידרש ולתת טעם למה ע"י אליהו ז"ל נעשה היחוד שלם, הנה נמצא בדברי האר"י זלה"ה כי אליהו ז"ל הנה הוא המ"נ של המלכות, וכמ"ש ג"כ בזוהר פ' ויצא, כי אליהו ז"ל הוא לתתא מהאי באר, והנה כיון שלמטה אין מי שיעלה מ"נ מפני העונות, גם אליהו ז"ל הנה הוא תפוס למעלה ואינו מעלה המ"נ של המלכות, ומפני זה היחוד אינו שלם כיון שהשכינה אינה מעלה מ"נ, והנה לפיכך א"ל אליהו ז"ל לרשב"י אימא מילך, שיהא הוא הראשון לגלות הסודות ולעורר היחוד, ואנא אבתרך דהא מיני ומינך תסתיים מילתא, לא אמר מינך ומיני כי כך הול"ל כיון שאמר אימא מילך ואנא אבתרך, ואפשר שהוא מפני כי עיקר העלאת מ"נ הוא ע"י אליהו ז"ל כמ"ש, אך צריך שיתחילו התחתונים כמ"ש, ולפי' אמר דהא מיני שאני העיקר ומינך תסתיים ג"כ מילתא, ורשו אתייהיב לך וכו'. אמר עוד טעם אחר, כי רשו אתייהיב לך מעם עתיקא דכלא דיתגלו רזין אילין מתתא ומעילא, את לקבל תתאי ואנא לקבל עילאי, כי כיון שרשב"י היה רשות בידו מעם עתיקא דכלא דיתגלו הסודות, א"כ היה בו כח להוריד מיין דכורין והשפעה אל המלכות ממלכות דעתיקא, באופן שתעלה מ"נ מאליה כמו שיהיה לעתיד לבא, וז"ש את לקבל תתאי שהיה מוריד מיין דכורין לתתא לקבל תתאי, ואנא לקבל עילאי להעלות מ"נ למעלה מן המלכות, ובחייך ר' רבו יתיר אית לך דכל מילך אכתוב לעילא קמיה עתיק יומין וכו'. וזה יובן במה שפי' האר"י זלה"ה על מ"ש רשב"י באדרא בענין הג' יודי"ן והג' ווי"ן שבא"ק, כי בעת החרבן נסתלקו ב' ווי"ן והג' יודי"ן גם הם נסתלקו לצד ההוד כעין שלש נקודות, ולזה תיקן הרשב"י ע"ה האדרא שיהיה אל המלכות הכנה מג' קוים, וכן אידרא בגי' רי"ו עכ"ל בקיצור. והנה ז"ש אליהו ז"ל דכל מילך אכתוב לעילא קמי עתיק יומין, שהוא תקון הג' יודי"ן וג' ווי"ן שבנה"י דא"ק, שהם קמי עתיק יומין, ומילי לא אכתוב לעילא אלא בהאי עלמא יכתבון מילי על ידך, מילך יהון כתיבין לעילא, כמ"ש ומילי כתיבין לתתא שהם במלכות כמ"ש, שבהם הנה הוא מעלה מ"נ כמ"ש, זכאין אתון צדיקייא בהאי עלמא, כי הנה הם מעלים מ"נ אל המלכות בגופם נפשם ורוחם ג"כ מייחדים זו"ן, וזכאין אתון בעלמא דאתי, כי ע"י נשמתם ונשמת נשמתם גורמים יחוד ג"כ באו"א, ואפי' יתר למעלה לפי צדקת הצדיק, וכמו רשב"י כי גדלה מעלתו כמפורסם, ואין צריך להאריך בזה. ולזה פתח ר' שמעון וכו'. וכבר אמרתי הרבה פעמים כי כל זה הוא דרך דרש, אמנם עיקר הבנת הזוהר אין אתנו יודע עד מה, ובפרט ממה שפירשתי עתה בענין תתר"ו, הנה לגבי דידי הנה הוא דבר נעלם עד יבא מורה צדק בקבלה פה אל פה להבין הדברים על מתכונתם, אמנם ההקדמות שהבאתי הם אמיתיות, ולפי דרכנו נוכל להוסיף ולומ' כי הנה א"ל שד"י במילואו בגי' תתקצ"ט, ועם אותיות א"ל שד"י פשוט ועוד ב' תיבות שהם ב"ה ז', כאשר נוסיף אותם אל תתקצ"ט הרי הוא בגי' תתר"ו, והנה יעקב אבינו ע"ה אמר וא"ל שד"י יתן לכם רחמים, ואז"ל מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די עכ"ל. וכיון שהאבות סי' לבנים, נאמר מי שאמר לעולמו די, וזה ע"י שגער בהם, כמש"ה עמודי שמים ירופפו ביום ראשון, ויתמהו מגערתו ביום ב', וע"י גערתו ית' עמדו ואחזתם חיל ורת"ת, כן ע"י גערתו ית' כאשר יעורר רחמיו עלינו, אז ה' כגבור יצא, וישמעו עמים ירגזון ויאחזם זעו ורת"ת, וזה יהיה ע"י שיהיה לבנו חרד במורא ורת"ת לשוב אליו ית' בתשובה שלימה ולב חרד, ועל ידי זה יפדנו ה' ויגאלנו במהרה בימינו אכי"ר.