רמב"ם על זבים ג
ראו גם נוסח המשנה זבים ג רמבם
זבים פרק ג
[עריכה]כיון שהגיע תנועה לכלים האלה מגוף הזב הרי כבר טימאם, וכהוים ממדרסו כיון שבכוחו הניעם, כאילו נתלה באלו הכלים או נשען עליהן [נעשו מדרס]. וכן האדם עצמו שהניעו הזב נטמא.
אמר יתברך "וכלי חרש אשר יגע בו הזב, ישבר"(ויקרא טו, יב), ואמר "וכלי חרש אשר תבושל בו, ישבר"(ויקרא ו, כא), ואמרו "מה בו האמור להלן מאוירו, אף כאן מאוירו". ומשום שנתבאר לנו בקבלה המורה עליו בגזירה שווה שהזב לא יטמא כלי חרס אלא מאוירו, אבל כשנגע בו מאחוריו אינו מטמא, אמרו "מאחר שלמדנו שאינו מטמא אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר אשר יגע בו, מגע שהוא ככולו, הוי אומר זה הסיטו". ועל כן הוא העיקר אצלינו שהזב מטמא בהיסט, והוא ההיסט אשר יסיט הזב לטהור. כמו שיהיה האיש הטהור על קצה קורה, ויניע הזב הקצה האחר עד שיתחדש לטהור תנועה מחמת הזב, הרי כבר נטמא, ואם היו בגדים ראויים למדרס הוויין מדרס, בתנאי שיהיו יושבים בספינה וכיוצא בה או רוכבים על גבי בהמה אשר אפשר שידרס עליהן. אבל כשהן כלים שבאה להן תנועת ההיסט לבד הרי אלו טמאים כאילו נגע בהן, אמנם כשהן יושבים או רוכבים אנו חוששים שמא דרס.
ואסדה - בלשון ערבי "מעדיה", והיא ספינה קטנה מאד עוברים בה הנהר.
וספסל - כסא.
וגשיש - עצים ששמים בארץ תחת לוחות המיטה שלא יפסדו.
וכלונס - קורה.
מחגירין - לשון חגר, רוצה לומר כשיושבים עליהם בני אדם נוטים בהם לכאן ולכאן.
ואילן שכחו רע - רוצה לומר חלוש, בעניין שיטה באנשים אשר עליו.
וכבש - גשר של עץ.
ושמור העיקר והוא היסט הזב, כי עליו נבנו חוקי המסכתא ודיניהן.
ואין הלכה כרבי יהודה:
מגיפין - סוגרים השער יחדיו, או פותחים אותו יחדיו.
מפשילין בחבלים - מותחין החבלים יחדיו.
פורקין - מורידין המשא מעל הבהמה.
וטוענין - מגביהין המשא על הבהמה.
ואלה כולם מינים מן ההיסט.
ואמרו וכולן - רוצה לומר כל מה שזכר מראש הפרק, שהן כולן טמאים והן ראשון לטומאה לעניין תרומה ומה שעליה בקדושה, אמנם לעניין שימנע מבית הכנסת עד שייחדו לו מקום כזבים וכמצורעים לא.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי שמעון:
להמיט באדם - שתטה בו כשעולה בה.
וכבר נתבאר לך כי אמרו בתחילת הפרק ספינה ולא ביארה, היא ספינה קטנה שהיא מטה באדם.
והמאמר כולו מבואר ממה שקדם ביאורו בפרק זה:
משנה זבים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב