ברטנורא על זבים ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

הזב והטהור או באסדא - עצים גדולים קשורים ביחד ונותנים אותם בים או בנהר, ומשימין עליהם נס ומוליכים אותם ברוח אל מחוז חפצם. ובלשון מקרא קרויין דוברות, ואני אשימם דוברות בים (מלכים א ה ט). ונקראים נמי רפסודות, ונביאם לך רפסודות על ים יפו (דברי הימים ב ב טו):

או שרכבו על גבי בהמה - סתם בהמה נכפפת תחת הרוכב, הלכך לא שנא כוחה רע ולא שנא כוחה יפה, נטמא הטהור ובגדיו. אבל מה שהבהמה מסטת ברגליה, אין ניסט מחמת הרוכב, אלא אם כן כוחה רע, כדמוכח פרק בתרא דאהלות:

אע"פ שאין בגדיהן נוגעים - שאין בגדי הטהור נוגעים בבגדי הזב , מכל מקום טמאין מדרס, שהספינה קטנה דומיא דאסדא ומתמוטטין, ופעמים שהזב מכריע הטהור ובגדיו ומיטמאין בהיסט. וילפינן טומאת היסט מדכתיב (ויקרא טו) וכל אשר יגע בו הזב, וכתיב (שם ו) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר, מה בו האמור להלן מאוירו , אף כאן מאוירו, שאין כלי חרס מיטמא במגעו של זב אלא אם כן נגע בו מאוירו, אבל נגע בו מאחוריו לא טמא, ומאחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר אשר יגע בו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו. הא למדת שזב מטמא בהיסט. ואם היה טהור בקצה אחד של קורה והניע הזב את הקורה בקצה השני עד שהתנועע הטהור שבקצתו הראשון, כבר נטמא הטהור בהיסט ונטמאו בגדיו טומאת מדרס אם הן בגדים ראויים למשכב ומושב:

הגשיש של מטה - כמין עצים ארוכים שנותנים במטה של פרקים, ועל. דיהן המטה נגששת ונדבקת זו עם זו, ולפיכך נקראים אותן העצים גשישין. פירוש אחר, עצים שנותנים תחת כרעי המטה שלא יפסדו מלחלוחית הארץ:

שהן מחגירין - כאדם חיגר שאינו יכול להניח שתי רגליו כאחת. כך אלו כשיושבים עליהם בני אדם, נוטים לכאן ולכאן, מתוך כך נמצא נשען הזב על הטהור, והטהור על הזב :

באילן שכוחו רע - והיכי דמי אילן שכוחו רע, כל שאין עיקרו רחב ועב כדי לחוק בו רובע הקב:

או שוכה - דהיינו ענף אילן. שכוחה רע. והיכי דמי שוכה שכוחה רע, כל שנטמנת באחיזתה, שהאוחז בה טומנה בכף ידו :

על אילן יפה - אפילו עומדת השוכה באילן שכוחו יפה. וכל הני נכפפים תחתיהן וכבד העליון על התחתון ונשען עליו. ובין זב שנשען על הטהור, ובין טהור שנשען על הזב, טמא:

שאינו קבוע במסמר - ומתוך כך הוא נכפף:

על הכבש - על הגשר:

שאינן עשויין בטיט טמאין - מפני שהן נכפפים:

ור' יהודה מטהר - ואין הלכה כר' יהודה:

(ב)

מגיפין סוגרים את הדלת או פותחים - אותו יחדיו הזב והטהור :

עד שיהא זה מגיף - לעולם אין כאן טומאה, עד שיהא זה מושך לפתוח וזה מושך לסגור, שאין מניחים זה לזה:

עד שיהא הטהור מעלה את הטמא - ואז בגדי הטהור טמאים מדרס, שכובד הטמא על הטהור ונשען עליו, ובגדיו של טהור טמאים מדרס. אל טמא מעלה את הטהור, אין משענת הטמא על הטהור, ואין בגדיו של טהור טמאים מדרס. ואין הלכה כר' יהודה:

מפשילין בחבלין - הזב והטהור יחדיו גודלים בחבלים. ואפילו שניהם מצד אחד:

זה מושך הילך וזה מושך הילך - זה עומד למזרח ומושך אליו, וזה עומד למערב ומושך אליו:

בין בעומדים - יש דברים נארגים מעומד, ויש מיושב. והטמא והטהור אורגים ביחד. או טוחנים:

ר' שמעון מטהר בכולן - ואין הלכה כר' שמעון:

בזמן שמשאן כבד טמאים - דשמא מתוך כובד המשא נשען הזב על הטהור ונמצא טהור מסיטו, או טהור ניסט עליו:

וכולן - אפילו משאן כבד:

טהורים לבני הכנסת - כלומר לאוכלים חוליהן בטהרה, שאין זה היסט גמור וכל שכן שספק הוא:

וטמאין לתרומה - מדרבנן ואפילו בספק :

(ג)

כל שאינה יכולה להמיט באדם - שהיא גדולה כל כך שכשעולה בה אדם אינה מתמוטטת:

הטהור מכה את הטמא - את הזב:

הרי הטמא נופל - שכן דרך המכה את חברו, אם היה חברו נמשך היה המכה נופל, ולכך נחשב זה המכה כנשען על הטהור. ודוקא לענין טומאת מדרס איירי, דטהור המכה את הטמא, טהור מטומאת מדרס. אבל טמא הוא, שהרי נשען על הזב. וטמא המכה את הטהור, בגדיו טמאים מדרס, דהוי כאילו הזב נשען עליו: