רי"ף על הש"ס/נדרים/דף ב עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · נדרים · דף ב עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

גרסינן לקמן בפ"ד, אמר שמואל: כל הנודר, אף על פי שמקיים נקרא רשע. מאי קרא? "וכי תחדל לנדור" (דברים כג). אתיא "חדלה" "חדלה". כתיב הכא: "וכי תחדל לנדור", וכתיב התם: "שם רשעים חדלו רוגז" (איוב ג). אמר רב יוסף, אף אנן נמי תנינא: "כנדרי רשעים, נדר בנזיר בקרבן ובשבועה".

וגרסינן נמי בפרק נערה, אמר ליה רבא לרב נחמן: חזי מר הדין דרבנן דאתי ממערבא ואמר, אזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב הונא בר אבין ושרו ליה נדריה, ואמרו ליה: זיל ובעי רחמי על נפשך, דחטית. אמר ליה: יאות, דתני רב דימי אחוה דרב ספרא: כל הנודר, אף על פי שמקיים נקרא חוטא. מאי קרא? "כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא"; הא לא תחדל, יהיה בך חטא.

תנו רבנן (לקמן כ,א): לעולם אל תהי רגיל בנדרים, שסופך למעול בשבועות. אל תהי רגיל אצל עם הארץ, שסופו להאכילך טבלים. אל תרבה שיחה עם אשה, שסופך לבוא לידי ניאוף.

ירושלמי: "מוקש אדם ילע קודש ואחר נדרים לבקר" (משלי כ). מתחיל אדם לנדור, פנקסו נפתחה. דבר אחר: "מוקש אדם" וגומר; איחר אדם את נדרו, פינקסו נפתחה. מעשה באדם אחד שאמר: "הרי עלי עולה", ושהה להביאה, ושקעה ספינתו בים.

מתניתין

(נדרים י, א) האומר "קונם", "קונח", "קונס", הרי אלו כינויין לקרבן. "חרק", "חרך", "חרף", הרי אלו כינויין לחרם. "נזיק", "נזיח", "פזיח", הרי אלו כינויין לנזירות. "שבועה", "שבותה", "שבוקה", נדר במוהי, הרי אלו כינויין לשבועה.

גמרא

אתמר, כינויין: רבי יוחנן אמר, לשון אומות הן. ריש לקיש אמר: לשון שבדו חכמים להיות נודר בו, וכן הוא אומר: "בחדש אשר בדא מלבו" (מלכים א' יב). ומעמא מאי תקינו רבנן כינויין? דלא לימא "קרבן". ולימא "קרבן"? דלא לימא "קרבן לה'". ולימא "קרבן לה'"? דלמא אמר "לה'" ולא אמר "קרבן", ומפיק שם שמים לבטלה. ותניא: רבי שמעון אומר, מניין שלא יאמר אדם: "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' תודה", "לה' שלמים"? תלמוד לומר: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". וקל וחומר: ומה זה שלא נתכוין להזכיר שם שמים אלא על הקרבן, אמרה תורה: "קרבן לה'"; לבטלה, על אחת כמה וכמה!

לימא כתנאי: בית שמאי אומרים, כינויי כינויין אסורין; ובית הלל אומרים, כינויי כנויין מותרין. לימא מאן דאמר אסורין קסבר, לשון אומות הן; ומאן דאמר מותרין סבר, לשון שבדו חכמים הן? לא, דכולי עלמא לשון אומות הן. בית שמאי סברי, הכי משתעי אומות; ובית הלל סברי, הכי לא משתעי אומות. ואי בעית אימא, בית שמאי סברי: גזרינן כינויי כינויין אטו כינויי עצמן; ובית הלל סברי: לא גזרינן.

היכי דמי כינויי כינויין לנדר? אמר רב יוסף: "מקנמנא", "מקנסנא", "מקנחנא". כינויי כינויין דחרם, תני ר"י מפשאה: "חרקייא", "חרכייא", "חרפייא". כינויי כינויין דנזירות, תני רב יוסף: "מנזיקנא", "מנזחנא", "מפזחנא". כינויי כינויין דשבועות היכי דמי? "שבואל", "שבותאל", "שקוקאל". "שבואל" בן גרשום משמע! אלא "שבובאל", "שבותאל", "שקוקאל". אמר שמואל: "שובתא", לא אמר כלום. "אשקוקא", לא אמר כלום. "קורסנא", לא אמר כלום:

נדר במוהי הרי זה כינוי לשבועה:

תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: "במוהי", לא אמר כלום. "במומתא", לא אמר כלום. "אמר מוהי", הרי זה כינוי לשבועה:

מתניתין

"לא חולין שאוכל לך", "לא כשר", "לא דכי", "לא טהור" ו"טמא", "נותר" ו"פיגול", אסור.

"כאימרא", "כדירים", "כעצים", "כאישים", "כמזבח", "כהיכל", "כירושלים", כאחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר "קרבן", הרי זה נדר בקרבן . רבי יהודה אומר: האומר "ירושלים", הרי זה לא אמר כלום:

גמרא

(נדרים יא, א) סברוה: מאי "לחולין"? לא חולין הוי אלא קרבן. מני מתניתין? אי רבי מאיר, הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. דתנן, רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. ואלא רבי יהודה? אימא סיפא, רבי יהודה אומר: האומר "ירושלים" לא אמר כלום; ומדסיפא רבי יהודה, רישא לאו רבי יהודה! לא קשיא; כולה רבי יהודה, והכי קתני: שרבי יהודה אומר, האומר "ירושלים" לא אמר כלום. וכי אמר "כירושלים", לרבי יהודה מי מיתסר? והתניא, רבי יהודה אומר: "כירושלים", לא אמר כלום, עד שידור בדבר הקרב בירושלים! כולה רבי יהודה, ותרי תנאי אליבא דרבי יהודה.

תנא, "חולין", "החולין", "כחולין", בין "שאוכל לך" בין "שלא אוכל לך", מותר. "לא חולין שאוכל לך", אסור. "לא חולין לא אוכל לך", מותר. רישא מני? רבי מאיר היא, דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. אימא סיפא, "לחולין לא אוכל לך" מותר; והתנן: "לקרבן לא אוכל לך", רבי מאיר אוסר, וקשיא לן: הא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אחה שומע הן, ואמר רבי אבא, נעשה כאומר: לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך, הכי נמי, לא חולין ליהוי, לפיכך לא אוכל לך? האי תנא סבר לה כוותיה בחדא ופליג