רי"ף על הש"ס/חולין/דף א עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · חולין · דף א עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

שחיטת העובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא:

השוחט בלילה וכן סומא ששחט שחיטתו כשרה השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מאי קמ"ל כלהו תנינהו לא צריכא אע"פ ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל דכיון דלא גמיר זמנין דשהי ודריס ולא ידע ואמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק הסימנין לאחר שחיטה לא בדק מאי אמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר' ינאי טרפה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה כלומר שכל זמן שהיא בחיים הרי היא אסורה משום אבר מן החי ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשרה וכמו כן בסכין שאין בה פגם הילכך אם לא נתברר שנשחטה שחיטה כראוי בין בסימנין בין בסכין יפה הרי היא בחזקת איסור עד שיודע לך

רבנו ניסים (הר"ן)

שחיטת גוי נבלה ומטמאה במשא אפי׳ לכתחלה ואחרים רואין אותה שאין שחיטה אלא בישרלא אבל גוי כיון דלאו בתורת שחיט הוא כששחטה הויא ליה כמתה מאליה אבל בהנאה שרי דלא אמרינן סתם מחשבת גוי לעבודה זרה והכי איתא בגמרא:

השוחט בלילה וכו׳ לקמן אפרשנה בס״ד:

השוחט בשבת וביום הכפורים אע״פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ודוקא בשוגג או אפי׳ במזיד בששחט בצנעא דאילו בפרהסיא ובמזיד הא קיימא לן דמשומד לחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו פסולה וכדכתבינא לעיל אבל בתוספות כתבו דאפי׳ במזיד ובפרהסיא ובמזיד שחיטתו הראשונה כשרה שאינו נעשה משומד אלא משחיטה הראשונה ואילך והביאו לזה ראיה וכתבתיה בחידושי ואין כאן מקום להאריך:

גמ׳ גרסינן בגמרא אמר רבא ישראל משומד לאכול נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו מאי טעמא כיון דאיכא היתרא ואיסורא קמיה לא שביק היתרא ואכיל איסורא וכמו שפרשתיה במשנתנו ואמרי ליה רבנן לרבא תניא דמסייעא לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין כלומר חמצן של עוברי עבירה שאין מבערין חמצן בפסח מפני הפסדן:

מותר מיד לאכול אף על גב דודאי עבר עליו הפסח דהא לא שהה כדי לאפות:

מפני שהן מחליפים בשל גוים דכיון דמצו למיכל בהתירא דחמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור דלא שביק התירא ואכיל איסורא וכתב רש״י ז״ל ואף על גב דהשתא נמי אסור הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לאו דיהביה לגוי לא הוה יהיב ליה דידיה אפילו הכי כמה דמצי למעבד בהיתרא פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס את חליפיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית ויש אומרים שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למוכרו לגוי מותר ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי עצים אלו דברי רש״י זכרונו לברכה ואיכא למידק עליה דהרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי יסור הנאה מותרים אף למחליף עצמו דאי לא היאך אשה מתקדשת בהן ויש לומר דלעולם למחליף עצמו אסורין ואפילו הכי כיון שהאשה יכולה ליהנות בהן ממילא היא נקנית אבל הרמב״ן ז״ל כ׳ דאפי׳ לדידיה אם עבר והחליפן מותרין כיון שאין תופסין דמיהן לפי שכיון שלא היה לו רשות להחליפן ואיסור הנאה הן דמיהן וחליפיהן אינן אלא כגזל ביד המוכר וכשהוא נהנה בהן לא מאיסורי הנאה הוא נהנה אלא מגזל שבידו וכדגרסינן בירושלמי עלה דההיא דמכרן וקדש בדמיהן ר׳ חגי בשם ר׳ זעירא בשאין דמיהן [כלומר לפי שאין זה דמיהן שאין תופסין דמיהן] א״ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזילה כלומר היא מקודשת במעות אלו לפי שאינן דמי ערלה וכלאי כרם דהא אינן תופסין דמיהן וגזל בעלמא הן ביד המוכר ומה שהקשה רש״י ז״ל שאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח לא קשיא דודאי אין לאיסורי הנאה דמים כלל שהרי אין לו בהן כלום ואינו יכול למכרן הילכך האוכל אותם אינו מזיק לו כלום דהא עומדין לישרף הם אלא שאם מכרן הוא מותר בדמיהן וכטעם הירושלמי וכן כתב הר״מ במז״ל שהדמים מותרין:

גרסי׳ תו בגמ׳ הנותן לשכנתו כלומר אשת עם הארץ:

עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר כלומר שאם מסר לה שאור ותבלין אינו חושש שמא החליפה ונתנה משלה שאינו מתוקנין שאף על פי שחשודיה לאכול דבר שאינו מתוקן אינה חשודה להחליף:

בד״א בשאמר לה עשי לי משלי אבל אם אמר לה עשי לי משליכי חוש שלשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר ומפרשינן בגמרא דאף על גב דהכא תערובת דמאי הוא דהיינו שאור ותבלין שהן מעורבין בעיסה זו ותערובת דמאי שרי שהרי לא גזרו עליו חכמים בעיניה ואפילו הכי כיון דאמר לה משליכי כמאן דערבי איהו בידים דמי שהרי על פיו עשתה ונעשית שלוחו ומכאן למד הרשב״א ז״ל שאסור לומ רלחנוני גוי שיעש לו מרקחת או לפלטר לעשות לו פת דטעמא דשרי ליקח מהן מרקחת ופת היינו משום דסתם כליהן של גוים אינן בני יומן כדמוכח בעבודה זרה והוי נותן טעם לפגם ובדיעבד שרי אבל כשאומר להם לעשות לכתחלה הרי הוא כמבשל בכליהם לכתחלה ואסור כדאמרי׳ הכא דכיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דערב בידים דמי וכתב שאפשר שעל זה נהגו היתר בדורות הללו בכך לפי שכיון שהן אומנין והכל לוקחין מהם מיחדים כלים לאומנותם כדי שלא תפגם מלאכתם בחליפת כליהן ומדאמרינן דבזמן דאמר לה עשי לי משלי אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר שמעינן מינה שמותר להפקיד גבינה של ישראל וכיוצא בה אצל מי שהוא חשוד לאכול של גוי דנהי דלההוא איסורא חשיד לא חשיד לחלופי ומיהו מוכח בגמרא דאצל חמותו או אצל פונדקית שהוא סומך עליה ורוצה בתקנתו חיישינן לחלופי שאף על פי שאינה חשודה להחליף לועלת עצמה איכא למיחש שמתוך שהיא רוצה בתקנתו תחליף כל מה שיתקלקל לה משל מפקיד ולא סבירא לה דבכי האי גוונא איכא איסורא שהרי לטובה מתכוונת אבל אצל אדם אחר שאינו רוצה בתקנתו של מפקיד מפקידים אצלו שאף על פי שהוא חשוד לאותו דבר לא חשיד לחלופי ומכאן נראה שמותר לתת לחייטים ישראלים החשודים לתפור בחוטי פשתן חוטי קנבוס דלחלופי לא חיישינן אף על פי שהרשב״א ז״ל מפקפק בדבר ואומר שאף על פי שמצד החוט בעצמו אינן חשודין להחליף שמא מתוך שתפירת הפשתן קלה אצלן הן מחליפין ולא מחוור דמכל מקום מאיזה צד שיהו מחליפין בדבר ואומר שאף על פי שמצד החוט בעצמו אינן חשודין על הגזל דדבר ברור שאין מפקידין אצלן דכל שכן שהן חשודין להחליף כדאמרינן בגמרא השתא מגזל גזלה חלופי מיבעיא אלא שאפשר לי לדון להלכה ולומר דכל שהוא אומן בין גוי בין ישראל שרי מדאמרינן בפרק התכלת גבי ציצית דנקחים מן המומחה ולא חיישינן לקלא אילן:

אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה וכו׳ ואלו הן הלכות שחיטה:

שהייה שהפסיק בשחיטתו כדי שחיטת בהמה אחרת עד שלא גמר אותה ואחר כך גמרה:

דרסה ששחט בלא הולכה והבאה:

חלדה שנטמן הסכין כששחט ולשון חלדה מלשון חולדה הנכנסת בעיקרי הבתים בחורים:

הגרמה ששחט למעלה ממקום שחיטה:

ועיקור פרש״י ז״ל דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ותנינן לה במתניתין דהשוחט תנן שחט הושט ופסק אתֿ הגרגרת ר׳ ישבב אומר נבלה ר״ע אומר טרפה ולא מחוור מדאמרינן לקמן בגמרא בפרקין תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף ואם איתא דעיקור היינו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איתא כדתנן בהדיא ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ועוד דאם איתא דשמואל מיירי במידי דמטרפי סימנין ליתני נמי נקובת הושט לפיכך פירש הרמב״ן ז״ל וכן בה״ג דיעקור סימנין היינו שנתדלדלו כולן או רובן בדבר שאין עושה אותה טרפה כדאיתא בפרק אלו טרפות והלכה למשה מסיני שאם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל [בסימנים שתהא] נבלה לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנין והיינו דהוה ס״ל לרמי בר יחזקאל שאין עיקור סימנין לעוף לומר שדבר זה אינו בעוף כלל ואינו לא טרפה ולא נבלה ומאי דאמרינן לקמן בסמוך מאי קמ״ל כולהו תנינהו פירש רב שמעון בעל הלכות ז״ל דעיקור נפקא לן מדתנן הנוחר והמעקב פטור מלכסות ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כדאיתא לקמן אלמא עיקור לאו שחיטה היא כלל:

מאי קמ״ל כולהו תנינהו במתני׳ בהדיא לקמן ועיקור כדפרישית:

זימנין דשהי ודריס ולא ידע כתבו בתוספות שאפי׳ שאלוהו לאחר שהודיעוהו הלכות שחיטה שהית או דרסת ואמר ברי לי שלא שהיתי ושלא דרסתי אין סומכין עליו חוששין שמתוך שלא היה מקפיד לא הרגיש ולא ידע:

הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה אם נשחטו כראוי ומדברי בעל הלכות ז״ל נראה שצריך לבדוק גם כן אם שחט בסימנין עקורים ולא הודו לו דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימניה קיימא:

לא בדק בסימנין אחר שחיטתו מאי טריפה כטרפה שחוטה שאינה מטמאה כדאמרינן בהעור והרוטב וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה והך נמי אסורה באכילה אבל אינה מטמאה במשא דבהמה בחייה בחזקת איסור אכילה קיימא ולא קיימא בחזקת טומאה הילכך כשלא בדק בסימנין מוקמינן לה אחזקה קמייתא ואסורה באכילה:

נבלה ומטמאה במשא דהבמה בחייה בחזקת שאינה שחוטה עומדת וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מחזיקינן לה והשתא מתה מטמאה במשא:

דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת שהרי אסורה משום אבר מן החי נשחטה הרי היא בחזקת היתר אף על פי שנולד בה ספק טרפות כל שיש לתלותו לאחר שחיטה מוקמינן לה בחזקת היתר דסתם בהמות אינן מצויות ותלי׳ בלאחר שחיטה וכשרה ומהאי טעמא לא דלא מצרכינן למבדק בשמונה עשר טרפות אלא בסרכות הריאה מתוך שהן מצויות ומיהו בדליתה קמן מוקמינן לה בחזקת היתר ומכשירינן לה ולפנינו נאריך בזה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט