רי"ף על הש"ס/ברכות/דף יב עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהלכות רב אלפס
הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
תלמידי רבנו יונה
רש"י (ליקוטים)
המאור הקטן
השגות הראב"ד
השגות הראב"ד על הרי"ף/ברכות/פרק ג
מלחמות ה'
מלחמות ה' על הרי"ף/ברכות/פרק ג
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף/ברכות/פרק ג
שלטי הגיבורים
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ג
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
אמר רב יהודה אמר שמואל: ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא. ספק אמר 'אמת ויציב' ספק לא אמר, חוזר ואומר. אלמא קסבר קריאת שמע דרבנן, אמת ויציב דאורייתא.
ורבי אלעזר אומר: ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא, חוזר וקוראשא. ספק התפלל, ספק לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל.
רבי יוחנן אמר: ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו.
ולית הלכתא כשמואל, דאמר קריאת שמע דרבנן, דקיימא לן: קריאת שמע דאורייתא. והלכתא כרבי יוחנן, דאמר: הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ומפרשי רבנןשב, דהני מילי ביחיד, ואדעתא דרשות; אבל אדעתא דחובה, אסורשג. וציבור, בין
רש"י (ליקוטים)
טעמא דרבי יהודה מפרש בגמרא:
גמ': אמת ויציב דאורייתא — שמזכיר בו יציאת מצרים, דהוי דאורייתא, דכתיב: "למען תזכור את יום צאתך" וגו' (דברים טז ג):
חוזר וקורא — קסבר קריאת שמע דאורייתא:
הלואי שיתפלל — בה"ג פוסק הלכה כרבי יוחנן בספק התפלל, והלכה כשמואל בודאי התפלל, דאינו חוזר ומתפלל. והאלפסי פירש כאן בעמוד קצת בעניין אחר:
שיטת ריב"ב
גמ': קריאת שמע דרבנן — וקרא ד"בשכבך ובקומך" מוקי לה בגמרא לדברי תורה:
אמת ויציב דאורייתא — שמזכיר בו יציאת מצרים, דחיובא דאורייתא דכתיב: "למען תזכור" וגו'.
(שייך לדף י"ג עמ' א'):
וכשם שאין הציבור מביא עולת נדבה כך אין הציבור מתפלל תפילת נדבה — כתב הרב דודי ז"ל: פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, מה ראה לומר דבר זה? וכל התלמוד מלא מזה שהציבור מביא עולת נדבה, כדאמרינן: מותרות לנדבת ציבור אזלי, ותניא בסיפרא: "קרבנכם", מלמד שהיא באה נדבת ציבור.
וקיבלתי אני הכותב מפי החכם ר' נתן ז"ל, שאין הציבור מפרישין לכתחילה עולת נדבה, אבל המותרות שנשתיירו מתרומת הלשכה משנה זו לשנה אחרת קרבין משל ציבור. וההיא דתניא בסיפרא: "קרבנכם", מלמד שהיא באה נדבת ציבור – גם היא מן המותרות, וכן כתב רבינו שלמה בפירוש התורה.
אבל היחיד מתפלל תפילת נדבה — יש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפילת נדבה בשבתות ובימים טובים, לפי שאין מקריבין בהם נדבה אלא חובת היום בלבד:
תלמיד רבינו יונה
שוות, ומהרהר על קריאת שמע ולא על הברכות, ורבי יהודה אומר דדינם שוה; ופליג עליה באידך, דתנא קמא היה אומר מהרהר, והוא היה אומר דאפילו הברכות מוציא בפה, כל שכן קריאת שמע עצמה. ואף על פי שהיה אומר רבי יהודה שקריאת שמע וברכותיה מוציא בשפתיו, מודה הוא דבשאר דברי תורה אין לו להוציא בשפתיו, מפני שמתוך הדבור יעמיק בהם; ולא התיר רבי יהודה אלא אלו וכיוצא בהם, שאינו צריך להעמיק בהם. והכי משמע בגמרא בהדיא, דגרסינן התם (במכילתין כב): עשאן רבי יהודה כהלכות דרך ארץ, פירוש: מסכת דרך ארץ, שאין בה אלא הלכות פשוטות מעניין דרך ארץ; דאלמא משמע דבכיוצא בה בלבד התיר רבי יהודה. ובירושלמי מפרש בעניין אחר, דפלוגתא דרבנן ורבי יהודה לא הוי בקריאת שמע, דבקריאת שמע מודו כולי עלמא שמוציא בשפתיו, כיון שהוא מן התורה; אבל נחלקו בברכות, דרבנן סבירא להו דבעל קרי מהרהר בלבו בברכות, אבל אינו מברך בפה לפניה ולאחריה, ורבי יהודה סבירא ליה דמברך לפניה ולאחריה, כלומר דאפילו הברכות מוציא בשפתיו. וזה הפירוש היה נראה, אלא שהגמרא שלנו אינה הולכת על דרך זה כלל, דבגמרא בהדיא משמע שנחלקו בקריאת שמע עצמה, דאמרינן התם: ולמה התירו להרהר לכתחילה? והרי תפילה שלא התירו להרהר! ומשני (ריש דף כא): שאני תפילה דלית בה מלכות שמים. ומקשינן: והרי ברכת המזון דלית בה מלכות שמים, ותנן: על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו? כלומר: היאך אתה אומר שמפני שיש בקריאת שמע מלכות שמים התירו יותר? שהרי אנו רואין שאפילו בברכת המזון שאין בה מלכות שמים התירו. ומהדרינן, אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ותפילה דרבנן. הנה למדנו בפירוש דבקריאת שמע שהיא מדאורייתא נחלקו כדכתבינן לעיל. מפי מורי הרב נר"ו:
גמ': אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא — דסבירא ליה לשמואל דקריאת שמע דרבנן. ואף על פי שכתוב בתורה: "ובשכבך ובקומך" (דברים ו ז), סבירא ליה לשמואל שלא אמרה תורה דוקא קריאת שמע, אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה, ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא – אינו אלא מדרבנן, ולפיכך סבירא ליה אינו חוזר וקורא:
ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר אמת ויציב חוזר ואומר דאמת ויציב דאורייתא — כלומר, זכירת יציאת מצרים. ויש ששואלין: כיון שאמר יציאת מצרים בפרשה אחרונה של קריאת שמע, כבר יצא ידי קריאת יציאת מצרים מן התורה, ולמה חוזר ואומר "אמת ויציב"? ויש להשיב, דשמעתתא אהדדי אתמר, והכי קאמר: ספק קרא ספק לא קרא, אינו חוזר ואומר; אבל ספק קרא קריאת שמע וספק אמר "אמת ויציב", ספק לא קרא קריאת שמע וספק לא אמר "אמת ויציב", חוזר ואומר "אמת ויציב". אבל אם ברי לו שכבר קרא קריאת שמע ואמר פרשה אחרונה, אין צריך לומר "אמת ויציב":
והיכא שצריך לחזור ולומר "אמת ויציב", נחלקו המפרשים בענין הברכה, אם חותם "ברוך אתה י"י גאל ישראל" אם לא. יש אומרים, דכיון שכבר יצא מספק של תורה בקריאת יציאת מצרים, אינו חותם בברכה על ספק, דברכות מדרבנן נינהו, ומספיקא אינו מוציא שם שמים לבטלה; ומשום סמיכת גאולה לתפילה אין צריך לאומרה, דכיון שמזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד, זהו סמיכת גאולה לתפילה, שלא אמרו לסמוך גאולה לתפילה אלא מפני יציאת מצרים, ואינו תלוי בשיזכיר לשון גאולה ממש. ויש אומרים שצריך לחתום בברכה, ולזה נוטה דעת מורי הרב נר"ו, מפני שכיון שהוא מסופק בדבר של תורה אם אמר אם לא אמר, מחוייב הוא עכשיו לומר הדבר כתיקנו, ואומר אותו בברכה כאילו לא קרא כלל; דכל דבר שהוא ספק של תורה, מברכין עליו. ומביא ראיה מדאמרינן בשבת בפרק במה מדליקין (דף כג.) דאין מברכין על הדמאי בשעה שמפרישין ממנו המעשר, ואמרינן התם: טעמא מפני שהוא ספק של דבריהםמא, דמשמע דדווקא מפני ספק של דבריהם אין מברכין עליו, הא אם היה ספק של תורה – צריך לברך עליו:
ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל — אינו רוצה לומר שאסור לחזור ולהתפלל; דמה טעם יש, שאם ירצה אדם להתפלל דרך רשות שלא יתפלל? אלא רוצה לומר, אינה חובה עליו לחזור ולהתפלל. דיקא נמי מדאמר רבי יוחנן: הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, ובודאי דבריבא רבי יוחנן לא נאמרו לחובה, שלא אמר שיתפלל אדם כל היום כולו לחובה אלא לרשות; ומדחזינא דרבי יוחנן איירי ברשות, שמעינן דרבי אלעזר נמי ברשות מיירי:
והאי דאמרינן: הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, אומר רבינו האי גאון ז"ל דדווקא על ידי חידוש, אבל בלא חידוש אסור. ומביא ראיה, מדאמרינן לקמן, אמר רב יהודה אמר שמואל: התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין, אם יכול לחדש דבר אחד בתפילתו כדי שתהא תפילתו תחנונים – יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. הנה שלא התירו אלא בחידושמב, ומאי דנקט ציבור, לא מפני שהציבור צריך חידוש והיחיד לא, דהוא הדין דביחיד נמי צריך חידוש; אבל רבותא קא משמע לן, שאף על פי שהתפלל מתחילה, לא אמרינן יחיד לגבי ציבור כמאן דלא צלי דמי ואין צריך חידוש, אלא אפילו בציבור צריך חידוש. ונראין דבריו למורי נר"ו, ודייק הכימג, מדאמרינן בגמרא אהא דאמר שמואל לעיל: התפלל ונכנס לבית הכנסת וכו', ואהא דאמר: היה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל – פוסק אפילו באמצע ברכה, תרווייהו צריכי, שאף על פי שמאחד בלבד היינו יכולים ללמוד שאין לו לאדם להתפלל שני פעמים, צריכא. דאי אשמעינן קמייתא, שהיה עומד בתפילה וכו', הוה אמינא הני מילי יחיד ויחיד, ציבור וציבור, אבל יחיד לגבי ציבור – כמאן דלא צלי דמי וחוזר ומתפלל, קא משמע לן האי אידך דנכנס לבית הכנסת דלא. ואי אשמעינן האי דהמתפלל ונכנס לבית הכנסת וכו', הוה אמינא הכא משום דלא אתחיל בה, אבל התם כשהיה עומד בתפילה – כיון דהתחיל בה גומרהבב, קא משמע לן דלא. ואם איתא דבציבור דווקא צריך חידוש אבל לא ביחיד, למה הוצרך לומר צריכא? דהרי מפני זה הוצרך האי ברייתאבג דנכנס לבית הכנסת, לאשמועינן דין החידוש, שאף על פי שהיחיד אינו צריך חידוש, הני מילי כשמתפלל בינו לבין עצמו, אבל כשמתפלל עם הציבור – צריך חידוש, ואין לך צורך גדול מזה, ואמאי איצטריך למימר "וצריכא" בעניין אחר? אלא ודאי מפני שאין הפרש בעניין החידוש בין יחיד לציבור, הוצרך לומר בעניין אחר על מה הוצרכו שניהם. ועוד מביא הרב נר"ו ראיה לדברי רבינו האי גאון ז"ל, מדאמרינן בפרק אין עומדין (ברכות לא א): יכול יתפלל אדם כל היום כולו? כבר מפורש על ידי דניאל, שנאמר: "וזימנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי ומצלי ומודה" (דניאל ו יא), דוודאי לא קא מיבעיא ליה אם חובה שיתפלל אדם כל היום כולו, שזה פשוט הוא שאינו חובה להתפלל כל היום כולו; אלא מתפילת רשות קא מיבעיא ליה. ואם איתא דבלא חידוש אמר רבי יוחנן דמותר להתפלל כל היום כולו, היכי אהדר ליה שלא יתפלל אלא ג' פעמים? והא אמרינן "והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו"! אלא ודאי דברי רבי יוחנן לא נאמרו אלא בחידוש, ומאי דאמרינן "יכול יתפלל אדם כל היום כולו" – תפילה בלא חידוש קאמר, וקא מיבעיא ליה, כיון שאומר אותה כמו נוסח שאר תפילות של חיוב – נאמר שהוא אסור, שדומה כמי שמתפלל חובה, או לא? ומהדרינן: כבר מפורש על ידי דניאל, שנאמר: "וזימנין תלתא ביומא" וגו', כלומר: אין לו להתפלל בנוסח החובה אלא ג' פעמים בלבד, שמצינו בדניאל, ומצינו בדוד שנאמר: "ערב ובוקר וצהרים" (תהלים נה יח). אבל ודאי אם ירצה להתפלל בחידוש, אפילו כל היום כולו יכול לעשות, ועל זה אמרו: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו", כדכתבינן:
ועכשיו לפי זה הדרך שכתבנו, יצאנו ידי שאלה אחרת ששואלין העולם למאן דאמר (לקמן דף כז) תפילת ערבית רשות, למה הזכיר בפסוק ג' זמנים? לא היה לו לומר אלא ב' זמנים בלבד! אלא ודאי כך הוא העניין: מאן דאמר תפילת ערבית רשות, רוצה לומר שזו התפילה – אם ירצה מתפלל אותה כנוסח ב' התפילות האחרות שהן חובה, ואם ירצה – יניח שלא יתפלל כלל, אבל משלשה ואילך אין לו להתפלל אלא בחידוש. ומפני שתפילה זו יכול לאומרה גם כן בנוסח השתים האחרות שהם חובה, אומר בפסוק ג' זמנים:
ולפי מה שאמרנו, שדברי רבי יוחנן אינן אמורין אלא בחידוש, נמצא דרבי יוחנן ושמואל אינם חולקין, דתרוייהו בעי חידוש; אלא שבא להשמיענו שמואל שאפילו בציבור צריך חידוש, כדכתבינן. ואומר מורי הרב נר"ו: ודווקא כשיודע ודאי שהתפלל וחוזר ומתפלל בנדבה, צריך לחדש דבר בתפילתו, אבל בספק התפלל ספק לא התפלל – כשחוזר ומתפלל על הספק אין צריך חידוש, דכיון שצריך לחזור ולהתפלל על הספק, אין לך חידוש גדול מזה. וכן פסק רש"י ז"ל בשם בה"ג ז"ל, שכתב: והלכה כשמואל בוודאי וכרבי יוחנן בספק, כלומר: כשיודע ודאי שהתפלל ורוצה להתפלל נדבה, הלכה כשמואל דאמר שצריך לחדש; וכשמסתפק אם התפלל אם לא התפלל – הלכה כרבי יוחנן, דאמר: ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, ואין צריך חידוש. ואף על פי שהם חולקים על השיטה שכתבנו, שהם מפרשים מילתיה דרבי יוחנן בלא חידוש, וסוברים שנחלקו שמואל ורבי יוחנן, אפילו הכי בענין הפסָק מודים דספק התפלל ספק לא התפלל אין צריך לחידוש בשעה שחוזר ומתפלל כדכתבינן.
והרי"ף ז"למד סבירא ליה נמי שנחלקו רבי יוחנן ושמואל, ומפרש מילתיה דרבי יוחנן אפילו בלא חידוש, וכתב: ומפרשי רבנן, הני מילי ביחיד ואדעתא דרשות, אבל אדעתא דחובה אסור; כלומר, כי אמרינן דספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל, דווקא אדעתא דרשות, אבל אדעתא דחובה אסור, דוודאי אדעתא דחובה אינו חוזר ומתפלל כדכתבינן:
וזה הלשוןמה שכתב הרי"ף ז"ל: אבל אדעתא דחובה אסור, אינו מכוון, דכיון שהוא מסופק אם התפלל אם לא התפלל, היאך יתפלל אדעתא דחובה? ואם בא לשאול היאך יעשה, נאמר לו שהרשות בידו, אם ירצה יתפלל ואם ירצה יניח; והיאך אמר אסור? ומה שכתב עוד: כשם שאין הציבור מביא עולת נדבה וכו', אינו נכון, דהא אמרינן בסוף כתובות (דף קו): מותר תרומת שקלים לקיץ המזבח, פירוש: לאחר שהיו מקריבין התמידין, היו מקריבין הקרבנות שהיו מביאין היחידים בנדבה, ופעמים שלא היו מביאין היחידים, ומפני שלא יתבטל המזבח – היו קונים ממותר השקלים והיו מקריבין ממנו קרבנות, ונקרא קיץ על שם שמביאין אותו אחר התמידין, ודומה למגדים שמביאין אחר האכילה. הנה שהיו הצבור מביאין קרבן נדבה כדי שלא יהא המזבח בטל. וליכא לדחויי למימר דמן המותר דווקא היו מביאין נדבה, דמסתמא אף אם לא היה שם מותר היו עושין נדבה, כדי שלא
הערות והגהות ושינויי נוסחאות
הגהות הב"ח
הערה בא: נ"ב: דדברי רבי יוחנן.
הערה בב: נ"ב: יכול לגומרה כו' הוצרך לומר האי צריכא.
הערה בג: נ"ב: בתרייתא.
חידושי אנשי שם
הערה מא: מהר"ם: לפי קוצר דעתי לא דק, דאדרבה מהכא משמע איפכא. ועוד, דרבא יהיב טעמא משום דרוב עמי הארץ מעשרין, ועיקר הראיה היא מדברי רבא, עיין בפרק במה מדליקין בפירוש הר"ן.
הערה מב: לא הבנתי, איך יחייב מדברי שמואל לרבי יוחנן?
הערה מג: גם זה על דברי שמואל, ואיך יחוייב לרבי יוחנן?
הערה מד: ד"ת: אין לזה הכרח בדברי הרי"ף, ואפשר דסבר דדברי רבי יוחנן ביחיד ואין צריך חידוש, ודברי שמואל במצא ציבור מתפללין דווקא משום דנראה שמתפלל לחובה, ולא פליגי. וכן נראה, מכיוון שטרח הרי"ף לפרש הא דשמואל דהיה עומד וכו' אליבא דרבי יוחנן.
הערה מה: דברי זה המפרש אינם מובנים אצלי. תנ"י.
שלטי הגבורים
הערה שא: רבינו לא הזכיר כלל מברכות קריאת שמע. ומיימון והרא"ש וטור כתבו דמברך לפניה ולאחריה.
לשון ריא"ז: היה מסופק אם אמר אמת ויציב אם לאו, אינו חוזר ואומר מספק, שהרי ברכות קריאת שמע מדברי סופרים הם וספיקו להקל. ואף על פי שיש יציאת מצרים ב"אמת ויציב", שהיא מן התורה, הרי הזכיר יציאת מצרים כבר בפרשת ציצית.
הערה שב: הרא"ש האריך בזה בפסקיו פרק מי שמתו דף ו' עמוד א' עיין שם.
הערה שג: התוספות פליגי על הרי"ף בוודאי התפלל, דסבירא להו לתוספות דוודאי התפלל אינו יכול לחזור ולהתפלל, ואפילו התחיל ונזכר שהתפלל – פוסק. ורב האי ורבינו יונה כתבו, דבוודאי התפלל לא מצי להתפלל עוד אלא על ידי חידוש, וכן כתב הרא"ש ז"ל. ובין תפילת מוסף ובין שאר התפילות יכול להתפלל נדבה על ידי חידוש, בין ביחיד בין בציבור. ולרי"ף ומיימון, אפילו התפלל ודאי – חוזר ומתפלל נדבה בלא חידוש כל התפילות, חוץ ממוסף, ואדעתא דחובה לא מצי מתפלל בלא חידוש.
לשון ריא"ז: היה מסופק אם התפלל אם לאו, חוזר ומתפלל. אף על פי שהיא מדברי סופרים, הרי בקשת רחמים היא והלוואי שיתפלל אדם ולבקש רחמים כל היום כולו; אם יכול לחדש דבר בתפילתו – מחדש, שנראה מבקש רחמים. אבל מורי זקני הרב אומר, שאף על פי שיודע שהתפלל, ואף על פי שאינו בא לחדש דבר בתפילתו, יכול להתפלל כל היום. ודברי הגאונים נכוחים בעיני יותר, כמבואר בקונטרס הראיות.