רוטנברג על משלי כז
<< · רוטנברג על משלי · כז · >>
פסוק א
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 1
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
אל תתהלל במעשי[1] יום מחר, כי לא תדע מה ילד יום.
[1] לפי השמטת נסמך
הפירוש
אל תתהלל במעשים, שאתה עומד לעשות ביום מחר, משום שאינך יודע, מה ילד יום. כלומר, אל תתהלל במעשים, שאתה עומד לעשות ביום מחר ושכבר הכינות לך את כל מה שדרוש לעשייתם – משום שאין אתה יודע מה יילד יום, וייתכן שיום מחר יילד מצב, שימנע ממך את עשייתם של אותם המעשים.פסוק ב
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 2
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
יהללך אדם[1] זר ולא פיך, יהללך[2] אדם[1] נכרי ואל יהללוך[3] שפתיך.
[1] לפי השמטת מוגדר
[2] לפי השמטת נשנה
[3] לפי השמטת נשנה (בשינוי)
הפירוש
יהללך אדם זר ולא פיך; יהללך אדם נכרי ואל יהללוך שפתיך. כלומר, התנהג בצורה, שכשיראה אדם זר את התנהגותך, יהללך עליה, אך פיך אל יעשה זאת; התנהג בצורה, שכשיראה אדם נכרי אותה התנהגות שלך, יהללך עליה, אך שפתיך אל יעשו זאת.פסוק ד
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 4
הטקסט המקראי
בס' משלי שבידנו אין דגש בנו"ן של "קנאה", באופן שלפי אותו ניקוד המלה "קנאה" היא שע"צ; ואילו לפי הניקוד "קִנְּאָה" בנון דגושה מלה זו היא פועל בזמן עבר של "קנא".
הטקסט הפשוט
אכזריות חמה היא[2] כמו[3] שטף אף; ואולם[4] אין[5] בעל, אשר[6] יעמד לפני אשה, אשר[6] מקנאה[7].
[2] לפי השמטת היה (בינוני)
[3] ראה הע' 8.
[4] לפי השמטת חיבור
[5] לפי תשובה נרמזת
[6] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[7] ראה הע' 11.
הפירוש
אכזריות חימה כמוה[8] כשטף של אף, וגם בזו וגם בזה ניתן לעמוד; ואולם אין בעל, שיכול לעמוד לפני אשה מקנאה. כלומר, בחימה שלו אדם עושה דברים אכזריים, ובכל זאת ניתן לעמוד באותה חימה, משום שככל דבר חם[9] גם היא ממהרת להצטנן ונפטרים מאותה אכזריות; והוא הדבר גם באף, ר"ל בכעס רגיל של אדם: אמנם כעס זה הוא שוטף, ר"ל נמשך זמן רב[10], אך בכעס רגיל שלו אין אדם עושה דברים רעים ביותר, וגם בהם ניתן לעמוד. אבל אין אדם, שיכול לעמוד לפני אשה, שמקנאה[11] בעושר של חברתה, הואיל והיא רואה בבעלה שלומיאל ולא-יצלח.
[8] הו"ו של "ושטף" הוא ו"ו הדמיון(ראה הע' 10 לטו33).
[9] השם "חֵמָה" הוא מגיזרונו של שם התואר "חם", והוא מורה על כעס גדול ביותר, שבו הכועס מתחמם.
[10] השוה "ורוחו כנחל שטף (*נראה שהושמטו כאן גרשיים), ישעיה ל28, שפירושו: כנחל השוטף ללא הרף.
[11] הזמן של "קנאה" הוא עבר נמשך(ראה הע' 8 ליב12), והפירוש של "[אשה, אשר] קנאה" הוא: אשה, שהתחילה לקנא תיכף לנישואיה, ומאז היא ממשיכה ללא הרף בקינאה שלה.פסוק ה
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 5
הטקסט המקראי
בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "מְגֻלָּה.. מְסֻתָּרֶת".
הטקסט הפשוט
טובה תוכחת, אשר[2] מגלה חטאים[3], מאהבה, אשר[2] מסתרת אותם[4].
[2] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[3] לפי השמטת פעול
[4] לפי השמטת נשנה (תחליף)
הפירוש
טובה יותר תוכחת המגלה חטאים מאשר אהבה, המסתירה אותם[2].
[2] מסתבר שגם המתרגם הארמי, שכתב כאן: "טבתא מכסנותא דמגליא מן רחמנותא דמטשיא" תרגם לפי הניקוד "מגלה.. מסתרת"; ותמוה הדבר, שארליך, כהנא, טור סיני ואחרים שהתרגום הזה היה לפניהם, הציעו כאן "תיקון" בטקסט האותיות ("מאיבה" במקום "מאהבה").פסוק ו
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 6
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
נאמנים הם[1] פצעי אדם, אשר[2] אהב, ונעתרות הן[1] נשיקות אדם, אשר[2] שונא.
[1] לפי השמטת היה (בינוני)
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
הפירוש
נאמנים הם פיצעי האוהב ונעתרות הן נשיקות השונא. כלומר, האוהב, גם אם דבריו פוצעים, ר"ל כואבים, הם דברים נאמנים (*נראה שהושמט כאן פסיק) ר"ל דברים נאמרים מתוך נאמנות לנאהב, וניתן לסמוך עליהם[3]; ואילו השונא, גם אם הוא נושק, נשיקותיו אינן אלא תוצאה של היענות לעתירה[4], ואין לדעת, אם אמנם הוא נענה בלב שלם.
[3] השוה "ובניתי לך (*צ"ל לו) בית נאמן", ש"א ב35; "ותקעתיו יתד במקום נאמן", ישעיה כב23.
[4] "עתר" בב' קל הוראתו: התחנן (השוה "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו", בראשית כה21; ועוד), והוראת "עתר"מ בב' נפעל היא: נענה לבקשה (השוה "ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם", ישעיה יט22; ועוד).פסוק ז
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 7
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
נפש שבעה תבוס גם[1] נפת, ול[2]נפש רעבה כל מאכל[3] מר הוא[4] מתוק.
[1] לפי השמטת חיבור
[2] לפי השמטת יחס
[3] לפי השמטת מוגדר
[4] לפי השמטת היה (בינוני)
הפירוש
נפש[5] שבעה תרמוס גם נופת, ואילו לנפש רעבה כל מאכל מר הוא מתוק. כלומר, כשהאדם שָׂבֵעַ הוא ירמוס אפילו נופת, ר"ל הוא ידחה אותו בבוז, אם יגישוהו לו; ואילו לאדם רעב גם מאכל מר מתוק הוא בשבילו ויאכלנו ברצון.
[5] הוראת "נפש" כאן ובמקומות דומים היא: "מערכת האכילה והעיכול (ראה הע' 7 לי3).פסוק ח
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 8
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
כצפור, אשר[1] נודדת ומתרחקת[2] מן קנה, כן הוא[3] איש, אשר[1] נודד ומתרחק[2] ממקומו.
[1] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[2] לפי השמטת מיוחס (ליד פועל)
[3] לפי השמטת היה (בינוני)
הפירוש
כציפור הנודדת ומתרחקת מקינה, כן הוא איש נכבד[4] הנודד ומתרחק ממקומו. כלומר, לא רק הציפור, שהיא חסרת תבונה, רע לה כשהיא מתרחקת מקינה, אלא אפילו איש נכבד, שתבונה רבה לו, רע לו כשהוא מתרחק ממקומו, משום שיושבי המקום, שלתוכו בא, אינם מכירים אותו וקשה לו להסתדר.
[4] ראה הע' 6 ליב3.פסוק ט
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 9
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "רֵעֵהוּ".
הטקסט הפשוט
מאכל[2] שמן וקטרת ישמח את[3] ה[4]לב, ומתק רֹעֵהוּ יותר[5] ממאכלי[6] עצת ה[4]נפש.
[2] לפי השמטת נסמך (בשינוי)
[3] לפי השמטת יחס
[4] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[5] לפי השמטת מיוחס
[6] לפי השמטת נסמך
הפירוש
מאכל של שמן וקטורת, ר"ל מאכל, שמעורבים בו שמן ותבלין ריחני[7] ישמח את הלב[8]; ומאכל מתוק[9] משביע[10] את הלב[8] יותר משמשביעו מאכל, שהנפש, ר"ל התיאבון[8], מייעצת לאכול. כלומר, תאבונו של אדם מייעץ לו לאכול הרבה, ואולם מאכל שמן ריחני ומתוק משביע יותר משמשביע מאכל פשוט, שכמותו גדולה.
[7] מן הכתוב "ושמני וקטרתי נתתי לפניהם. ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח", יחזקאל טז18-19, מסתבר, כי "שמן וקטרת" הוא מאכל של אדם, שמעורבים בו שמן ותבלין ריחני.
[8] בעוד השם "נפש" בפתגמים מסוימים הוא כינוי לתיאבון ולמערכת האכילה והעיכול (ראה הע' 7 לי3), משמש השם "לב" במקרא כינוי לאיברו של האדם, הנהנה מן האכילה והשתייה; השוה "ולחם לבב אנוש יסעד", תהלים קד15.
[9] "ומתק" – ומאכל מתוק. השוה "החדלתי את מתקי ואת תנובתי", שופטים ט11.
[10] ראה את הוראת הפועל "רעה" בהע' 4 ליג20.פסוק י
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 10
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "ורעה (וְרֵעַ קרי)", אך גם שם יש מקף בין "אל" ו"תעזב" ובין "אל" ו"תבוא". – אשר לניקודה של התיבה "ורעה", שאני רואה בה שם נרדף ל"רֵעַ" (השוה "רעה דוד", ש"ב טו37 וטז16 ו"רעה המלך", מ"א ד5) – אני מנקדה: "וְרֵעֶה". אמנם כל שע"צ בל' זכר, שבסופו ה"א ולפניה אות בסגול, אותה אות בנסמך מנוקדת היא בציר"ה, כגון "רועֵה", מראֵה, מקנֵה – אך היות שגם בס' שמואל וגם בס' מלכים ניקדו בעלי הניקוד "רֵעֶה" ולא "רֵעֵה" – אני סבור, שהיה להם טעם סביר לכך, ומשום כך גם אני מנקד "רֵעֶה", אע"פ שאותו טעם אינו ידוע לי.
הטקסט הפשוט
את[2] האיש, אשר הוא[3] רעך ורעה אביך, תְּרַצֶּה[4], ול[2]בית אחיך מנע את ביאתך[4] ביום אידך – כי[5] טוב שכן קרוב מאח רחוק.
[2] לפי השמטת יחס
[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[4] לפי צירוף שלילה (בפועל זמן)
[5] לפי השמטת חיבור
הפירוש
את האיש, שהוא גם ריעך וגם ריע אביך, עליך לפייס[6] – ואת ביאתך ביום צרה לבית אחיך עליך למנוע[6] – משום שטוב יותר שכן קרוב מאח רחוק. כלומר, יש שמסיבה כלשהי אדם כועס על שכנו, שהוא ריע המשפחה שלו, ואינו רוצה לעזור לו כשהוא בצרה. אמנם ידוע לו, שאותו ריע יגמול לו על כך, וכשהוא יהיה בצרה, יימנע גם אותו ריע מלעזור לו, אך הוא סומך על כך, שאם אמנם הוא יהיה בצרה – יפנה (*המילה לא ברורה) אל אחיו, הגר במקום רחוק ממנו, ואותו אח יעזור לו. דרך זו של אותו אדם אינה נראית למחבר הפתגם, והוא מזהירו, כי עליו לפייס את ריע המשפחה שלו ולא לסמוך על העזרה, שיוכל לקבל מאחיו, הגר במקום רחוק. כשאדם זקוק לעזרה מוטב שהעוזר יהיה שכנו, שהוא יכול לפנות אליו כל אימת שצורך לו בכך, ולא שיעזור לו אחיו, הגר במקום רחוק, ואינו יכול לבוא אליו כל פעם שצורך לו בכך.
[6] אחת ההוראות של הפועל "עזב" היא: נמנע מלעזור. השוה "אלי אלי למה עזבתני", תהלים כב2; "אבי ואמי עזבוני וה' יאספני", שם כז10; ועוד. הפירוש של "אל-תעזוב" לפי הכלל צירוף שלילה (בפועל זמן)הוא איפוא: בטל את המניעה לעזוב, ר"ל פַּיֵּס, רַצֵּה. גם הצירוף "אל-תבוא" הוראתו כאן, לפי הכלל צירוף שלילה (בפועל זמן) מנע את ביאתך.פסוק יא
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 11
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
חכם, בני, ושמח את[1] לבי, ואשיבה את[1] חורפי דבר.
[1] לפי השמטת יחס
הפירוש
לְמַד חכמה[2], בני, ושמח בכך את ליבי[3], ואַפשר לי להשיב[4] את חורפי[5] דברים[6]. כלומר, אדם שאין לו חכמה, מזרז את בנו, שהוא ילמד חכמה. אם הוא יהיה חכם, ישמח בכך את לב אביו, וגם ייעץ לאביו, מה עליו להשיב למי שמעליב אותו.
[2] אין טעם לומר למי שאינו חכם, שיהיה חכם. לכן ברור, כי הכוונה היא, שילמד חכמה.
[3] השוה "בן חכם ישמח אב", לעיל י1 וטו20.
[4] בה"א הסופית לזירוז של "ואשיבה" האב פונה לבן, שאיתו הוא מדבר, כי יאפשר לו להשיב. השוה "ותאמר שפחתך אדברה נא אל המלך" (*נראה שהושמט כאן פסיק) ש"ב יד16, שגם שם הזירוז של הה"א שבסוף "ואדברה" מופנה אל המלך, שיתן לה לדבר.
[5] ייתכן, שהניקוד הנכון הוא: "חֹרְפַי".
[6] השוה הע' 7 ליא13.פסוק יב
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 12
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
ה[1]ערום, אשר[2] ראה את[3] ה[1]רעה, נסתר; אבל[4] ה[1]פתאים, אשר[2] עברו, נענשו.
[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[2] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[3] לפי השמטת יחס
[4] לפי השמטת חיבור
הפירוש
הערום[5], שראה מראש[6], כי צפויה צרה – נסתר; אבל הפתאים, שלא ראו מראש את הרעה ועברו את המקום שבו קרתה הרעה, נענשו. כלומר, אדם, שכבר רומה בעבר, ומאז הוא חכם הלומד מן הניסיון ונזהר, שלא ירומה שוב, אדם זה ראה מראש, כי צפויה לו סכנה, אם ימשיך בדרך, שהלך בה עד אותה שעה[7], ומשום כך נסתר ולא המשיך באותה דרך; ואילו הפתאים[8], שגם הם רומו כבר בעבר, ואוליי אפילו יותר מפעם אחת, אך מחמת טיפשותם אינם לומדים מן הניסיון, עברו את המקום, שהערום ראה, כי צפויה בו צרה, והם נענשו, ר"ל פגעה בהם הצרה, שהערום ראה מראש, כי ייתכן שתבוא, והיה בכך משום עונש על חוסר זהירותם[9][10].
[5] ראה הע' 6 לכב3.
[6] ראה הע' 5 לכב3.
[7] ראה הע' 7 לכב3.
[8] ראה הע' 8 לכב3.
[9] ראה הע' 9 לכב3.
[10] וריאציה לפתגם זה היא הפתגם שבכב3.פסוק יג
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 13
הטקסט המקראי
[1] הכינוי של "חבלהו" צריך להיות מודגש, ומשום כך תיבה זו מובאת כאן במפוזר.
הטקסט הפשוט
קח את[2] בגדו, כי ערב אדם[3] זר, ובעד אשה[3] נכריה – חַבְלֵהוּ.
[2] לפי השמטת יחס
[3] לפי השמטת מוגדר
הפירוש
קח את בגדו, כי ערב אדם זר, ובעד אשה נכריה – חבול אותו עצמו[4]. כלומר, הפתגם (וזה פתגם עממי, כפי שמצוין בהע' 5) אומר למלווה, הבא אל ביתו של ערב, כדי לגבות את החוב, שלא פרעו הלווה, כי מחמת קלות הדעת של ערב זה, שערב אדם זר, שאין לו כסף לפרוע את חובו, מותר לו למלווה לקחת ממנו אפילו את בגדו לתשלום החוב; ואם הוא, הערב, ערב אשה נכריה – מותר לו למלווה לחבול אפילו אותו עצמו, ר"ל למכור את הערב עצמו לעבד לתשלום החוב[5], הואיל וברור, כי לא ערב אשה נכריה אלא משום שהיו לו קשרים אסורים עמה, ובמקרה זה אין הוא ראוי לרחמים[5].
[4] ראה הע' 7 לכ16.
[5] ראה הע' 8 לכ16.
[6] וריאציה לפתגם זה הוא הפתגם שבכ16.פסוק יד
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 14
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו צירוף האותיות לתיבות וניקוד תיבות אלה הם: "הַשְכֵּים קְלָלָה תֵחָשֵב; (*נראה שצריכים להיות כאן גרשיים ופסיק במקום נקודה-פסיק) וראה הע' 7.
הטקסט הפשוט
אדם, אשר[2] מברך את[3] רעהו בבקר בקול גדול (*נדצ"ל 'בקול גדול בבקר') – כמו[3] אדם, אשר[2] הִשְכִּים ל[3]קלל, התחשב לו רעהו[4].
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[3] לפי השמטת יחס
[4] לפי השמטת נשנה
הפירוש
מי שמברך את רעהו בבוקר בקול גדול, נחשב[5] רעהו זה בעיניו כמי[6] שהשכים לקלל. כלומר, אדם, שמברך את רעהו בבוקר בקול גדול, אינו עושה זאת משום שהוא מכבד ביותר את רעהו זה, אלא משום שהוא מכיר אותו ויודע, שאדם רע הוא, וחושש שמא השכים[7] רעהו זה לקלל אותו, לכן הוא מקדים (*אולי הקדים) את פניו בברכה בקול גדול בבוקר, כדי להשפיע עליו בדרך זו, כי יימנע מלקללו[8].
[5] "התחשב" – נחשב. השוה "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב"", במדבר כג9, שפירוש "לא יתחשב" הוא שם: אינו נחשב כאחד מן הגויים.
[6] "התחשב לו" – נחשב[2] (*נראה שהציון בטעות) בעיניו כמו. השוה "הלא נכריות נחשבנו לו", בראשית לא15, שפירושו: נחשבנו בעיניו כמו נכריות.
[7] כל הפרשנים התקשו ביותר בהבנת הפתגם הזה. טור-סיני ראה בו, כדרכו, "שריד ממשפט אחר של הסיפור, שאינו לפנינו"; ורק א. כהנא הודה: "איני יודע טעמו של פסוק זה". – על נכונות פירושי לפתגם זה מעידה גם העובדה, שהתיבה "הַשְׁכֵּם" מצויה בעשרה מקראות, ובכולם היא ללא יו"ד אחרי הכ"ף, כפי שאמנם הדקדוק מחייב, ואילו בפתגם שלפנינו ניקודה בס' משלי שבידנו היא "הַשְׁכֵּים".
[8] הפתגם הוא סאטירה שנונה על תקיף הקהל, שהכל מקדמים את פניו בברכה בקול גדול, כאילו הוא ראוי לאותו כבוד, בעוד הסיבה האמיתית לכך נעוצה בעובדה, שהבריות מפחדים מפניו.פסוק טז
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 16
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו צירוף האותיות לתיבות והניקוד של תיבות אלה הם: (*נראה שהושמטו כאן גרשיים) צֹפְנֶיהָ צָפַן.. וְשֶמֶן יְמִינוֹ" (*נראה שהושמט כאן סוגר ימני) ראה גם הע' 1 ליח10).
הטקסט הפשוט
צפניה צֹפֵן גם[2] רוח, ושמני דברי[3] מינו יקרא.
[2] לפי השמטת חיבור
[3] לפי השמטת נסמך
הפירוש
אדם, ששמו צפניה, צופן גם רוח, ואדם ששמו שמני[4], מרבה לדבר על[5] דברי מינו. כלומר, יש ששמו של אדם רומז על מעשיו: מי ששמו צפניה דרכו לצפון כל דבר, ואפילו את הרוח, שאין בו ממש, הוא צופן[6]; ומי ששמו שמני מרבה לדבר על דברי מינו, ר"ל על דברים, שקשר כלשהו להם לשֶמֶן[7].
[4] אמנם השם "שמני" אינו מצוי במקרא; אך היות ששמות רבים אחרים על משקל זה מצויים במקרא, כגון ארבי, אמצי, זבדי, זכרי וכד', מסתבר, שגם השם "שמני" היה אז בשימוש, וכי רק במקרה אינו מצוי במקרא. וגם אם באמת לא היה אז השם "שמני" בשימוש, עשוי היה מחבר הפתגם להשתמש בשם הזה, משום ששמות אחרים במשקל "שמני" היו אז בשימוש.
[5] "יקרא" – מרבה לדבר על. השוה "הנשכים בשניהם וקראו שלום", מיכה ג5; "חמס ושד אקרא", ירמיה כ8; ועוד.
[6] ברור, שהדברים נאמרו באירוניה – כפי שגם בימינו אומרים לפעמים: "פלוני מוכר הכול, ואפילו אוויר".
[7] ברור, שזהו פתגם עממי. השוה גם דברים דומים בתוה"מ, כגון "אמר ליה מה שמך אמר ליה כידור אמר להו ר' מאיר שמע מינה אדם רשע הוא דכתיב כי דור תהפכות וכו'", יומא פג ע"ב.פסוק יז
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 17
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "יָחַד.. יַחַד".
הטקסט הפשוט
ברזל, אשר נתקל[2] בברזל, יָחֹד; ואולם[3] איש צריך לחדות[4] את[5] פני רעהו.
[2] לפי השמטת מיוחס
[3] לפי השמטת חיבור
[4] ראה הע' 8.
[5] לפי השמטת יחס
הפירוש
כשהברזל נתקל בברזל הוא יהיה חד[6], מפני שהברזל, שבו הוא נתקל, יחדה אותו; ואולם איש חשוב[7] צריך לחדות[8], ר"ל לשמח[9], את פני רעהו. כלומר, ברזל פשוט, הנתקל בברזל חשוב ממנו, ר"ל בפלדה, יהיה חד, כיוון שהפלדה החשובה ממנו, תחדד אותו; ואולם איש חשוב אינו פלדה אלא בן אדם, וכשהוא נתקל ברעהו, שהוא בן אדם פשוט – עליו לא ללחוץ אותו, כפי שהפלדה לוחצת את הברזל הפשוט, כשהיא מחדדת אותו, אלא עליו לשמח את פניו[10] של האיש הפשוט.
[6] "יָחֹד" היא צורת עתיד נסתר של הפועל "חדד" בב' קל, כשם ש"יָסֹב" היא צורת עתיד נסתר של הפועל "סבב" בב' קל (את המלה "יָסֹב" אנו מוצאים ב"יָסֹב אותו סביב", מ"א ז23); והיות שהמלה "וחדו" בכתוב "וקלו מנמרים סוסיו וחדו מזאבי ערב", חבקוק א8, גם היא פועל בב' קל מש' "חדד", וברור לנו שם, כי הוראתה: ויהיו קלים(*נדצ"ל חדים) – אני למד מכך, שגם הוראת הפועל "יחד" שלפנינו היא: יהיה חד
[7] ראה הע' 5 לכא8.
[8] הזמן של "יחד הוא עתיד הראוי(ראה הע' 6 לו16 (*אולי י16)) – על דרך "במשך היבל המה יעלו", שמות יט13, שלפי כל הפרשנים הוראת "יעלו" שם היא: עליהם לעלות על דרך "בעיר מקלטו ישב", שלפי יהואש ואחרים הוראת "ישב" שם הוא: עליו לשבת
[9] "יְחַד" הוא קיצור של "יְחַדֶּה" – כשם ש"יְצַו" הוא קיצור של "יְצַוֶּה"; והוראת "יְחַדֶּה" היא: יְשַׂמֵּחַ (השוה "תחדהו בשמחה את פניך", תהלים כא7).
[10] הפתגם פונה בעיקר לשרים ולגדולי הארץ, שלא יתנהגו בגסות עם הכפופים להם.פסוק יח
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 18
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
אדם, אשר[1] נצר תאנה, יאכל את[2] פריה, וגם[3] עבד, אשר[1] שמר את[2] אדניו, מן הראוי שיכובד[4].
[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[2] לפי השמטת יחס
[3] לפי השמטת חיבור
[4] ראה הע' 5.
הפירוש
מי שנוצר תאנה אוכל את פריה, וגם עבד השומר את אדוניו, מן הראוי שאדוניו יתייחס אליו בכבוד[5]. כלומר, כשם שמי ששומר תאנה אוכל מפריה, נוסף על השכר, שהוא מקבל תמורת השמירה, ועל דעת איש לא יעלה לחסום את פיו בשעת השמירה – ככה מן הראוי הוא, שעבד השומר את אדוניו, יתייחס אליו אדוניו בכבוד, אע"פ שהוא עבדו וחייב לעשות זאת.
[5] הזמן של "יכבד" הוא עתיד הראוי(ראה הע' 6 לו16 (*אולי י16)).פסוק יט
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 19
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
כמים, אשר מראים[1] את[2] הפנים לפנים, כן מראה[1] ה[3]לב את[2] האדם לאדם.
[1] לפי השמטת מיוחס
[2] לפי השמטת יחס
[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
הפירוש
כשם שהמים מראים את הפנים לפנים, כן מראה הלב את האדם לאדם. כלומר, כשם שכשהפנים מסתכלים במיים, המיים מראים להם את הפנים, ר"ל את דמותם, והפנים יכולים לראות, אם הם מלוכלכים – כך מראה הלב, שזכרון המעשים, שעשה האדם, נשמר בו[4], את האדם לאדם המתבונן בו, באופן שע"י התבוננות בלבו האדם יוכל לדעת, אם יש חטא במעשים שעשה, ואם לאוו.
[5] השוה "בלבי צפנתי אמרתך", תהלים קיט11; "און אם ראיתי בלבי" שם סו18.פסוק כ
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 20
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו כתוב "ואבדה, וַאֲבַדּוֹ קרי. בס"א וַאֲבַדּוֹן קרי"; ולפי הפירוש, הנראה לי נכון (*נראה שהושמט כאן פסיק) הה"א שבסוף "ואבדה" היא במפיק.
הטקסט הפשוט
שאול ומקום[2] אָבְדָהּ לא תשבענה, וגם[3] עיני האדם לא תשבענה.
[2] לפי השמטת נסמך
[3] לפי השמטת חיבור
הפירוש
שאול[4] ומקום ההישמדות שלה[5] אינם שבעים לעולם, וגם עיני האדם אינן שבעות לעולם. כלומר, כשם שהשאול והמקום שבני אדם נשמדים בו אינם שבעים לעולם, וכמה שלא יהא להם, הם רוצים עוד, ככה גם עיניו של בן אדם אינן שבעות לעולם, ואפילו יש לאדם כבר הרבה הן רוצות עוד.
[4] ייתכן שהשם "שאול" הוא שע"צ פרטי של המקום, שהמתים יורדים לשם, ולכן אין לפניהם ה"א הידיעה בשום מקום שבמקרא (אבל בתוה"מ השם "שאול" מצוי גם עם ה"א הידיעה לפניו, כגון "שהשאול בית מנוס לך", אבות ד' כב (*נראה שהושמט כאן סוגר שמאלי).
[5] המלה "אָבְדָהּ" הוא שם פעולה(ראה הע' 5 לו14 (*אולי י14)), שבסופו כינוי, והוראתה: האָבֹד שלה, ר"ל ההישמדות שלה – כשם שהוראת "עזבך את ה'" (*נראה שהושמט כאן פסיק) ירמיה ב17, למשל, היא: העזוב שלך, ר"ל העזיבה שלך – לפי רד"ק, סמל (*המילה לא ברורה) ואחרים.פסוק כא
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 21
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
יש[1] מצרף לבחינת[2] כסף ויש[1] כור לבחינת[2] זהב, ואיש יִבָּחֵן[1] לפי מהללו.
[1] לפי השמטת מיוחס
[2] לפי השמטת נסמך
הפירוש
לבחינת כסף יש מצרף ולבחינת זהב יש כור, ומושל[3] בוחנים לפי שיבחו. כלומר, לבחינת המתכות החשובות כסף וזהב מצויים מיתקנים מיוחדים, והם המצרף והכור; אך לבחינת האדם החשוב, אם כישרון לו למשול, אין מיתקן מיוחד, ולכן בוחנים אותו לפי שיבחו[4] בפי הבריות: אם מרבים לשבח אותו – סימן הוא, שכישרון לו למשול.
[3] "ואיש" – ומושל; ראה הע' 6 ליב3.
[4] "מהללו" – שיבחו. אמנם איננו מוצאים את השם "מהלל" במקום נוסף במקרא, אך השם הפרטי "מהללאל" מצוי בשבעה מקראות, וברור לנו, כי הכוונה ב"מהללאל" לשבח, שמשבחים בו את האל.פסוק כג
רוטנברג על משלי • פרק כז • פסוק 23,24,25,26,27
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "דור (וָדוֹר) (*נראה שהסוגר השמאלי מיותר) קרי)".
הטקסט הפשוט
ידע תדע את[2] פני צאנך, שית לבך לעדרים – כי לא לעולם יהיה[3] ה[4]חסן, וה[5]אם ה[4]נזר יהיה[3] לדור ו[5]דור?! כאשר[5] יהיה נִגְלֶה[6] ה[4]חציר ויהיה נִרְאֶה ה[4]דשא ויהיו נאספים עשבות ה[4]הרים – יהיו[4] כבשים ללבוש בני ביתך[7] ול[2]מחיר שדה יהיו[3] עתודים, ודי חלב עזים יהיה[3] ללחמך ו[5]ללחם בני[8] ביתך ולצורכי[8] ה[4]חיים לנערות משקך[7].
[2] לפי השמטת יחס
[3] לפי השמטת מיוחס
[4] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[5] לפי השמטת חיבור
[6] ראה הע' (*הושמט מספר ההערה, ונראה שהכוונה להערה [12]).
[7] לפי כינוי סומך בודד
[8] לפי השמטת נסמך
הפירוש
עליך לדעת[9] את פני צאנך[10], שים לבך לעדרים, ר"ל תן דעתך שיהיו לך עדרים[10א], כי לא לעולם יהיה המחסן[10ב], והאם הנזר של צאנך, ר"ל הצמר שלהן, יהיה לדורות[11]?! לאחר שיהא מסולק[12] החציר ויהיה נראה[12] הדשא ויהיו נאספים[12] עישבות ההרים – יהיו לך כבשים ללבוש בני ביתך, ויהיו לך עתודים כדי לשלם את מחיר השדה, שתרצה לקנות[13]; וכן יהיה לך אז די חלב עיזים ללחמך, ר"ל ללחם בני ביתך, ולצורכי החיים, ר"ל לפרנסה, שתצטרך לתת לנערות העובדות במשק שלך. כלומר, מחבר הפתגם מייעץ לחקלאי, המגדל צאן, מהי הדרך הטובה ביותר, שבה עליו לנהל את מישקו: עליו לדעת את פני צאנו, ר"ל עליו להסתכל לתוך פניה של כל כיבשה וכיבשה, ולהוציא כל אחת מהן, שפניה רעות, ובכך ישמור על עדרו ממחלה מידבקת[14]. וכן עליו לדאוג, שיהיו לו הכנסות טובות מעדרו. אמנם יש לו בוודאי, כמו לכל חקלאי, מחסן ובו בשר, חֵלֶב, עורות, קרניים וכד', שעדרו סיפק לו עד לזמן שהוא שומע עצה זו – ואולם המחסן הזה הרי הולך ומתרוקן מיום ליום יותר ויותר, ולכן עליו לדאוג להספקה שוטפת ובלתי נפסקת. והוא הדבר בצמר, שהוא הנזר של עדר הצאן: גם מחומר יקר זה[15] יש לו בוודאי לחקלאי, שניתנת לו עצה זו, מלאי ניכר – ואולם גם המלאי הזה הרי לא יהיה לנצח, ולכן על אותו חקלאי לדאוג להספקה שוטפת ובלתי נפסקת גם של הצמר. לאחר שמנה מחבר הפתגם את ההכנסות מן העדר, שעל החקלאי לדאוג, שיהיו שוטפות ובלתי פוסקות – הוא עובר לפרט את ההוצאות, שיהיו לו לאותו חקלאי לאחר שייגמרו העבודות העיקריות בשדה: יהיה לו צורך בלבוש לעצמו ולבני ביתו, ולשם כך יהא עליו למכור כבשים; יהיה לו צורך לקנות שדה נוסף, ולשם כך יצטרך למכור עתודים; וכן, יהיה לו צורך בלחם, ר"ל במזון (*נראה שהושמט כאן פסיק) לבני ביתו, ולשם כך יהא לו חלב מספיק למכירה; וכן יהיה לו הכסף, שיהא דרוש לו, כדי לפרנס את הנערות שיעבדו במישקו.
[9] זמן העתיד של "תדע" הוא עתיד הראוי(ראה הע' 6 לו16 (*אולי י16)).
[10] מראה פני העיזים מעיד על בריאותן, אם היא טובה או לא.
[10א] גם ב"ולאתנות האבדות.. אל תשם את לבך להם" (*נראה שהושמט כאן פסיק) ש"א ט20, הכוונה היא, שלא ישים את ליבו, כי יהיו לו האתונות האובדות.
[10ב] "חסן" הוראתו כאן: מחסן(ראה הע' 7 לטו6).
[11] הוראת "לדור דור", לפי כפילה (בזמן) (*נראה ששני המילים צריכות להיות מודגשות), היא: לדורות רבים.
[12] הוראת הפועל "גלה" שלפנינו היא: סולק ממקומו (השוה "גלה משוש הארץ", ישעיה כד11; ועוד); וזמן עבר של הפעלים "גלה" ו"נראה" ו"ונאספו" הוא עבר שבעתיד(Futurum exactum; ראה דקדוק גיזניוס-קאוטש §106), והפירוש של "גלה חציר ונראה דשא ונאספו עשבות הרים" הוא: לאחר שיהא מסולק החציר ויהא נראה הדשא ולאחר שיהיו נאספים עישבות ההרים.
[13] בחולין פד ע"א העצה לחקלאי אחרת היא, דהיינו: "לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים".
[14] אע"פ שלא היתה ידועה אז מציאות החידקים, אין ספק, כי העובדה, שבמקום מסוים מתו יותר בעלי חיים מאשר במקום אחר, העלתה על הדעת את ההשערה, כי המחלה מידבקת.
[15] כפי שצוין בהע' 7 לטו6, ההערה שהוזכרה לעיל בהערה 10ב, החוסן הוא מחסן לדברים פשוטים; והיות שהצמר נחשב לאוצר יקר (בגלל זה, כמסתבר, הוא נקרא כאן "נזר"), הוא לא הוחזק ב"חסן" אלא במקום אחר, ומשום כך, כמסתבר, הוא נזכר כאן במיוחד כמוצר, שגם הוא לא יהיה לעולם, ושמשום כך על החקלאי לדאוג גם למוצר יקר זה, שהספקתו תהא בלתי נפסקת.
<< · רוטנברג על משלי · כז · >>