רבינו שמשון על ידים א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

לאחד אף לשנים. לחד בעינן רביעית מתחלה אבל לתרי כשהיה בו רביעית ונטל הראשון ואחר כך שני אע"ג דלא הוי רביעית גבי שני שפיר דמי הואיל ומשירי טהרה אתו כדמפרש בפרק כל הבשר (דף קז.):

מחצי לוג לשלשה או לארבעה. לפום שיעורא דרביעית לשנים היה די ברביעית ומחצה לשלשה אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שלא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים מפני חבירו ומיהו אי איכא רביעית ומחצה ונטל אחד מהם חצי רביעית הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים אחרונים דאפילו בתחלה סגי לשנים ברביעית כל שכן הכא דאתו משירי טהרה וכי לא מהני הכא הני מילי כשלא נשאר לשנים אחרונים רביעית וכן הא דקאמר מחצי לוג לשלשה ולארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד רק שיטול עד הפרק ואי מפרשינן כולה מתני' בנוטלים בבת אחת ניחא טפי אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (שם) טעמא משום דאתו משירי טהרה משמע דאיירי בנוטלים זה אחר זה: *)

מוסיפים על השניים. כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפ' כל הבשר וראשונים ושניים דכולה מכילתין משום דפעמים שאדם זורק מים על ידיו פעמים כדי ליטול יפה ואם משטיפה אחת הגיעו עד הפרק מנגב ידיו במפה והן טהורות כדתנן בפרק שני ואם אחר שנגב נמלך ליטול עוד ידיו כדי ליטול יפה ונתן השניים ולא הגיעו עד הפרק יכול להוסיף עד שיגיעו לפרק כן מוכח בתוספתא אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק [אין] מוסיפין דכיון דלא טיהרו את הידים כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה וצריך לנגב תחלה ואח"כ נוטל רבי מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק הם הנקראים ראשונים ואין מוסיף על השניים דקאמר רבי מאיר היינו דאין צריך להוסיף על השניים אי נמי לגבי הא קאמר דמוכח לקמן דשניים מטהרין את הראשונים ואתא ר"מ למימר דדוקא כשהשניים הגיעו לפרק בשטיפה אחת ולא הגיעו לפרק בשתי שטיפות וכי האי גוונא דאיירי רבי יוסי בשניים בתוספתא לא הוה פליג רבי מאיר דמאחר שקינח ידיו מן הראשונים וידיו טהורות בראשונים לבדם מדקתני בתוספת' ונמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי. *[ובס"א אשכחנ"א נוסח"א אחרית"י ונרא"ה לעניו"ת דעתי"ן לגלותה ית"ה דהי"א עיקר וז"ל מוסיפין על השנים כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפרק כל הבשר (שם) וראשונים ושנים דכולה מכלתין משום דכשנטל ידיו בשטיפה אחת עד הפרק אע"פ שידיו טהורות לאחר ששפשף בראשו או בכותל או במפה מ"מ אם חזר ונגע במי השפשוף טמאות או אם נגע עם ככר של תרומה נטמא כמו שאפרש בפ"ב ולכך עביד שטיפה אחרת במים שנים לטהר מים ראשונים שעל גבי ידיו ואפילו לר' מאיר דמטהר נמי בראשונים דאמרינן בפרק ב' ועל ככר של תרומה טהור אכתי זימנין דזקוק ליה מים אפילו לטהר ידו כשלא היו הראשונים מי רביעית כדתנן פרק שני והשתא האי מוסיפין דקאמר הכא היינו דאם נתן השנים ולא הגיעו לפרק יכול להוסיף עד שיגיעו אבל על הראשונים לא דכיון שלא טהרו כל מה שמוסיף עליהן כמוסיף על טומאה היא וצריך לנגב תחלה וליטול אח"כ ור' מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק נקראים ראשונים ואין מוסיף [על] השנים דאמר ר"מ היינו לענין דאין מועילים שנים לטהר הראשונים אלא א"כ הגיעו לפרק בשטיפה אחת בלא הפסק א"נ היכא דזקוק לשנים כדפרישית שלא נטל ראשונים מי רביעית צריך שיהיו שנים בשטיפה אחת והא דתניא בתוספתא במילתא דרבי יוסי מוסיפין על השנים ולא על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השנים ואין בהם כדי שיגיעו לפרק הרי זה מוסיף עליהן על כרחין בכה"ג לא הוה פליג ר' מאיר מאחר שקנח ידיו מן הראשונים ידיו טהורות מדקתני בתוספתא בנמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי]. (ע"כ חילו"ק הנוסח"א מכא"ן ואיל"ך שוי"ן) מה לנו במה שנוטל שניים ומוסיף וכי פליגי בשניים בשלא קנח מן הראשונים פליגי דעל כרחין אף בשלא קינח שרי ר' יוסי ובזה יש להסתפק דלמא האי דאסרינן להוסיף על הראשונים לרבי יוסי ועל השניים לר' מאיר היינו כשאין מוסיף ליטול אלא חצי הפרק ששייר ומניח חצי הפרק שנטל אבל אם כשמוסיף ליטול הכל בשטיפה אחת עד הפרק שרי ואין הטעם תלוי משום טומאה אלא משום שאין דרך נטילה בכך כדאמרי' בריש פרק שני דגיטין (דף טו:) אלא דקא משי פלגא פלגא דידא הא אמרי דבי ר' ינאי ידים אינן טהורות לחצאין והא דלא מייתי התם מתניתין דהכא דאין מוסיף על הראשונים משום דפלוגתא הוא בתוספתא דר' מאיר ור' יוסי ובירושלמי דחלה פרק שני וכן בירושלמי דברכות בפ' אלו דברים אמרינן התם תני המים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ר' שמואל בר יצחק בעי נוטל ושונה ואת מר רשות אית בעי מימר מהלך ארבעת מיל ואת מר רשות ואמר ר' יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר ועל השניים יצאה אשה מביתה ויש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות משמע דמפסיק היינו דמנגב תחלה ואח"כ נוטל כמו שפירשתי אבל באחרונים אינו מפסיק כלומר דאין צריך לקנח. לאחרונים קרי שניים כדקאמר על השניים יצאה אשה מביתה:

תני"א בתוספת"א [פ"ב] שנים שנטלו שתי ידיהן זו משמינית וזו משמינית אע"פ שחוזרין ומערבין בקילוח ידיהן טמאות שמתחלה לא נטלו מן רביעית אלא פוסלין ידיהן. פ' שני כלים שאין בכל אחד כי אם שמינית דהיינו רביעית בין שניהם ואלו השנים לא נטל כל אחד כי אם ידו אחת ובבת אחת שפכו משני הכלים על שתיהן שהקילוח מתערב אפ"ה ידיהן פסולין.

ועו"ד תני"א בתוספ' [רפ"א ע"ש] מי רביעית נותנין לידים לאחד אבל לא לשנים מחצי לוג לשלשה אבל לא לארבעה מלוג לחמשה אבל לא לעשרה ולא למאה מוסיפין על הראשונים ואין מוסיף על השניים דברי ר"מ רבי יוסי אומר מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים חצי לוג אף לשלשה אף לארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השניים ואין כדי שיגיעו לפרק ה"ז מוסיף עליהן. פירוש שפשף שקינח ידיו במפה דשיפשף לשון קינוח הוא כמו שאפרש בפרק שני:

משנה ב[עריכה]

בכל הכלים נותנין לידים. בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלים לענין טומאה:

דפנות הכלים ושולי המחץ. שברי כלים נינהו וכן מגופה לאו לתשמיש לתוכה עבידא אלא לכסוי חבית:

בחפניו. שלא ימלא חפניו מים ויריק על ידי חבירו:

שאין ממלאין. מילוי מים חיים לקדש בהן מי חטאת דכתיב (במדבר יט) מים חיים אל כלי:

ואין מקדשין. נתינת האפר על גבי המים:

ואין מזין. שטובל האזוב בכלי כדי להזות:

צמיד פתיל. שברי כלי חרס שהקיפן צמיד פתיל ומונחין באהל המת אין מצילין על מה שבתוכן:

שאין מצילין. כמו ואין מצילין ואורחיה דתנא למיתני הכי כדאשכחן בפרק שני דכתובות (דף כז.) שכתוב ברוב ספרים שאין אדם נאמן על עצמו ופי' כמו אין אדם נאמן ודכוותה בפ"ק דביצה (דף ב.) דתנן שאפר כירה מוכן הוא ואמר רבא בגמ' [שם ח.] הכי קאמר ואפר הכירה מוכן הוא:

מיד כלי חרס. לענין תוך תוכו דשברי כלי חרס הנתונין בתנור ופיהן למעלה מן התנור ושרץ באויר התנור אין השברים מצילין על האוכלין שבתוכו וכל הני תנן נמי במס' פרה פ' חמישי [מ"ה] ותני להו התם אגב קידוש והכא תני להו אגב ידים וקצת קשה דלא תני התם ידים:

תני"א בתוספת"א [שם] מגופה שהתקינה לכלי נוטלין הימנה לידים החמת והכפישה אע"פ שפחותין נוטלין מהן לידים השק והקופה אע"פ שמקבלין אין נוטלין מהן לידים השידה והתיבה והמגדל בזמן שאינן עשויים לאהלים נוטלין מהן לידים בזמן שהן עשויים לאהלים אין נוטלין מהן לידים אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי ואין משקין את הסוטות אלא בכלי ואין מטהרין את המצורע אלא בכלי שולי כלי עץ וכלי עצם וכלי זכוכית אין נוטלין מהן לידים. קירקסן שפן ועשאן כלים נוטלין מהן לידים אם יש להם קבלת רביעית. החוקק באמת המים ועשה לה בית קבלה אע"פ שתלשוה מים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין הימנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה תלשה וחיברה וחישב עליה אחר תלישתה ממלאין בה ומקדשין ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה. פי' שהתקינה שחקק בה כדי לקבל רביעית. חמת וכפישה מיני נודות של עור. שפחותין ובלבד שיחזיקו רביעית דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קז.) דכלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים. שק וקופה אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים. אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי קדוש ידים ורגלים מן הכיור וכיור לאו דוקא אלא שיהא כלי שרת כדאיתא בזבחים בפרק [כל הזבחים] שקבלו (דף כב.) ירחצו לרבות כלי שרת. החוקק באמת המים דכוותה תניא בתוספ') א) דאהלות ופרשתיה בפ"ה דאהלות:

משנה ג[עריכה]

שנפסלו משתיית בהמה. כגון סרוחין אבל נפסלו מחמת טיט המעורב בהן אפילו בקרקע פסולין כדפרישית בסוף פרק שני דמקוואות:

בכלים פסולין. דלא תקון רבנן נטילה אלא בראויין לשתיית בהמה:

בקרקע כשרין. להטביל ידיו דהא מקוה נינהו ובפרק כל הבשר (דף קו.) פליג ר' שמעון בן אלעזר בברייתא דאמר אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו ומוקי לה התם דפסקינהו בבת בירתא וקשה מכאן למאי דגרס רש"י התם חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו פי' לחזקיה אין נוטלין מהן לידים אבל מטבילין מהן לידים ולרבי יוחנן דאסר אפילו להטביל לידים ומוקי לה התם דפסקינהו בבת בירתא ובפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר ורבנן והשתא קשה סתם מתני' דהכא דלא כר' יוחנן ובכל דוכתא אית ליה לרבי יוחנן הלכה כסתם משנה וליכא למימר דמתני' דהכא מיירי בדלא פסקינהו חדא דאמאי מפליג בין כלים לקרקע ליפלוג בדידה ועוד דבתוספתא קתני מילתיה דר' שמעון בן אלעזר ולא קתני מילתיה דרבנן משמע דר' שמעון בן אלעזר קאי אמתני' ובדפסקינהו בבת בירתא מוקמינן פלוגתייהו ונראה כגירסת רבינו גרשום ורבינו חננאל דגרסי התם במילתיה דר' יוחנן השתא כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורנליו לא כל שכן:

דיו קומוס וקנקנתום. בפ' שני דגיטין (דף יט.) מפרש להו:

עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין. בפרק כל הבשר (דף קה.) אמרינן התם דמים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן ואמר רבי יצחק ב"ר יוסף אמר ר' ינאי לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן אבל היד סולדת בהן אסור סולדת פירוש נכוית ופירש שם בקונטרס משום דבטלם ונשתנו מתורת מים וכאן נמי יש לומר דהיינו טעמא:

שמעון התימני. מתמנת היה ואית דגרסי התיבני:

אפילו נתכוין. לשון אפי' לא יתכן אלא אם כן גרסינן פסולין ואי גרסינן כשרין גרסינן אם נתכוין לשרות פתו בכלי זה ונפל הפת לכלי אחר כשרין המים לנטילה הואיל ונפל בהן הפת שלא במתכוין:

משנה ד[עריכה]

או שמיחה בהן את המדות. בדבר שנדבק יפה ויוצא בדוחק שייך לשון מיחוי כי ההיא דפרק הספינה (דף פח.) החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה את משקלותיו פעם אחת בשבת וכי ההיא דתנן בפסחים בפרק אלו דברים(דף סח.)מיחוי קרביו ואמרי' בגמ' שירקא דמעיא דנפיק אגב דוחקא דסכינא כדכתיב (ישעיה ה) חרבות מחים גרים יאכלו ומתרגם רב יוסף נכסי רשיעיא צדיקיא יחסנון:

פוסל בחדשים. דאע"פ שהם נקיים אין רגילות להשתמש בהן עד שידיחם:

משנה ה[עריכה]

מטביל בהן הגלוסקין. היינו קיטוף דפרק כל שעה (דף לו.) דאמרינן את שלשין בו מקטפין בו דלאחר עריכת הלחם טחין פניו במים או ביין פעמים שמטבילין הגלוסקין במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקין והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו כלומר שטבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין בידיו כשרין לנטילה:

מטה חבית על צדה ונוטל. ולא דמי להא דאמר רב פפא בפ' כל הבשר (דף קז.) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים שדולה מים מן הבור ושופך לצינורות להשקות את השדה דאין נוטלין מן הצנורות את הידים משום דלא אתי מכח גברא דהתם ששפך מן הדוולא לצנורות כשהמים נופלים מן הצנורות על ידיו אין זה חשוב מכח גברא אבל הכא שהאדם עצמו הטה החבית אפילו הלך וישב לו אחר כך והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא אי נמי האי תנא דמכשר בקוף לא חייש אכח גברא וסוגיא דהתם כרבי יוסי דפוסל בשני אלו כלומר במטה החבית ובקוף וטעמא דתרוייהו משום דבעי כח גברא אבל מניח חבית בין ברכיו שברכיו מסייעין לשפוך הוי כח גברא ובתוספתא בעי רבי יוסי כוונת נותן ונוטל והא דמשמע הכא דמודה בחרש שוטה וקטן הנהו בני כוונה נינהו:

תני"א בתוספת"א [פ"א] המים שהנחתום מטביל בהן גלוסקין אע"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא נוטל ידיו ונותן על גבי ככרות אם [ב] לא נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין מים שלפני הנפח אע"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהם לידים מפני שבידוע שנעשתה בהן מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין הכל כשרין ליתן לידים אפילו טמא מת אפילו בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין הנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אומר ידיו טמאות הפקיע את המולייאר ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות ומודה ר' יוסי שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות. פי' מים שלפני הנפח דרכו לכבות בהן את הברזל והיינו שנעשתה בהן מלאכה. כל שאינו מטמא במשא כלומר שאינו מטמא את המים במשא ולפי זה אסור ליטול מים מן הנדה ומן העובדי כוכבים שגזרו על העובדי כוכבים שיהיו כזבים לכל דבריהם כדאמרינן בפ' בנות כותים (דף לד.) ואפילו מטמא מת נמי אסור דעל כרחך לא שרי הכא ליטול מטמא מת אלא בכלי אבנים דלא מקבלי טומאה דאי בכלי המקבל טומאה קא מטמא ליה טמא מת לכלי ונמצא כלי מטמא את המים ומיפסלי לנטילה כמו מכל המטמא במשא ולקמן נמי בפרק שני משמע בהדיא דמים טמאין פסולין לנטילה ולפי זה אין תקנה בזמן הזה דאם דלה עובד כוכבים מים אסור ליטול מהם שהכל טמאין ונוגעין בכלי ובמים ויש מפרשים דהכא בנוטל ידיו לתרומה איירי ולא בנוטל ידיו לחולין דאי לא תימא הכי נדה ויולדת היאך נוטלת לעצמה הא מטמאות במשא ואין זה דיוק דהא אמרי' בחולין בפרק כל הבשר (דף קו.) דנוטלין ידים לחולין משום סרך תרומה וכיון דמשום סרך תרומה הוא אין חילוק בין תרומה לחולין ואפילו נדה דלאו בת אכילת תרומה היא ומים שעל ידיה טמאין תקון רבנן נטילת ידים. הפקיע את המולייאר שעשה בו סדק ויצא המים כמו [ב"מ מ.] פקע כדא. נטל מן הסילון היינו כעין אריתא דדלאי דכל הבשר (דף קז.) שממלא הכלי ומערה בסילון וסוגיין דהתם כרבי יוסי: