רבינו בחיי על במדבר כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על במדבר · כח · >>


<< · רבינו בחיי על במדבר · כח · >>

Verse 2

את קרבני לחמי לאשי. נסמכה פרשת קרבנות לכאן לפי שכבר נצטוה משה שיזהיר את ישראל על הקרבנות שהם חייבין לעשות. ועכשו כשראה שלא יכנס עמהם לארץ הודיעם ענין הקרבנות, והתחיל בקרבן עולת התמיד אע"פ שכבר הזכירו בסדר ואתה תצוה ושם היתה אזהרה לימי המלואים.

וע"ד הפשט קרבני זה הדם, את לרבות מלח דכתיב, (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח לכך טובלין לחם המוציא במלח שהקרבן נקרא לחם, לחמי אלו אמורין, לאשי הנתנין לאש על מזבחי, תשמרו שיהיו כהנים לוים וישראלים עומדים על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות, במועדו כלומר בכל יום ויום הוא מועד התמידין, אבל בא לומר שלא יקדים כלום קודם עולת הבקר ולא יאחר כלום אחר עולת הערב, במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה.


Verse 3

ואמרת להם. אזהרה לבית דין. זה האשה, היה לו לומר זה הקרבן לפי מה שהתחיל קרבני, אבל הוא באור לחמי לאשי. אשר תקריבו לה', לצורך ה', שלא יפגל. כבשים. ולא שאר בהמות, בני שנה, לא יום ולא שעה יותר. תמימם, שנאמר (שם כב) כל מום לא יהיה בו. תמימם כתיב חסר יו"ד, שיהיו שניהם שוים. והם שבע מאות ושלשים כבשים לשנה, שהם שלש מאות וששים וחמשה יום לשנה ושני פעמים שלש מאות וששים וחמשה הם תש"ל, וזה רמוז במלת ת'מימם ש'נים ל'יום בראשי תיבות. שנים ליום, פרקליטין הן, מליצין הן כנגד ישראל, וכנגד היום שוחטן. עולה תמיד, זאת העולה תהיה תמיד מליץ יושר על ישראל. ליום עולה כשעולה היום היה אומר ברק ברקאי, ומטעם זה לא נאמר עולה בסדר ואתה תצוה לדרוש.


Verse 4

את הכבש אחד. היה לו לומר האחד אבל בא לרמוז שהיו עסוקין בתמיד שלש עשרה כמנין אחד ולכך אמר את הכבש אחד לרמוז את הכבש של אחד, כלומר לשם ה' אחד. ובסדר ואתה תצוה (שמות כט) אמר את הכבש האחד, המיוחד שבעדר.

תעשה בבקר. הוא בגימטרי"א לארבע שעות, כי כן העיד ר' יהודה בן בבא על תמיד של שחר שהיה קרב בארבע שעות.

בבקר. משתנץ החמה עד שיפרוש זריחתו בעולם, לפי שהעולם נברא ביום שנאמר (בראשית ב) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.


Verse 6

העשויה בהר סיני. כאותה שנעשית בימי המלואים קודם שנעתק הכבוד מהר סיני אל המשכן ונראה מכאן כי אחר סיני לא הקריבו ישראל במדבר עולות כלל, ובפ"ק דחגיגה ר"א אומר עולת תמיד העשויה בהר סיני, מעשיה נאמרו מסיני והיא עצמה לא קרבה, ר"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה, אבל מה אני מקיים (עמוס ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה שבטו, של לוי שלא עבדו עבודה זרה הקריבו עד כאן. והא למדת שאפילו לר"ע דאמר קרבה ושוב לא פסקה לא הקריבו ישראל במדבר עולות כלום, ואעפ"כ לא פסקו עולות במדבר ע"י בני לוי.


Verse 7

הסך נסך שכר. יין המשכר בן ארבעים יום, פרט ליין מגתו, כן פירש רש"י ז"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב על זה שאין זה נכון, שכבר אמרו יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר. והנה אינו מתמעט מן הכתוב אלא מעלה מדרבנן לכתחלה, אבל שכר להוציא את המזוג שהוא פסול ואפילו דיעבד. וכך הוא נדרש בספרי. ושם אמרו בקדש הסך שיתנסכו בקדש ובקדש יבלעו, עד כאן. וכפל הלשון הסך נסך לרמוז על שני נסוכין, נסוך המים ונסוך היין.

וע"ד המדרש את קרבני לחמי, נסמכה פרשה זו לפרשת יפקוד ה', אמר הקב"ה למשה עד שאתה מצוה אותי על בני צוה את בני עלי, זה שאמר הכתוב (ישעיה מה) האותיות שאלוני על בני ועל פעל ידי תצוני, משל למלך שנשא אשה והיה לו שושבין, כל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס למלך ומתרצה לאשתו, כשהגיע זמנו למות התחיל מבקש מהמלך אמר לו בבקשה ממך תן דעתך על אשתך, אמר לו המלך מה אתה מצוני על אשתי, צוה לאשתי עלי שתהיה זהירה בכבודי.

את קרבני לחמי. שני כבשים בכל יום, ולא שניהם בבת אחת אלא את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ולחם שלמה היה הרבה מזה שנאמר (מלכים א ה) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח עשרה בקר מריאים, זה שאמר הכתוב (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, צדיק אוכל לשובע נפשו זה אליעזר עבד אברהם שאמר לרבקה (בראשית כד) הגמיאיני נא מעט מים, ובטן רשעים תחסר זה עשו שאמר ליעקב (שם כה) הלעיטני נא, כתוב אחד אומר (איוב לז) שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתוב אחד אומר (שם לו) הן אל ישגיב בכחו ומי כמוהו מורה, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא כשהוא נותן לישראל נותן להם כפי כחו וכשהוא מבקש מהם אינו מבקש אלא לפי כחן, ראה מה כתיב (שמות כו) ואת המשכן תעשה עשר יריעות, לכך כתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח. (שם כז) ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכתיב (שם כג) ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' וכשנותן להם נותן כפי כחו שנאמר (יחזקאל מז) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר, שכל אילן ואילן מחדש בכורים אחרים בכל חדש וחדש, לא כמגדי חדש זה. מגדי חדש זה. כשמבקש אינו מבקש אלא לפי כחם שנאמר (ויקרא כג) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים, וכשהוא נותן נותן לפי כחו שנאמר (ישעיה מא) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו וכתיב (שם נה) תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וגו'.

וע"ד הקבלה את קרבני לחמי לאשי, כל אחת מארבע מלות אלו מורה על מדת הדין, כי הוא המדבר. התחיל את מלשון (יחזקאל ב) ואשמע את מדבר אלי. וכן קרבני לחמי מלשון קרב ומלחמה, וכן לאשי מלשון אשה ריח ניחוח, באורו שהקרבן הזה הוא המשכת ירידת השפע אלי. תשמרו כלומר תזהרו שתהיה כונתכם לשם המיוחד כדי להקריב לי. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו אני בעצמי לה' כשתקריבו כבשים בני שנה שנים ליום עולה תמיד, וקרבן התמיד הזה שצוה בו הכתוב הוא להקריב בכל יום ויום כבש אחד בבקר, וסולת למנחה עשירית האיפה שהוא שיעור העומר, ויין רביעית ההין לנסך וכזה היה קרבן של בין הערבים. וידוע כי הקרבת דברים אלו עקר מזונות האדם, ולפי שצמיחת המזונות וגדולן ובשולן בסבת שני המאורות שהם השמש והירח שהם סבת הבקר והערב, אנחנו מקריבין הקרבן הזה לעטרת תפארת שמשם נאצלו השמש והירח, והממשלה אשר להם בעולם השפל הזה בין בתולדות הארץ ובכל המתהוה ממנה בין בבני אדם משם בא להם, ומפני זה היה האחד בבקר והשני בין הערבים ולא שניהם ביחד. וכבר ידעת כי תמיד של שחר היה נשחט במערב כנגד המזרח ושל בין הערבים היה נשחט במזרח כנגד המערב, וכמו שנתבאר בגמרא דיומא פרק שעירי יום הכפורים, וזהו שאמר שנים ליום ודרשו שם כנגד היום, כלומר כנגד זריחת השמש, בין בשל שחר בין בשל הערבים, כי הכונה לקו האמצעי שהוא כח השמש, וקרבן התמיד הזה היה מכפר ומגין על ישראל, וסימנך (משלי ד) עטרת תפארת תמגנך. ומזה רמזו לנו חכמי האמת ז"ל בברכת הלבנה, שהם עטרת תפארת לעמוסי בטן. ובזה היה העולם מתקיים ומתפרנס והיו המזונות מתברכין, כי הברכה היתה מתפשטת ונמשכת מלפני ולפנים אל העדן ומן העדן לגן ומשם יפרד אל הנפרדים, והבן זה.


Verse 9

וביום השבת שני כבשים. בשלשה החגים גם בראש חדש וכן בראש השנה ויוה"כ תמצא בכל יום שבעה כבשים מלבד עולת התמיד וכאן בשבת לא צוה להקריב כי אם שני כבשים, וצריך שיהיו שוין למצוה, וכן אמרו בפרק שני שעירי, מוספין ודאי בעינן שוין. ופירוש למצוה, לא לעכובא. וטעם שלא היו כי אם שנים מפני שהשבת כבודו כפול, זכור ושמור, את שבתותי תשמרו, ולכך באו כל עניני שבת כפולים, עומר כפול אזהרותיו כפולות שכרו כפול עונשו כפול שירו כפול קרבנו כפול. ובמדרש אמר הקב"ה אין אני רוצה שתביאו לי בשבת יותר מכם, מה אתם שתי סעודות אף אני שני כבשים, עד כאן.

ושני עשרונים. כנגד לחם משנה. ולא הזכיר כאן בשבת והקרבתם ולא תקריבו, שלא הקריבו קרבן מוסף במדבר, כי לא נצטוו עד עתה.


Verse 10

עולת שבת בשבתו. כלומר בכל שבת, ושבת כמו (שמות ה יג) דבר יום ביומו. על עולת התמיד. כלומר עולת התמיד תחלה ואח"כ עולת השבת.


Verse 11

ובראשי חדשיכם. לא אמר ובראש שאלו כן הייתי מבין ראש חדש ניסן שנקרא ראש חדשים (שמות יב), לכך אמר ובראשי חדשיכם כלומר לכל חדש וחדש תקריבו מחדשי השנה. ועוד שיש לכל חדש שני ראשים, בערב נראית הירח ובבקר היו מקריבין הקרבן, וקרבן ראש חודש לא היה בלילה בעת שיראה הירח כי אין קרבן בלילה אלא קרבן פסח, ולאחר קרבן התמיד היו קריבין.

פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. דרשו רז"ל פרים כנגד אברהם דכתיב (בראשית יח) ואל הבקר רץ אברהם, איל אחד כנגד יצחק דכתיב (שם כב) והנה איל אחר נאחז בסבך, כבשים כנגד יעקב דכתיב (שם ל) והכשבים הפריד יעקב, ושעיר עזים אחד לחטאת כנגד השבטים דכתיב (שם לז) וישחטו שעיר עזים.

וראוי להתעורר במה שהיו י"א, שני פרים ואיל אחד שבעה כבשים ושעיר, הרי י"א קרבנות שהיו מקריבין בראש חדש וזה כנגד י"א שעות שהחמה גדולה מן הלבנה, שהחמה נבראת ביום רביעי והלבנה בו ביום אחר י"א שעות, וכנגד י"א ימים שיתרים ימות החמה על ימות הלבנה שהרי ימות החמה שס"ה וימות הלבנה שנ"ד. ומה שהיו מקריבין פרים כנגד אברהם, לפי שהיה כשני אנשים טומטום ואדרוגינוס וזכר, אברם אברהם. ומה שהיו מקריבין איל כנגד יצחק שהיה המיוחד שבעדר ואילו היה מששת ימי בראשית. שבעה כבשים כנגד יעקב לפי שצורתו חקוקה בכסא הכבוד למעלה משבעה רקיעים. ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן לפר האחד כנגד שלש פעמים שכתוב בו וירא ה' אל אברהם. ושני עשרונים סלת בלולה בשמן לאיל האחד כנגד שני פעמים שכתוב וירא ה' אל יצחק. ועשרון עשרון לכבש האחד היה לו לומר שני עשרונים ואמר עשרון כנגד פעם אחת שכתוב בו (בראשית לה) וירא אלהים אל יעקב, ומה שכפל ואמר עשרון עשרון כנגד שני שמות שיש לו יעקב וישראל, ועוד כנגד שתי עשיריות של ברכות שקבל, עשר ברכות כשנקרא יעקב ועשר ברכות כשנקרא ישראל, וכן כתוב בו (שם כח) עשר אעשרנו לך, זה לוי בנו העשירי בבנים, וחלקו של לוי מעשר, והלוי נותן לכהן מעשר מן המעשר. ואמר הנביא (ירמיה לא) ואפרים בכורי הוא, מאפרים ולמעלה עד לוי עשרה הרי מעשר, גרשון קהת ומררי לבני שמעי עמרם יצהר חברון ועזיאל אהרן הרי עשרה, לכך כתיב (דברי הימים א כג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.


Verse 14

ונסכיהם חצי ההין. ששה לוגין, שההין י"ב לוגין. יהיה לפר כנגד אברהם, בשש שעות מן היום כחם היום באו אליו המלאכים ורץ אל הבקר. ושלישית ההין, הוא ארבע לוגין, לאיל, כנגד יצחק שהוקרב בארבע שעות ביום. ורביעית ההין, הוא שלשה לוגין י"ח ביצים, לכבש, כנגד יעקב שהתפלל י"ח ברכות, שנאמר (בראשית כח) ויפגע במקום, ואין פגיעה אלא תפלה דכתיב (ירמיה ז) ואל תפגע בי.

ויש להתעורר שלא מצינו בכל התורה כלה שעור רביעית ההין בפר ואיל כי אם בכבש לבדו, ויש בענין סוד, ובפסוק (ויקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקוב רמזתי מזה.

זאת עולת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין.


Verse 15

ושעיר עזים אחד לחטאת לה'. ע"ד הפשט לשם ה', כמו (שם טז) עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. או יאמר חטאת לה' על החטא שהאדם עושה לה', כי כן לשון חטאת בלשון הקדש הבא עם למ"ד אין החטא דבק כי אם באדם החוטא, כמו (בראשית לט) וחטאתי לאלהים, (שם מד) וחטאתי לאבי, ולפי מה שדרשו בו רז"ל הוא בהפך, והענין מסתרי התורה.

וע"ד המדרש לחטאת לה', חטא שאין מכיר בו אלא ה', כן דרשו במסכת שבועות, והוא כי שעיר של ראש חדש מכפר על מי שנכנס למקדש בטומאה בשוגג בלא ידיעה כלל. ועוד דרשו בו אמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ר"ח דכתיב בו חטאת לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי על שמעטתי את הירח. ובפרק אלו טרפות רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו, רבש"ע בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, אמרה לו מאי רבותיה שרגא בטהרא מי אהני, אמר לה לכי וימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה לו יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופות דכתיב (שם) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, אמר לה לכי ויקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן. לא הוה מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח, והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו חטאת לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי שמעטתי את הירח. ובאור הענין הזה כי מלת הגדולים תורה שהיו השמש והירח שוין באורה ואחר כך נתמעטה הירח, וזהו שחזר ואמר (שם) את המאור הגדול ואת המאור הקטן, ונתמעטה ע"י קטרוג שקטרגה ואמרה אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ולכבודו של מקום אמרה כן שנראה שאין יכולת לעשות שמשים שיהיה כל אחד ואחד אור בפני עצמו ושלא יצטרך האחד לקבל מחברו וכמעט שיאמרו האומות מבלתי יכולת השם להשפיע אורה לכל אחד ואחד, וקטרוג זה היה במה שהרהרה אחר מדותיו של הקב"ה, ואחר שנתמעטה ונתבישה מחטאה אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, ועוד וימנו בך ישראל ימים ושנים, ועוד צדיקים יקראו על שמך, ועשה הקב"ה כל זה כדי להפיס דעתה, ולא נתפייסה עד שחלק לה כבוד בקרבן ראש חדש שיהיו מקריבין לפניו בכל זמן שהיא מתחדשת, וזהו שאמרו אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח. וכל זה להורות שאין הקב"ה חפץ שיהיה קטרוג במעשה בראשית בין בריותיו. ועוד אפשר שיכלול ענין אחר כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ומהם יראו התחתונים ויקחו מוסר שאם ישובו אחר שחטאו שהקב"ה יתפייס להם כשם שנתפייס ללבנה וקבע קרבנות כפרה ביום חדושה, וקבע גם כן ראש השנה שהוא יום תשובה ביום חדושה, וכל זה להודיע שהקב"ה מקבל תשובת הרשעים כשם שקבל הלבנה ונתפייס לה מעון הקטרוג, ולכך הצדיקים נמשלים לשמש שהיה עלוב מן הלבנה והוא שכתוב (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ולשון "עלי" כתב הרב הגדול ר' יצחק אלפס ז"ל בהלכותיו שהוא כמו אלי, וכן פירשו רוב המפרשים.

וע"ד השכל לחטאת לה', ולא ללבנה, ובא שעיר זה לעקור אמונת עובדי הלבנה, כי היה מנהג האומות בימים קדמונים להקריב קרבנות ללבנה בכל ראשי החדשים, ולכך הוצרך הכתוב להזכיר לה', כלומר לה' ולא ללבנה, שלא יחשוב חושב שאנו מקריבים ללבנה ועושין כמעשה העכו"ם, ולא מצינו בשאר שעירי הרגלים שיזכיר בהן כלל חטאת לה' אלא חטאת סתם, שהרי היו נאכלין ולא נשרפים ולכך א"א שיזכיר בהן לה', ומה שנזכר כאן בשעיר זה והוא נאכל גם כן היה זה כדי למעט עבודת הלבנה ולהסיר המחשבה ההיא מלב כל מסתפק בה זה דרך הרמב"ם ז"ל.

ועל הדרך הזה יהיה באור המדרש לרז"ל כי השמש והירח בתחלת הבריאה היו שוין באורה, והוא לשון (בראשית א) שני המאורות הגדולים, כי היה השמש עליה פנים בפנים, והיה לזה אור ביום ולזה אור בלילה מצד השמש שעליו, ואין הכוונה שהיה אור הלבנה בתחלת הבריאה גדול כאור השמש אלא שנבראו שניהם בגדלן, כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונן נבראו, וזהו שהזכיר את שני המאורות הגדולים. וחזר והזכיר המאור הגדול לומר שעמד כן בגדלו. ואת המאור הקטן שלא עמד כן בגדלו אלא שנתמעט, וכן הוא מתמעט והולך, שאינו כשמש שאינו מקבל תוספת ומגרעת. גם אין לומר שהיו בגודל גוף, כי גוף השמש והירח בתחלת הבריאה היו כמו שהם היום זה גדול וזה קטן, לא נשתנה גוף הירח ולא נתמעט אלא באורה. וענין המעטת האור הוא כשראתה הירח שהיא משתמשת באור השמש ולא היה האור מעצמה, אמרה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, והכתר הנה כנוי ומשל לזוהר האור, ולכך אמרה כיון שאני צורך בעולם השפל כמו השמש לפעול בו ולהנהיגו ואני מלך כמוהו למה לא יהיה לי כתר בפני עצמי, שאם אין האור שלי צח כאור השמש מ"מ יהיה מעצמי ולא אקבל מאחר, ודבר הגון אמרה אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך, כלומר סבורה את שהאור הזה בעצמו הבא לך מהשמש שיהיה כן תמיד, אין זאת, אלא בלכתך תהי מתמעטת, וזהו לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו, רבש"ע בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה מה שבראתיך בענין זה שתקבלי אורה מהשמש לצורך היה, אבל בשביל שאמרת דבר הגון יביאו בני כפרה וקרבן בכל עת שאת מתחדשת.

ודעת רבי שמעון ז"ל במאמר זה, שהיו מתחלה שוין באורם ממש והיה אור הלבנה גדול כאור השמש ואחר כך מעטה הבורא יתעלה לתועלת העולם ולישובו, שאילו לא מעטה היה הזמן כלו יום, והתועלת המגעת מהלילה לבעלי חיים השפלים יהיה נעדר ומציאותו בטל ולא היה העולם מתקיים, ולכך שינה הקב"ה טבע הלבנה וחסר אורה לצורך ישוב העולם, כשם ששינה טבע המים להקוות כלן אל מקום אחד, והוא ים אוקיאנוס, וזהו שאמרו במדרש קהלת (קהלת א) מעוות לא יוכל לתקון, משנתעותו מימי בראשית ונתנו באוקיאנוס שוב לא נתקנו, משנתעותו באורות מששת ימי בראשית וחסר הקב"ה שנת הלבנה משנת החמה כמה קצים וכמה חדשים לא נתקנו, עד כאן במדרש קהלת.

וע"ד הקבלה לחטאת לה', אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. לשון עלי למה שעלי, שמעטתי את הירח בשבילי ובסבתי.

ובאור המדרש על דרך זה, אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר הכבוד לפני הבינה אפשר לשני מלכים שהם התפארת והכבוד שישתמשו בצינור אחד ושלא יהיה לכל מלך ומלך צינור בפני עצמו לקבל ולשאוב מלמעלה מלפני ולפנים, רצה הכבוד שיהיה לו צינור בפני עצמו למשוך מן הבינה כמו התפארת, לא שיצטרך למשוך מן התפארת, אמר לה לכי ומעטי את עצמך, המעטה זו היא הפסקת השפע הבא אל הכבוד מלמעלה, אמר הכבוד בשביל שאמרתי דבר הגון יפסק השפע ממני, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, אמר לה ימנו בך ישראל ימים ושנים, ויקראו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן, ובאור על שמך שהוא אדנ"י הקטן. לא נתפייס עד שאמר הקב"ה שנקריב לו קרבן בכל יום החדש, וזהו שאמר אמר הקב"ה, כלומר בעל הרחמים אמר הביאו כפרה לכבוד, ותהיה הכוונה למה שעלי שמעטתי את הירח, כלומר על שנתמעט ונפסק שפע הרחמים מכח הירח וחזרה דין, ועל כן תצטרכו להביא כפרה בכל חדש בזמן חדושה כדי להמשיך לה שפע הרחמים מלמעלה ויתעלה העולם, וזהו סוד זאת עולת חודש בחדשו, כי היא המדה המתעלה ועולה לקבל שפע הרחמים. ולעתיד לבא יהיה השמש עם הירח שוין באורה כמו שהיו בתחלה, וכמו שמורה על זה מלת הגדולים, וכן יהיה בסוף, וזהו דבר הנביא ע"ה (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, כלומר אחר שיהיה אור החמה שבעתים, והטעם בזה לפי שכח הלבנה שהוא מדת הדין תתאחד ותתעלה ברחמים, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (שמות טו) זה אלי, וזה מבואר.


Verse 16

ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה'. לא הזכיר כאן בין הערבים, שהרי כבר ידוע. והנה לא הזכיר עולת שבת בשבעת ימי הפסח, כאשר לא הזכיר עולת התנופה של עומר האמורה בסדר אמור אל הכהנים. (ויקרא כג) ואמר כל מלאכת עבודה ולא אמר כל מלאכה כמו בשבת, לפי שיום טוב הותר באוכל נפש וכשהזכיר במקום אחר (שמות יב) כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך לפרש (שם) אך אשר יאכל לכל נפש.


Verse 26

וביום הבכורים. חג השבועות נקרא בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם תחלה למנחת חטים הבאה מן החדש.

ויש לך להתבונן למה לא הזכיר כאן בשעיר של עצרת חטאת, כשם שהזכיר בכל המועדים שבפרשה זו, והטעם בזה על דרך הפשט לפי שעצרת זמן מתן תורה ושם היו ישראל כנולד זה בלא חטא.

וע"ד הקבלה ירמוז לעצרתו של עולם שבו יבטל יצר הרע לגמרי וגדר אבניו נהרסה.


Verse 31

תמימים יהיו לכם ונסכיהם. אף הנסכים יהיו תמימים, מכאן דרשו רז"ל עלו ביין קמחים פסול לנסכים, שהרי אין ראוי להקריב על גבי המזבח אלא דבר המובחר במינו, וכל שאין פסול אך הוא כחוש וכעור אין מקריבין אותו לכתחלה, שאם היה חייב קרבן עולה לא יביא שה כחוש וכעור ויאמר הרי אין בו מום, שעל זה נאמר (מלאכי א) וארור נוכל ויש בעדרו זכר, אלא צריך שיביא מן המובחר. וכן היו ישראל עושין בזמן שבהמ"ק קיים, היו מביאין אילים ממואב, וכבשים שגביהם רחבה מחברון, וגוזלות מהר המלך, ושמן מתקוע, הכל היה מובחר במינו. וכן מצינו בקרבנו של הבל (בראשית ד) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן, ונתרצה קרבנו, ונאמר בקין שלא הביא מן המובחר (שם) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, וכן כתיב (דברים יב) וכל מבחר נדריכם, וכתיב (במדבר יח) בהרימכם את חלבו ממנו. ואפילו עצי המערכה שהיו עורכין בקרבנות על גבי המזבח נצטוינו בהם שיהיו מובחרין שלא יהא בהן תולעת, ואין מביאים עצים מבנין שנסתר אלא חדשים לעולם. וכל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן מפני ישוב ארץ ישראל. וכן נצטוינו בשמן של מנורה להביא מן המובחר, ואין כל השמנים כשרין למנורה אלא שמן זית היוצא מן הכתית בלבד. ומטעם זה אסרו רז"ל שמן שנפל בו עכבר להדליק ממנו נרות של בית הכנסת, ודעת הגאונים ז"ל שאם נמוח ויש בשמן ששים שמותר באכילה, ואם אינו נמוח זורקו והשמן הותר בששים ממנו, ואע"פ שהשמן מותר באכילה פסול למאור, שנאמר (מלאכי א) הקריבהו נא לפחתך, דבעינן דבר המובחר.