רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/פסחים/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

כל שעה שהוא מותר לאכול מאכיל לבהמה ולחיה ולעוף ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו. עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים:

גמ' מתניתין דלא כר' יהודה דאי ר"י הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל וכבר פסק רב לעיל דף יג הלכה כר' יהודה. הא דקתני במתני' מאכיל לבהמה ולחיה קא עביד צריכותא בגמ'. דאי תנא בהמה דאי משיירא קחזי ליה. אבל חיה דאי משיירא מצנע ליה אימא לא קמשמע לן דאפ"ה שרי. וקשה כיון דמצנע ליה היאך יכול להאכילה הא אמר לעיל דף ט: ומה שמשייר יניחנו בצינעה שלא תבא חולדה ותטול בפניו ויהא צריך בדיקה אחריו וכ"ש שלא יתן לה לאכול והיא תצניעהו. ודחק רבינו שמשון לפרש דמיירי בחיה שכפותה וה"ק דאי משיירא ליה בשאינה כפותה ה"א דנגזר כפותה אטו שאינה כפותה. והפי' הנכון נ"ל ומאכיל לבהמה ולחיה ולעוף והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלום ויבער המשוייר. ומתני' היתר הנאה אתא לאשמועי' ולעולם צריך ליזהר שלא יצניעו וה"פ דאי תנא בהמה דאי משיירא קחזי לה דאף אם מחמת טירדא יעלים עיניו מהם יחזור ויבער המשוייר דהא קא חזי ליה: ומותר בהנאתו פשיטא לא צריכא שחרכו קודם זמנו וכדרבא דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אף לאחר זמנו. וכגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה. יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה דהוא הדין נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור. וכ"כ הרב הברצלוני ז"ל וז"ל והנ"מ דמותר בהנאה לאחר זמנו אבל באכילה לא ומהאי טעמא נמי אסור כותח הבבלי כי אכיל ליה דתנן דף מב אלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו'. ויש מי שאומרים המורייס שעושין האידנא שקורין אלמר"י שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח חדא שהחמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו. ואנן חזינן לרבוותא דאסרין ליה לאחר הפסח. דלא שרי ר"ש אלא כגון דעריב שלא בכוונה אבל לערובי ולשהויי לא ומשום שחרכו נמי לא אימור לא חרכו יפה יפה דלא מסיק אדעתי' פסח בשעת עשייתו ועוד לא קאמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאחר זמנו אלא בהנאה קאמר. דלאו אורחא דארעא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור:

סימן ב

עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן. דא"ר גידל א"ר חייא ב"ר יוסף אמר רב המקדש מו' שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין פירש"י מתחלת ו' שעות ולמעלה. ולישנא דמשש שעות משמע מסוף שש כדלעיל דף ד. דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור. ומפרש ר"ת מסוף ו' שעות ולמעלה. ומשוה יחד שעות דאוריי' וחיטי קורדנייתא דהוי חמץ דרבנן. דחמץ נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן מו' שעות ולמעלה דהא דמרבינן לקמן ד' מג. חמץ נוקשה מקרא היינו דוקא תוך זמנו אבל לפני זמנו לא אסור אלא מדרבנן הלכך מייתי מרב גידל ומדמי אהדדי שעות דאורייתא וחמץ דרבנן לשעות דרבנן וחמץ דאורייתא ובעל העיטור ז"ל כתב דהא דרב גידל מתחלת שעה שביעית מיירי ואליבא דרבי שמעון דאמר לקמן דף כח: מן התורה מותר בהנאה עד הלילה וקאמר רב גידל כיון דחכמים אסרוהו בהנאה משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושין. אבל בשעה ששית חוששין. ולא ידענא מנא ליה דלר"ש אסור בהנאה משש שעות ולמעלה מדרבנן. ור"י כתב דמותר בהנאה לר' שמעון עד הלילה אפילו מדרבנן. ובעל המאור ז"ל כתב אע"פ שהביאה רב אלפס להא דרב גידל בהלכותיו אין נראה לנו לסמוך עליה. דרב לטעמיה דסבירא ליה כר' יהודה לקמן דף כט דאמר חמץ מו' שעות ולמעלה עובר עליו מן התורה וחכמים עשו סייג ואסרו שעה ששית מדבריהם ולא קיי"ל הכי אלא כר"ש דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אין עובר עליו ולא כלום. אבל לכתחלה אין להשהותו מו' שעות ולמעלה. דלא פליג ר"ש אהא דדרשינן אך ביום הראשון תשביתו ואך חלק אי נמי לא תשחט על חמץ דם זבחי. אלא אם עבר וקידש כל היום חוששים לקדושיו. ואע"פ דסתם מתניתין מוקמינן הכא לשעות דרבנן וכדרב גידל. לא קיי"ל הכי דהא סיפא דמתניתין ולא יסיק בו תנור וכירים מוקמינן לה אליבא דר' יהודה ולית הילכתא כוותיה ולקמן נדקדק בפסק זה דיראה דאף על גב דרב פסק כרבי שמעון היינו דווקא לאחר זמנו אבל לפני זמנו קיי"ל כר' יהודה ואיתא לדרב גידל. אמר חזקיה מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה. א"ר יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשירה דתניא ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך. אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך. ואם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך. ובמס' ע"ז הארכתי בזה. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. ע"ז הא דאמרן. גילוי עריות ושפיכות דמים מנא ליה. דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה. אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד. מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור ורוצח גופיה מנא ליה סברא הוא כי ההוא דאתא קמיה דרבא אמר ליה מרי דוראי א"ל זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך. אמר ליה ליקטלך ולא תיקטליה מאי חזית דדמא דידך סומקי טפי דילמא דמא דההוא גברא סומקי טפי. מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגרקי דערלה. אמר ליה אימור דאמרי רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור. א"ל האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא. ואיכא דאמרי הכי אמר ליה מידי דרך הנאתו קעבידנא וכיון דלאו דרך הנאתו קעבידנא לצורך רפואה מותר אע"ג דלית ביה סכנה. אבל שלא לצורך רפואה אפילו שלא כדרך הנאתו אסור מדקאמר ליה ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתו משמע מלקות הוא דליכא הא איסורא מיהא איכא ובכלאי הכרם ובבשר בחלב דלא כתיב בהו אכילה אפילו שלא כדרך הנאתן אסור שלא במקום סכנה: איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. אביי אמר מותר. ורבא אמר אסור. אפשר וקמכוין. לא אפשר וקמכוין כ"ע לא פליגי דאסור לא אפשר ולא קמכוין כ"ע לא פליגי דשרי. ומיירי בדלא הוי פסיק רישיה כגון שיכיל לסתום נחיריו שלא יהנה מן הריח. דפסיק רישיה הוי כמתכוין בכל איסורי דאורייתא. כי פליגי באפשר ולא מכוין ולר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור כ"ע לא פליגי דאסור ואליבא דר' שמעון פליגי וכו'. וא"ד אפשר ולא מכוין היינו פלוגתייהו דר' יהודה ור"ש כי פליגי דלא אפשר וקמכוין אביי אמר מותר. ורבא אמר אסור וקי"ל כרבא: ולא יסיק בו תנור וכירים וכו'. תנו רבנן תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וחכ"א הפת מותרת. בישלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת. והתניא בין חדש בין ישן יוצן. לא קשיא הא דתניא יותץ רבי אליעזר היא דאמר זה וזה גורם אסור. והא דתניא יוצן רבנן היא דאמרי זה וזה גורם מותר. והלכתא כרבנן דזה וזה גורם מותר. והכי מסקינן במס' ע"ז בפ' כל הצלמים דף מט. בענין זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים דר' יוסי סבר זה וזה גורם מותר ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי ואמרי' התם ההיא גינתא דאיזדבלא בזבל ע"ז שלח רב עמרם קמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי א"ל הכי א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי הלכך גם חדש יוצן ומסיקין אותו בעצים דהיתירא והוה ליה זה וזה גורם ושריא. ואע"ג דלכתחלה אסור לעשות זה וזה גורם כדמוכח בפרק כל הצלמים דף מח: דתניא ר' יוסי אומר נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה ומודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר וחשיב ליה התם זה וזה גורם. יש לומר דהתם דין הוא שלא יהנה לכתחלה מן האיסור עצמו. אבל הכא התנור אינו האיסור בעצמו אלא שהתנור נגמר בעצי איסור ואי אמרי' יותץ נמצא התנור מופסד והוה כדיעבד. ולענין אפה בו את הפת הלכה כרבי דאמר הפת אסורה משום דיש שבח עצים בפת. דהא אפיך שמואל ותני רבי אומר הפת מותרת וחכ"א הפת אסורה משום דבהא סבר שמואל הלכה כרבי ואפי' מחביריו ואפיך ותני לה בלשון רבנן כי היכי דתקום כרבנן לאיסור הלכך קערות וכוסות וצלוחיות שהסיקום בעצי ערלה אסירי וקדירה נמי אסירא דהא מקבלה בישולה מקמי דניתו עצים דהיתירא. כי פליגי בתנור דלמאן דאסר זה וזה גורם אסור. ולמאן דמתיר זוז"ג מותר. וקי"ל מותר כדפי'. ובבישלה ע"ג גחלים פליגי שמואל ור' יוחנן. ח"א לא שנו אלא גחלים עוממות אבל לוחשות אסורה. וח"א אפי' לוחשות מותרת. ועבדינן לחומרא. והא דשרי בעוממות לדברי הכל דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם משום דדינן בשריפה תמורה לד. וקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר אבל בחמץ בפסח קי"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והוו בכלל כל הנקברים שאפרן אסור וכל שכן הגחלים. ה"ר יונה ז"ל

סימן ג

מתני' רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכ"א מפרר וזורה לרוח: או מטיל לים.

גמ' איבעיא להו מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דילמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה. ופליגי רבה ורב יוסף. רבה אמר חמץ לשאר נהרות בעי פירור. ורב יוסף אמר חמץ כיון דמאיס לא בעי פירור. והלכתא כרבה ורש"י פסק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה דף לג: דחשיב חמץ בכלל כל הנשרפין. ואע"ג דשתק ר' יהודה. אנן לא שתקינן. דלא איתותב אלא מדברי עצמו. וכן פסק בספר המצות עשין לט וכן פסק הרב הברצלוני ז"ל והביא ראיה מדאמר רבא לעיל דף ה. ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. והגאונים פסקו כחכמים וכן כתב בעל העיטור ז"ל וכן כתב ה"ר יונה ז"ל. ואי משום סתמא דתמורה קי"ל בתרי מסכתות אין סדר ואם כן הלכה כרבים ואי תיקשי לך רבנן גופייהו לילפו מנותר דלדידהו ליכא פירכא וי"ל דלדידהו איכא לאקשויי מה לנותר שכן קדש לכך ראוי להחמיר ולשורפו ושריפה חמורה כדאי' בשילהי תמורה שם אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי ולפירוש ר"ת ז"ל דמפרש פ"ק דף יב בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר היינו בשעה ששית דאז רגילין העולם לבערו אין נפקותא בפסק זה כולי האי דאין אדם משהה חמצו עד אחר חצות ואף לפירוש רש"י בשעה חמישית מודה שמבערו בכל דבר.

סימן ד

מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנא' לא יראה לך חמץ:

גמ' הא דקתני של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה לאו למימר דבאכילה אסור אלא משום דבעי למיתני של ישראל אסור בהנאה תנא נמי גבי נכרי מותר בהנאה אבל מותר אפי' באכילה ומתני' ר' שמעון היא דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ובדין הוא דאפי' דישראל נמי לאחר הפסח מותר אלא הא דקתני של ישראל אסור קנסא הוא דקא קניס ר' שמעון הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא וכי קניס ר"ש בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס. הלכך של נכרי דלא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר ואפי' באכילה. ובירושלמי קאמר הא דתני מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה במקום שלא נהגו לאכול פת של נכרי. אבל במקום שנהגו לאכול מותר אפי' באכילה. ותניא בתוספתא ישראל ונכרי שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל הרי הוא מוכר לנכרי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח. ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה ורשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח. ונכרי שמביא לישראל דורון במוצאי פסח סמוך לערב ומניחו בביתו יאמר הישראל שאין רוצה שיקנה לו רשותו. וישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון דבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה. ובירושלמי פליגי ביה דגרסינן התם הפקיר חמצו בי"ד. אחר הפסח מהו. ר' יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר רבי יוחנן חייש להערמה ריש לקיש לא חייש להערמה. כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו. והא דקאמר רבי שמעון חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום משמע דאפילו באכילה מותר לפני זמנו ועד הלילה דומיא דלאחר זמנו. ועוד דהא לא מייתר ליה שום קרא לאסור לפני זמנו. ואי אפשר לומר כן מדקאמר סתמא דהש"ס ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ואי ר"ש שרי ליה עד הלילה א"כ אתי שפיר אף לר"ש מליל ט"ו ולא מיסתבר למימר דמלשון משעה קדייק דמשמע דהאיסור מתחיל בשעות ועוד דשילהי מתני' דפ"ק לעיל כ: מוקמינן כר"ש וקתני דשורפין תרומה ואי שרי באכילה עד הלילה למה שורפין אותה אלא ודאי לר"ש נמי אסור באכילה ומפיק ליה מתשביתו ואך חלק ואע"פ דכשאוכלו משביתו תשביתו משמע שלא כדרך הנאתו אבל להסיקו תחת תבשילו ולמוכרו לנכרי מותר ואין צריך להשביתו מן העולם אלא מביתו ולאחר חצות מיד צוה הכתוב להשביתו. ולענין פסק דין אם הלכה כר"ש לפני זמנו נפל מחלוקת בין הגדולים הראב"ד ובעל המאור ובעל העיטור פסקו כר"ש אלא שבעל העיטור כתב דלר"ש אסור בהנאה מדרבנן ובעל המאור כתב דמותר באכילה עד הלילה דבאכילתו הוא משביתו. והרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות חמץ (פ"א מהל' חמץ ומצה) כתב שלוקה עליו משש שעות ולמעלה וכן כתב הר"י אבן גיאות ז"ל וכן נ"ל דאע"ג דקי"ל כר' שמעון בלאחר זמנו. בלפני זמנו קי"ל כר' יהודה כסתם מתניתין בריש פרקין עבר זמנו אסור בהנאתו. וכן ר' עבד עובדא כוותיה בההיא דיוחנן חקוקאה לעיל דף יג. שצוה למכרו לנכרים בשעה חמישית. ומתני' דהכא דאוקימנא כר"ש בלאחר זמנו ורבא נמי לא אמר הלכה כר"ש דלהוי משמע בכל דבריו. אלא חמץ לאחר זמנו קאמר דשרי כר"ש ובהך קרא דמחמצת כדדריש ר' שמעון לנתחמץ מאליו קיימא לן כוותיה אבל בההוא דדריש לא יאכל כרבי יוסי הגלילי לסמוכין לא קי"ל כוותיה דלא אשכחן קרא דלא לכתוב אלא לסמוכין. דחד קרא דמייתר מוקמינן ליה לפני זמנו שצותה תורה להשביתו.

סימן ה

אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור ומדלא קיהיב שיעורא שמע מינה דבמשהו קאמר ושלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש דר"ש לא קניס אלא היכא דאיתא בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס אפי' שהיה בעיניה ונתערב אחר הפסח. ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל דאפילו אם ערבו במזיד מותר. ולא נהירא לי דרבא לא שרא אלא כשנתערב ממילא והוי בכלל שאר איסורים שאם בטלן במזיד אסורין. וחמץ משש שעות ולמעלה אע"פ שלוקין עליו מן התורה כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בששים ומותר אף בפסח כיון שנתבטל קודם הפסח ודין תערובות חמץ במשהו אם אסור בהנאה ודין תערובת חמץ במצה יבש ביבש אם בטל ברוב ודין נותן טעם לפגם בפסח כתבתי בשילהי מסכת ע"ג.

סימן ו

אמר רב קדירות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו אלא משהי לאחר הפסח ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו. וצריך לשומרן במקום שאין הרגל מצויה שלא יטעו להשתמש בהו בפסח.

סימן ז

תניא אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין התנור באליה. ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק התנור ואי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי. כיון דשני בהו מידע ידע דמשום היכירא הוא דעבד ליה הכי דלא ליתי בהן לידי תקלה לפיכך שריין והאי בוכיא דאפיה ביה חמירא כולי שתא אסירא למיפא ביה מצה בפסח משום דהסיקו מבחוץ. ואי מליא גומרי והסיקו מבפנים שפיר דמי. אבל קדירות אפי' מלינהו גומרי אסירי משום דחייס עלייהו דילמא פקעי ולא עביד להו היסיקא שפיר. אבל אם הוחזרו לכבשן ונתלבנו כתב רבינו אבי העזרי ז"ל יש אומר שאין מועיל לקדירות ליבון על ידי החזרת כבשונות דחייס עלייהו דילמא פקעי ולא מלבין להו שפיר וכן כתב זקני רבינו אב"ן ז"ל. ושגגה היא בידם דלא אמרו חכמים כן אלא היכא דמתלבן מבחוץ ולא מבפנים. אי נמי ע"י מילוי גומרי דחייש לפקיעה אבל כשמחזירן לכבשן מתלבן מבפנים ומבחוץ כי השלהבת עולה לו בכל צדדין ולא פקעה. וכן מוכח בפרק דם חטאת דף צו. דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני אין עושין כבשונות בירושלים. ומשמע הא עושין כבשונות בירושלים שרי. והא דאמר רב קדירות בפסח ישברו ולא אמר תקנת ליבון בכבשן. משום דאי מלבן להו ה"ל פנים חדשות באו לכאן והראשון הוי כמו שבור. אבל בהיסק בלא כבשן אין כאן פנים חדשות באו לכאן ע"כ דבריו. וכן כתב בשאלתות פרשת ראשי המטות סי' קלז דכלי חרס שרי בהחזרת כבשונות וכן דעת התוס'. ויראה לי דדוקא החזרת כבשונות שמצרפין בהן כלי חרס חדשים כי ההיא דפרק דם חטאת כיון דהכניסו להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי. אבל לתנורין שלנו לא דאיכא למיחש דחייס עלייהו ויוציאן מן התנור קודם שנתלבנו היטב. והני סכיני דפסחא מעייל בהו ולקתייהו ברותחין ובכלי ראשון. וקודם לכן צריך לשופו ולנקותו יפה דבענין אחר לא יפלוט. ותניא בסיפרי אך את הזהב ואת הכסף מכאן שצריך להעביר החלודה. הילכך סכינין שיש בהן גומות. ואין יכול לנקותן יפה בתוך הגומות לא מהני בהו הגעלה וצריכין ליבון. אמר רב הונא עץ פרור מגעילין ברותחין ובכלי ראשון. קסבר כבולעו כך פולטו. נקוט האי כללא בידך דמאני דאעא ודפרזלא ושאר מיני מתכות ובורמי דגללא דאישתמש בהו חמירא כולי שתא בכ"ר צריך למיעבד להו הגעלה בכ"ר ודאשתמש בהו בכלי שני עביד להו הגעלה בכ"ש. ומשהי להו בגווייהו עד דפלטו שפיר. דגמרינן מגעולי של נכרים שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וגו'. ותנו רבנן מסכת ע"ז דף עה: הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים דברים שלא נשתמשו בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמשו בהן על ידי צונן כגון כוסות קתוניות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמשו בהו על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסים ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמשו בהן על האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין. ואמרינן כיצד מגעילן שם דף עו אמר רב הונא מכניס יורה קטנה בתוך יורה גדולה ויורה גדולה מאי. ת"ש דההוא דודא דהוה בי מר עוקבא ואהדר ליה לישה אפומא ומליא מיא וארתחוה. אמר רבא מאן חכים למיעבד הכי אלא מר עוקבא דגברא רבה הוא דקסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. והני מילי בשאר ימות השנה אבל בפסח דאסור למיעבד לישה עביד ליה גדנפא דטינא ומרתח ליה פסק רשב"א שצריך להגעיל היורה הגדולה קודם שיגעילו הכלים. וכן הורו ריב"א ורבינו אברהם בן רבינו שמואל ז"ל בשפייר"א וכן הורה ה"ר יהודה במגנצ"א וכן נהג ר' אליעזר ז"ל בגרמייז"א וכן פסק רש"י. ומפרש יורה גדולה מאי כלומר כיצד יש להגעילה קודם שיגעיל בה שאר כלים ומפרש הש"ס ע"י גדנפא. ורבינו יואל ז"ל לא היה עושה גדנפא אלא לפיד אש או אבן רותחת היה משליך לתוך היורה בעודה רותחת והמים רותחין עולה על פני שפתה ועדיף טפי מהתזת הניצוצות וכן כתב אבי העזרי ז"ל. וכתב עוד יש מרבותינו חולקין על דבר זה ומפרשים יורה גדולה במאי איורה דעלמא קאי. והדין עמהן דמה תקנה יש בדבר זה. דא"ת בשביל שלא תאסר פליטתה את הכלים שמגעילין בה. אכתי איכא חשש דפליטת כלים הראשונים תאסור את הכלים שמגעילין בה אחר כך. ע"כ צריכין למימר בעוד שטרודין לפלוט לא בלעי. א"כ אפי' לא הכשירוה נמי עכ"ד. ואין דבריו נראים לי דפליטת כלים הראשונים אינה אוסרת את האחרונים דכל כלי וכלי שמכניסין בו פליטת איסירו בטל בס' במי היורה. אבל היורה הגדולה אין במים שבתוכה ס' לבטל את פליטתה דבכולה משערינן הלכך צריך להגעילה תחלה. וכן נמצא בתשובת הגאונים מדיח יורה גדולה ומגעילה ברותחין ומכשירה ושוטפה בצונן ומפליטתה מחמץ תחלה ואח"כ מרתיח בה מים רותחין בלי שיעור ומגעיל בה יורות קטנות סכינים ועץ פרור וכלים הצריכין הגעלה בכלי ראשון. ויזהר שלא ינוחו המים מן הרותחים שאם ינוחו המים מן הרותחים אסור להגעיל בהן כלים. ונוטלן ושוטפן בצונן ואח"כ ממלא היורה הגדולה וסובב שפתה בטיט ומגעילה כמשפט הראשון ושופכה ושוטפה. וכל זה מיירי כשהיורה הגדולה היא בת יומא אז צריך להכשירה תחלה וכן נמי כלי שהוא בן יומו אין להגעיל אלא אם כן יש במי יורה הגדולה ששים לבטל פליטת הכלי דהיינו כל עובי דופני הכלי דבכולי משערינן. דאם אין בו ששים כל הנפלט ממנו חוזר ונבלע בתוכו ושומן בחמין הוי טעם לשבח. דלא שרינן חמין של נכרים בפרק אין מעמידין דף לח: אלא משום דסתם כלים של נכרים אינן בני יומן. אבל אם אינן בני יומן מותר להגעילו אפילו אין במים ששים לבטל את הכלי. ואף על פי שטעם הפגום הנפלט ממנו חוזר ונבלע בתוכו והוה ליה כקודם הגעלה אין בו חשש דהוה כנותן טעם בר נותן טעם שנפלט מן הכלי למים וחוזר ונבלע בכלי וכולן היתר כיון שנפגם הטעם. וכן נמי אם היורה גדולה אינה בת יומא אינו צריך להכשירה מטעם שפירשתי. ולא גזרינן להגעיל בכלי שאין בת יומא אטו כלי שהיא בת יומא וכן להגעיל כלי שאין בן יומו אטו כלי שהוא בן יומו כי היכי דאסרינן לבשל בכלי שאין בן יומו אטו כלי שהוא בן יומו. דהתם ראוי לגזור שאם יבשל בכלי בן יומו התבשיל אסור מן התורה. וגם בישול תבשיל שעושין בני הבית בקל יטעו אם נתיר לכתחלה לבשל בכלי שאין בן יומו כך יבשלו בכלי שהוא בן יומו. אבל הכא אם יחזור ויבלע מעט מן הנפלט דבר מועט הוא ונותן טעם בר נותן טעם הוא. וגם הבא להכשיר כלי אינו רגיל לטעות. ובערב הפסח קודם שעה חמישית דשעת היתר הוא מותר להגעיל אפי' בן יומו משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם החמץ נותן טעם בכלי והכלי במים וחוזר ונבלע בכלי וכולהו היתר. והוי כמו דגים שעלו בקערה חולין דף קיב דמותר לאוכלן בכותח. ואפילו לדברי המפרשים עלו אין נתבשלו לא הכי שרי. דהתם הבשר הנבלע בדגים חשוב טעם כי נבלע אוכל באוכל שדגים ראויין לאכילה והבשר נותן בהם טעם לשבח הלכך אסור לאוכלן בכותח אם נתבשלו בקדירה אבל הכא טעם החמץ הנפלט מן הכלי למים וחוזר ונבלע בדופני הכלי אינו חשוב טעם כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל. ומחבת שמטגנין בה כתב אבי העזרי הוגד לי בשם אבא מורי אחר פטירתו שהיה מצריכה ליבון. דמדמי לה לתנור שאופין בו דבעי היסק. ולא זכיתי לדון לפניו. דנראה לי דסגי לה בהגעלה והכי נהוג עלמא. חדא דחזינא דלענין חיובי חלה יהיב הש"ס חד דינא לטיגון ולבשול. ותו דלא חלקו חכמים בין יורה ליורה אע"ג שיש יורה שמטגנין בה חלב. ותו דתניא בשילהי תוספתא פ"ט דמסכת ע"ג היורות ומחמי חמין וטיגון וקומקמוס מדיחן ברותחין ע"כ דבריו. וי"א דפעמים שמטגנין בה ונתייבש השמן ונאפה מה שבתוכה בלא שמן וה"ל כמאפה תנור ונבלע בתוכה ע"י האור בלא משקה ולכך צריכה ליבון כמו שפודין ואסכלאות. ולא נהירא לי דאם באנו לחוש לזה אם כן כל קדירות של מתכת פעמים מחסרים המרק ומקדיח והתבשיל נשרף ונדבק לדופני הקדירה וצריך ליבון ולא מצינו מי שחשש לזה אלא היינו טעמא דאע"פ שנשרף ונדבק לדופן הקדירה לחלוחית משקה יש בתבשיל אלא שהוא יבש אצל דופני הקדירה ולא מיקרי תשמישו ע"י האור להצריכו ליבון. ומחבת או יורה שיש בו טלאי אין מגעילין אותן לפי שהבלוע שתחת הטלאי אינו נפלט על ידי הגעלה. ואין לומר דכל מה שעתיד לפלוט ע"י תשמישו חמץ יפלוט בהגעלה זו ומה שלא יפלוט עתה לא יפלוט לעולם דאת"ל כן א"כ תועיל הגעלה לכלי חרס אלא ודאי פולט תדיר מעט מעט ה"נ תחת הטלאי אינו נפלט בהגעלה ופולט תדיר מעט מעט.

סימן ח

בעו מיניה מאמימר הני מאני דקוניא מהו לאישתמושי בהו בפסחא ירוקי לא תיבעי לך דודאי אסירי. כי תיבעי לך חיורי ואוכמי. היכא דאית בהו קרטופי לא תיבעי לך דודאי אסירי כי תיבעי לך דשיעי מאי. א"ל חזינא להו דמדייתי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ומאי שנא גבי יין נסך דדריש מרימר קוניא בין ירוקי בין חיורי בין אוכמי בין אית בהו קרטופי בין דלית בהו קרטופי שרי אמר ליה זה תשמישו על ידי חמין וזה תשמישו על ידי צונן. הא דדריש מרימר לענין יין נסך ירוקי שריא לית הלכתא כוותיה. דקיימא לן כרב זביד דאמר ירוקי אסירי משום דמצריף. וכבר בארנו להו במסכת ע"ג פרק אין מעמידין סי' כד ודקא מקשינן הכא מאמימר לאו מירוקי מקשינן אלא מחוורי ואוכמי קא מקשינן פר"ת ז"ל מאני דקוניא היתוך זכוכית שמחפין בהן כלי חרס. ואע"ג דכלי זכוכית שלם לא בלע כיון דמחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן בלע טפי. כתב רבינו האי ז"ל כלי עץ המצופין בסמנין ומשתמשין בהן בחמץ ככלי חרס דמי ואין משתמשין בהן בפסח.

סימן ט

אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. יש ספרים דגרסינן בצונן. ונראה דלא גרסינן בצונן אלא אפי' בחמין מותר להשתמש בהן במצה. כיון שכל השנה לא נשתמש בהן חמץ כי אם בצונן לא בלע ומותר להשתמש בהן מצה אפי' בחמין. חוץ מבית שאור דאע"פ שלא נשתמש בו אלא צונן הואיל וחימוצו קשה אסור להשתמש מצה בחמין. אבל בצונן מותר להניח במצה אפויה אבל ללוש בו מצה אסור אע"ג דצונן הוא דממהר להחמיץ. אמר אביי ובית חרוסת כבית שאור שחמוצו קשה דמי. תחלה פרש"י דמיירי הכא בלא הגעלה אבל ע"י הגעלה שרי ושוב חזר בו ואמר אע"פ שמדוכות של נכרים מותרות ע"י הגעלה הנהו דאסירי מחמת חמוצו קשה אינו יוצא אף ע"י הגעלה. וכן פרש"י דהגעלה לא מהניא ברחים של פילפל של עץ. דאגב חורפא של פלפל בלע טפי. וכן גדולי שפייר"א רבינו שמריה ורבינו אברהם ורבינו יהודה היו אוסרין בית שאור אפי' בהגעלה ואין נראה לר"י דבלוע על ידי צונן לא יפלוט בהגעלה. ולכאורה משמע דקאי אכלים שנשתמש בהם בצונן חמץ משתמש בהן מצה בלא שום תקון חוץ מבית שאור שאין משתמש בו בלא הכשר אבל על ידי הכשר שרי. וכן פירש בערוך ערך בית שאור כיון דחריף הוא הוי כרותח ובלע ואין משתמש בו אלא בהגעלה. וכן כתב ה"ר אלעזר מגרמיזא ז"ל בחיבורו הנקרא ספר רוקח סי' רנ"ז בשם אביו הריב"ק. וכן כתב ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל ואבי העזרי וכן עמא דבר. וה"ר יהודה ב"ר יום טוב ז"ל כתב שקבל מרבותיו דוקא ללוש בה מצה קא אסר הכא לפי שכח התבלין גורם לעיסה להחמיץ כדאמרי' לקמן דף מ שחרוסת מחמיץ את הקמח. לפי זה גרסינן שפיר משתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור לאשמועינן דחוץ מבית שאור מיירי אפי' בצונן כגון ללוש בהן מצה. ורי"ף גורס כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור וגם ר"ח גורס כן. אמר רבא הני אגני דמחוזא הואיל ורגילי למילש בהו חמירא ומשהי בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי. אע"ג דרויחן ושליט בהו אוירא אסירי. והאידנא נהוג עלמא דלא לשתמושי בפסח במאני דפחרא אלא בחדתי אבל בעתיקי לא.

סימן י

מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה. וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה. הך נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אוקימנא אליבא דרבא כשהרהינו אצלו ובדאמר ליה קני לך מעכשיו אם לא אפרע לך עד זמן פלוני והגיע זמן ולא פרעו נמצא שלמפרע היה של נכרי. אבל אי לא אמר ליה מעכשיו לא קני לה נכרי וקם ליה ברשותיה דישראל ואסור. וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל. והאחריות על ישראל וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות חמץ (פ"ד מהל' חמץ ומצה) והוא שיהיה הזמן שקבע לו קודם הפסח אבל אם הזמן לאחר הפסח אסור דהא הנכרי לא קני ליה קנין גמור עד אחר הפסח והכי תניא בתוספתא פרק ב' דמכילתין נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא באתי קודם הפסח וכו'. ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה משום הכי מותר בהנאה דברשות דנכרי קאי אלמא אף על גב דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על ישראל אמרינן כיון דלמפרע הוא גובה חזינן כאילו כבר קודם הפסח היה ברשות הנכרי. וכל שכן לרבא דאמר ליה בהדיא קני לך מעכשיו דאישתכח דלמפרע היה קנוי קנין גמור לנכרי וכן כתב הראב"ד ז"ל דאם הגיע זמנו קודם הפסח אפילו לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לנכרי וכן כתב בעל העיטור. וברייתא דקתני קודם הפסח אאמר לו קאי אבל זמן הפירעון היה אחר הפסח. ואחר הפסח דמתני' היינו זמן הפרעון. וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה מיירי נמי כשהרהינו אצלו ואמר לו מעכשיו דאי לאו הכי לא קני ליה ישראל דקיימי לן כתנא קמא דרבי מאיר דישראל מנכרי לא קני משכון הלכך אפילו הרהינו אצלו אי לא אמר ליה מעכשיו שרי. ומיירי שאין אחריות המשכון שבידו עליו דאם האחריות עליו אפילו לא היה המשכון שלו עובר. כתב בעל העיטור ודייקינן מהכא משכונו של נכרי ביד ישראל בריבית מותר למשכנו לישראל אחר באותו הריבית אף על פי שלא העמידו אצל הנכרי ולא אמרינן אישתכח ישראל הוא דשקיל ריבית דהא לא קניא ליה אלא היכא דאמר ליה מעכשיו דאז הוי דעתו לשקועיה. ומשכונו של ישראל ביד נכרי אסור להלות לנכרי עליו בריבית אלא היכא דאמר ליה ישראל לנכרי קני קנין גמור מעכשיו אם לא אתן עד יום פלוני. ובהא דמשכונו של ישראל ביד נכרי אין נראין לי דבריו דמאי נפקא מינה שאין המשכון של הנכרי וכי אסור להלות לנכרי בריבית על המשכון של ישראל ואפילו אם הלוה הנכרי לישראל בריבית מותר לישראל אחר להלוות לנכרי על אותו המשכון בריבית ולקבל הריבית מיד ישראל שחייב לנכרי שהרי ישראל השני לא הלוה לראשון כלום אלא לנכרי הלוה ובמקומו הוא מקבל הריבית מיד ישראל דאיסור ריבית בלוה ומלוה תלוי ולא במשכון:

סימן יא

חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו.

גמ' א"ר חסדא צריך שיבטלנו תניא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים:

סימן יב

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. בחיטין ובשעורין ובכוסמין ובשיבולת שועל ושיפון. יוצאין בדמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה. אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן למוכרן בשוק יוצא בהן.

גמ' תניא כוסמין מין חיטין. שיבולת שועל ושיפון מין שעורין. הני אין אורז ודוחן לא מנא הני מילי. אמר ר"ל וכן תנא דבי ר"א בן יעקב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח יצאו אלו שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון. ולית הלכתא כר' יוחנן בן נורי דאוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ דכל דבר שאין מחמשת המינין אין בא לידי חימוץ ומותר לעשות ממנו תבשיל בפסח.

סימן יג

אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת. ואסיקנא דטעמיה דריש לקיש משום דמי פירות אין מחמיצין. משמע דר"ל כרת הוא דלא מיחייב משום דלא הוי חמץ גמור אבל חמץ נוקשה מיהא הוי ולקי עליה והכי נמי אמרינן לקמן דף לו. אין לשין את העיסה ביין שמן ודבש ואם לש תשרף מיד וקשה דלקמן דף מ. גבי קמחין דאבישונא אמר רבא שרי משום דמי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין. וכן שרי לקמן דף לט. ותיקא במלחא ומשחא אלמא מי פירות אין מחמיצין. ופירש רבינו תם דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל. והא דקאמרינן הכא דחמץ נוקשה הוי וכן ההוא דלקמן אין לשין וכו' מיירי כשערב בו מים ואז ממהרת להחמיץ. וכן מוכח בפרק כל המנחות באות מצה דף נז. מדקאמר התם אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי רבי יוסי הגלילי ופריך מנחת נסכים מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין אמר ריש לקיש אומר היה רבי יוסי הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה. אלמא משמע בהדיא דמי פירות בלא מים אין מחמיצין ועל ידי מים מחמיצין והא דקאמרינן התם דף נד. תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה דחמץ נוקשה הוי. התם כבר נילושה במים כי ההיא דריש לקיש דהכא אוקימנא בשעירב בו מים וקאמרינן דחמץ נוקשה הוי. ואין לומר דהך דריש לקיש איירי בלא מים ואפ"ה סבר דחמץ נוקשה הוי ולית ליה הך דרבא לקמן דשרי קמחא דאבישונא. דא"כ אמאי איצטריך ליה לר"ל למימר דמנחת נסכים מגבלה במים בלא גיבול מים נמי אע"ג דלא הוי אלא חמץ נוקשה אצטריך קרא לאזהורי שלא תאפה חמץ דחמץ נוקשה פסול למנחות כדמוכח ההיא דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה. תניא אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש. ואם לש רבן שמעון בן גמליאל אומר תשרף מיד וחכמים אומרים תאפה מיד. אמר רבי עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ורבי יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר. ואע"פ שאין לשין בהן מקטפין בהן. אתאן לתנא קמא. וחכמים אומרים את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו. ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. הך מתניתא אוקימנא לה ביום שני. אבל ביום ראשון כלומר לילה הראשונה לא ואפילו לר' עקיבא משום דהויא מצה עשירה ומסתברא לן דהלכה כרבי עקיבא דשרי ביום שני. דהא ר' יהושע בן לוי כוותיה ס"ל דקאמר להו לבניו יומא קמא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לושו לי ובודאי הך מתני' בשמן על ידי מים היא שנויה דהא קיטוף שמן ע"י ידי מים הוא שלשין במים ואחר כך מקטפין ות"ק מאי דאסר בלישה שרי בקיטוף ורבנן אסרי בין בלישה בין בקיטוף. ואי לאו ר' יהושע בן לוי דהוא אמורא ועבד עובדא כרבי עקיבא הוה אמרי' הלכה כרבנן דאסרי בלישה ובקיטוף. דהא קי"ל בכל דוכתא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא דיחיד ורבים הלכה כרבים. אלא השתא כיון דאשכחן ריב"ל דהוא בתרא דעבד עובדא כרבי עקיבא שמע מינה דהלכה כרבי עקיבא. ולא מצית למימר דלית הלכתא כריב"ל. חדא דהא לא אשכחן אמורא דפליג עליה. ועוד דהא גמרא אייתי ראיה מיניה ואי לאו הלכתא כוותיה היכי מייתי ראיה מיניה אלא ודאי הלכתא היא. ואשכחן מקצת רבוותא דאסרי בין בלישה בין בקיטוף בין ביום ראשון בין ביום שני כרבנן. ואיכא מרבוותא אחריני דשרו. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ע"כ יסוד רב אלפס ז"ל והשתא לדבריו אפי' מי פירות בתערובת מים אין מחמיצין. וקשה לדבריו מההיא דלקמן דל"ט: דאמרי' ותיקא במיא ומילחא אסירי במשחא ומילחא שרי אלמא מוכח בהדיא דמי פירות עם המים מחמיצין. וכן ההיא דמנחת נסכים כדפרשתי לעיל. הלכך נראה לי כרבוותא דפסקי כחכמים. ועובדא דר' יהושע בן לוי איירי בלא מים ולא מסתייע מינה אלא דיש חילוק בין יום ראשון ליום שני. ועוד נראה לי דליתא להאי דיוקא שדקדק רב אלפס ז"ל דדומיא דשרי רבנן בקיטוף דהיינו ע"י מים אסרי בלישה. דאפשר דבלישה אסרי אפילו אין בו מים דסבירא להו דמי פירות מחמיצין אף בלא מים כדאמר אביי לקמן בפירקין. וקיטוף שרי אפילו על ידי מים משום דקיטוף דבר מועט הוא ואין מחמיצין. ור' עקיבא דשרי לא שרי אלא מי פירות לחודייהו בלא מים. ובירושלמי דשילהי פירקין משמע דמי פירות אפי' בפני עצמן מחמיצין. דגרסינן התם הלכה ז רב שמואל בר רב יצחק הוה ליה יין תוסס יהב ביה שערי בגין דיחמע. אתא שייל לרבי מנא. אמר ליה צריך אתה לבער. רבי חנינא בריה דר' פדאי הוה ליה דבש מזוייף בסולת. אתא שייל לרבי אמי. אמר ליה צריך אתה לבער. חדא מן אילין דרבי פדאי הוה ליה גרבא דמשחא גו אוצרא דחיטי. שייל לרבי בון. אמר ליה זיל גרוף תחותאי. ואפשר דכל הני אמוראי סברי כאביי דאסר חצבא דאבישונא דסבירא ליה דמי פירות מחמצין בפני עצמה. וקיימא לן כרבא דשרי. ורש"י נסתפק במי בצים אי חשיבי כמי פירות אי לא לפי שהוא נראה לעינים שהעיסה תופחת ונעשה עבה יותר מעל ידי המים. ורבינו תם היה נוהג בו היתר והיה נוהג לאכול בערב הפסח אחר ארבע שעות עיסה שנילושה בביצים. אף על גב דאמרינן האוכל מצה בערב הפסח כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו היינו דוקא בלחם עוני שיכול לצאת בה הלילה. ובפלוגתא דרבן גמליאל וחכמים היכא דלש ככר במי פירות עם מים פסק ה"ר יצחק אבן גאות ז"ל כחכמים דאמרי תאפה מיד. ובעל הלכות כתב דקמו רבנן בסיפא דברייתא את שאין לשין בו אין מקטפין בו ורבן גמליאל בחדא שיטתא ותישרף מיד. ודבריו נעלמים דלא איירי חכמים אלא לכתחלה ובדיעבד פליגי בה ר"ג וחכמים והלכה כחכמים: תנו רבנן לחם עוני פרט לחלוט ואשישה. משמע הכא דחלוט הוי לחם אלא דלא הוי לחם עוני. וקשה דלקמן דף לז. אמרינן דחלוט של בעלי בתים פטור מן החלה אלמא לא הוי לחם כלל. וי"ל דהכא מיירי בבלילתו עבה. ומיהו קשה מההיא דאמרינן בפרק החולץ דף מ. גבי חלוט אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינא ביה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. וי"ל דהתם מיירי בבלילתו רכה דקודם אפייתו בתנור אפי' לחם לא הוי ואחר אפייתו חשיב לחם וחשיב נמי לחם עוני כיון דבלילתו רכה. והכא איירי בבלילתו קשה דלחם הוי לענין חלה ולחם עוני לא הוי ל"ש אפייה בתר דחלטיה ול"ש לא אפייה. ורב האי פירש האי דחלוט הוא לחם העשוי בשמן כחלוט של בעלי בתים הלכך אין יוצאין בו בלילה הראשון לפי שהיא מצה עשירה וחלוט שחלטו ברותחין יוצאין בו אם חזר ואפאו. גם לפי' זה צ"ל דהכא איירי בבלילתו קשה ולקמן בבלילתו רכה דהכא קרי לחלוט של בעלי בתים לחם אלא דלא הוי לתם עוני ולקמן אפילו לחם לא הוי.

סימן יד

יכול לא יצא ידי חובתו אלא בפת הדראה. ת"ל מצות מצות ריבה הכתוב אפי' כמצות של שלמה. א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לחלוט ואשישה פת הדראה פת סובין וכן פירש"י פת הדראה שניטל ממנה הדרה. והרמב"ם ז"ל כתב אין יוצאין לא בפת סובין ולא בפת מורסן אלא לש הוא את העיסה בסובין ובמורסין שבו ויצא בו. וכן י"ל דעת רב אלפס שכתב פת סובין כלומר שלא הוציא ממנו הסובין דאילו פת סובין לא מיקרי לחם ופטור מחלה כדתנן בפ"ב משנה ו' דחלה.

סימן טו

תנא בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה בי"ט. ובית הלל מתירין. והני מילי ביום טוב. אבל בימות הפסח אסור למילש ולמיפא יותר מחמשת רבעים קמח ועוד דהיינו שיעור חלה. והיינו דאמר רב לקמן דף מח. קבא מלוגנאה לפיסחא. זה לשון רב אלפס ולא ידעתי מה חידש דבאפיה פסח ויום טוב שוין ואין חילוק ביניהם אלא בלישה ומתניתין לא איירי בלישה אלא באפייה יותר מן הצריך ולא היה לו להזכיר ולמיפא דאפייה אין חילוק ביניהם. ת"ר יוצאין בפת נקייה ובפת הדראה ובסריקין המצויירין ואע"ג שאין עושין סריקין המצויירין בפסח. אמר ר' יהודה דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים מפני מה אין עושין סריקין המצויירין בפסח ואמרו לו מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן. אמר להו אפשר שיעשנה בדפוס ויקבענה כיון אמרו לו יאמרו כל הסריקין אסורים וסריקי בייתוס מותרין. אמר רבי אלעזר בר צדוק פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל והביאו לפנינו סריקין המצויירין אמרתי לו אבא לא כך אמרו חכמים אין עושין סריקין המצויירין בפסח אמר לי בני לא של כל אדם אמרו אלא של נחתומין אמרו. ואיכא דאמרי לא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם אמרו ופסק רב אלפס ז"ל כאיכא דאמרי והא דלא פסק כחכמים דלא מפלגי בין נחתומין לשאר כל אדם לפי שנראה לו לומר מעשה רב. ולכאורה היה נראה כחכמים דלעיל סי' יג לא פסק רב אלפס ז"ל כר"ע אע"פ שעשה מעשה אי לאו דמסייע ליה עובדא דריב"ל שהוא אמורא. תנן התם הדובשנין והסופגנין והאסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורין מן החלה. מאי חלת המסרת אריב"ל חלוט של בעלי בתים. אר"ל הללו מעשה אילפס הן ור' יוחנן אומר מעשה אילפס חייבים והללו שעשאן בחמה פטורין ובין לר' יוחנן ובין לר"ל הרתיח ולבסוף הדביק חייב בחלה דנהמא הוא. כ"פ כשהדביק ולבסוף הרתיח. ר"ל סבר כמעשה חמה ופטור. ור' יוחנן סבר כמעשה אילפס ול"ש הרתיח ולבסוף הדביק ול"ש הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ר"ח ז"ל פסק כר"ל משום דסוגיא דשמעתין כוותיה דקאמר סתמא דהש"ס לא דכ"ע מעשה אילפס פטורין. ועוד דהך סוגיא דיתיב רבה ורב יוסף אחוריה דרבי זירא אליבא דר"ל מיירי דלרבי יוחנן לא פטיר ליה אלא עשאו בחמה. ומיהו נראה דהלכה כר' יוחנן מדלא חשיב לה ביבמות דף לו. בהדי תלתא מילי דהלכה כר"ל. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשת צו את אהרן סי' ע"ז. ועוד נראה דהא דמחייב רבי יוחנן במעשה אילפס היינו דוקא כשאפאו באילפס בלא משקין דומיא דתנור אבל אם בשלו במים או טיגנן בשמן מודה ר' יוחנן דלא הוי לחם כדמוכח בירושלמי בפ"ק דחלה דגרסינן התם אמר רבי יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח וריש לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו אין חייב בחלה ואין אומרים עליו המוציא ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אמר רבי יוחנן ובלבד על ידי משקין כלומר בהא מודינא לך:

סימן טז

ועוד היה אומר ר"ת דבדבר שבלילתו רכה פליגי דרבי יוחנן סבר אפייתו באילפס עושה אותו לחם ור"ל סבר דוקא תנור אבל דבר שבלילתו קשה מודו כולי עלמא דמיחייב בחלה אפי' סופו לבשלו במים או לטגנו בשמן דמשעת גילגול אתי חיוב חלה כדמוכח בכמה דוכתי מההיא דתנן פ"ג דחלה משנה ב נולד לה ספק טומאה עד שלא גילגלה תעשה בטומאה משגילגלה תעשה בטהרה. ותנן נמי בפ"ק דחלה עיסה שתחלתה סיפגנים וסופה סופגנים פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנים וסופה עיסה חייבת. ועוד היה אומר ר"ת ז"ל דכי היכי דמחייבי בחלה ה"נ מברך עליו המוציא לאחר הבישול או לאחר הטיגון כדמוכח בברכות בכיצד מברכין דף לז: היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו נטלה לאוכלה אומר המוציא לחם מן הארץ. וקפסיק ותני לא שנא מנחת סולת ומאפה תנור ולא שנא מנחת מחבת ומרחשת אע"פ שמטגנים בשמן והוא הדין נמי במבושל במים דלא מסתבר לחלק בין מים לשמן אבל וורמזו"ש שקורין לטריי"א היה אומר ר"ת שאין מברכין עליו המוציא שאין בהן תוריתא דנהמא אע"פ שנתחייבה עיסתה בחלה. ורבי' שמשון ז"ל כתב במס' חלה שהלש עיסה גמורה ודעתו לבשלה במים או לטגנה בשמן פטורה מן החלה והביא ראיה מפרק כיצד מברכין דף לז: דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה והתניא חייב ומשני התם כדקתני טעמא ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעבין חייבת לימודין פטורה. ופירש"י התם לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא מייבשין אותו בחמה אלמא אע"ג דמשעת גילגול קאתי חיוב החלה כיון דגלגלה אדעתא לאפותו בחמה מיפטר משום דסופו לבטלו מתורת לחם והא דמפליג בין כעבין ללמודין משום דכעבין מיחלפא בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח אבל למודין מעשיה מוכיחין עליה ולא אתי לאיחלופי. ובירושלמי מסכת חלה פ"א הל' ו' גרס עיסת כותח חייבת בחלה שמא תמלך ותעשה חררה לבנה וכדי שלא יקשה ההיא דירושלמי לגמ' דידן יש לפרש דההיא דירושלמי כגון שנטלה מן העיסה מעט לאפותה באור דחיישינן שמא תימלך ליקח כשיעור חלה. והיינו נמי דמפליג בגמ' דידן בין כעבין ללמודין דכעבין אתי למימלך אבל למודין לאו אורחיה למימלך. והך דתחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה היינו בנמלך אבל תחלתה עיסה לעשות סופה סופגנין פטורה. ואמר נמי בירושלמי חדא איתתא שיילה לר' מונא כגון אנא דבעינא למיעבד אצותי איטרא מהו דנסיבנא מינה ותהא פטורה מן החלה אמר לה אסור שמא תימלך לעשות עיסה. פי' אצותי היינו עיסה כדמתרגמינן ראשית עריסותיכם ריש אצוותכון. וההיא אשה היתה לשה לעשות אותה איטרא והוא כעין סופגנין ואיסקריטין ושאלה באותה מקצת שהיא רגילה לאפות שלא כדרך איטרא אם יכולה לאוכלה בלא חלה ואסר לה שמא תימלך על כולה או על כדי שיעור חלה וה"ה לעיסת כותח אם לקח ממנו מועט כדי לאפות נתחייב בכל העיסה. ועוד אמר בירושלמי נחתום העושה עיסה כדי לחלקה בצק פטורה מן החלה אלמא אע"פ שיש בה שיעור חלה בשעת גלגול כיון דדעתו לחלקה בפחות מכשיעור ולמוכרה בצק פטורה מן החלה וה"ה נמי העושה עיסה ע"מ לעשות סופגנין. והא דאמרי' בכיצד מברכין שם דהאוכל מנחה מברך עליו המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנות בשמן ובטלות מתורת לחם אלא במנחת מאפה תנור וסולת איירי. אי נמי בכל המנחות ושומנה מעט והוי כמו אפוי. ועוד ראיה מדאמרי' לקמן בפירקין דף מא. דלר' יוסי אין יוצאין ברקיק המבושל אע"פ שלא נימוח שהבישול מבטלו מתורת לחם ואע"ג דר"מ פליג עליה קי"ל כר' יוסי. וחביץ קידרא דפ' כיצד מברכין דף לו: בשלא נתבשל איירי והא דתניא התם הכוסס את החטה מברך עליה בפה"א טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהן המוציא ולבסוף מברך עליהן שלש ברכות. ההיא ר' מאיר היא דסבר דלא אתי בישול ומבטל לאפייה. ורבינו מאיר היה נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן היה מצוה לאפות ממנה מעט ועל ידי כך נתחייבה העיסה כולה בחלה קודם שיקח ממנה מעט דחיישינן שמא תמלך וגם לא היה אוכל בלא המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה וגם לא היה מברך עליה המוציא אלא מברך על לחם אחר ואח"כ אכלה.

סימן יז

תניא יוצאין במצה הינא ובמצה העשויה באילפס. מאי מצה הינא אמר רב יהודה אמר שמואל כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה והיכא דאפייה למצה על ארעא וקא מינטר לה שפיר נפיק בה ידי חובתו בפסח. דגרסי' במסכת ברכות בכיצד מברכין דף לח. האי כובא דארעא מברכין עליה בורא מיני מזונות ואי קבע סעודתיה עילויה מברך עליה המוציא ולבסוף שלש ברכות. ואמרינן מר זוטרא קבע סעודתיה עילויה ובירך עליה המוציא ולבסוף שלש ברכות. ואמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה. והיכא דאיכא זקן או חולה ולא יכול למיכל מצה ביבשתא תרו ליה במיא עד דמרככא ואכיל ליה עד דלא מיתמחה דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אף על פי שלא נימוח מ"ט דבעינן טעם מצה וליכא והיכא דרמיא מצה בקדירה ובשלה נפקא לה מתורת מצה ולא נפק בה ידי חובתו בפסח כתב בעל הלכות ואי אפייה על טפחא או על ארעא נפיק בה ידי חובתו.

סימן יח

והיכא דבעי לטגן העיסה במחבת בשמן בשאר ימות הפסח מותר והיכי עביד לה מרתיח את המחבת תחלה באש שתתלבן בשלהבת יפה ואחר כך נותן בה את העיסה ומטגנה בשמן ומותר לפי שאין פנאי להחמיץ אבל אם נתן את העיסה ואח"כ הרתיח את המחבת אסור. וכן שדר רב כהן צדק ריש מתיבתא. אמר רב אסי מצה של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא ידי חובתו בפסח והא לא כתיב מצתכם אמר רב יימר אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה דגזירה שוה זו מקובלת בפ' רבי ישמעאל ד' ע: על ההיא מתניתין דהחיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה וקאמרי עלה בגמרא מה"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני אלא דרבנן אית להו דמצת מע"ש הוי שלכם אבל גזולה דלאו לכם היא לא נפיק בה. וכן מוכח מסקנא דסוגיא דקאמר לימא מסייע ליה מדהכא פליג בהך נמי פליג שאני עיסה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני וממעטינן מינייהו מעשר שני וגזול אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' מצה (פ"ו מהל' חמץ ומצה) דאין אדם יוצא במצה גזולה ובירושלמי פ"ק דחלה הל' ט גרס מצה גזולה אסור' לברך עליה אמר ר' אושעיא ע"ש שנא' ובוצע ברך נאץ ה'. הדא דתימר בתחלה אבל בסוף דמים הוא דחייב ליה אלמא משמע דאין בו איסור אלא משום ובוצע ברך נאץ וגו' אבל בדיעבד נפיק בה. ותו מסיק בה בירושל' רבי יונה אומר אין עבירה מצוה רבי יוסי אומר אין מצוה עבירה אמר רבי אילא אלה המצות אם עשאן כמצותן מצוה ואם לאו אינה מצוה. ואפשר דהני אמוראי פליגי ואית להו כיון דלא עשאן כמצותן אינה מצוה ולא יצא ידי חובתו.

סימן יט

מתני' אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת בעולשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ומצטרפין לכזית יוצאין בקלח שלהן ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמע"ש והקדש שנפדו.

גמ' חזרת חסא. עולשין אלהנכי. תמכא אמר רבה בר בר חנה תמכא שמה וקורין לה בלשון ערבי של"ה חרחבינא אר"ל אצותא דדיקלא יש שפירשו אלקרצינע"ה ויש שפירשו אלהנדקו"ק רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דקמהדר אמרריתא א"ל מאי דעתיך משום דמרירו טפי והא אנן חזרת תנן ורב ושמואל תנו חזרת וא"ר אושעיא מצוה בחזרת ואמר רבא מאי חסא דחס רחמנא עלן וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן למה נמשלו מצרים למרור מה מרור תחלתו רך וסופו קשה אף מצריים תחלתן רך וסופן קשה תחלה בפה רך וסופן בעבודה קשה א"ל הדרא בי. יוצאין בהן בין לחין בין יבשין אמר רב חסדא לא שנו אלא קלח אבל עלין לחין אין יבשין לא.

סימן כ

מתני' אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין. כתב רב שרירא ז"ל אע"פ שחלוט אין בא לידי חימוץ ומוגלשין על גבי קמח הוא החלטות לא שמענו בשתי ישיבות שהתירו זה אלא לחיה ולחולה ע'"פ בקיאין וכ"כ רב האי מצה חלוטה ברותחין מצה היא אבל דרבנן קמאי אמרו לא ידעינן חליטה היכן היא וכמה חולים טרחו להתיר להם מי שעורים בחליטה ולא התירו הגאונים אלא לחולה שהוקשה חליו על פי רופאים. כתב באבי העזרי מעשה היה ששרו מעט מורסן ושפשפו בהן אווז בפסח ואסרו אבא מרי משום דאית בעור נקבי נקבי פרצי ואמרינן בחולין דף קיב. ואי אית ביה פילי אסור ע"כ.

גמ' ת"ר אלו דברים שאין באין לידי חימוץ האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין ואקשינן מבושל אדמבשל ליה איחמועי קא מחמע. אמר רב פפא אפוי שבשלו קאמר.

סימן כא

תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום כולו אין בא לידי חימוץ. אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף לגבי טיף טיף והוא שיאפנה מיד כשיפסוק הדלף. ואם ספק אם דלף טורד אם לאו ספק דאורייתא לחומרא אבי העזרי. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ. אבל שפה היא על בשרה יבש אפי' היא נכנסת למרחץ ומזיעה. דלחלוחית הזיעה אינה מחמצת. ומ"ש בפירש"י אע"פ שהמים טופחים על בשרה נראה הזיעה קאמר ואין לומר מים ממש קאמר כגון אחר שנשתטפה בחמין או בצונן דהא נראה דודאי אסור כי נשארין בתוך המים ומחמיצין אלא ודאי מי זיעה קאמר וצריכה להעביר כל הסובין ממנה קודם שתשתטף בצונן לכן כתב הר"י ז"ל דהאידנא אין הנשים בקיאות בזה ויש למונעם מלתת מורסן על בשרם אפי' יבש.

סימן כב

מתני' לא ילעוס אדם חיטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות. וכתב ה"ר אלעזר מגרמייז"י בחיבורו הנקרא ספר הרוקח סי' רצ שק מלא קמח היה נתון אצל החומה ונתלחלח מזיעת החומה נראה אע"פ דתנן בפ"ב דמכשירין זיעת הבתים בורות שיחין ומערות וזיעת אדם טהורה פי' אין מכשירין מיהו מחמיצים מידי דהוה ארוק שאינו מכשיר ואפ"ה תנן לא ילעוס הלכך אם נפל מים על קמח או נתלחלח השק ירקד הקמח והשאר מותר. שק שיש בו קמח וישבו תרנגולים עליו ונתלחלח מצואת התרנגולים אמר במנחות דף סט. שעורים שנמצאו בגללי בהמה וכו' אי למנחות הקריבהו נא לפחתך ואינו אוסרו משום חימוץ מיהו ירקדו הבצק וישליכוהו לחוץ והשאר מותר ע"כ לא ידעתי למה דימה זיעת בתים לרוק ולא נדמה לזיעת אדם ששניהם אין מכשירין וגם מה שכתב דרוק אינו מכשיר הא ליתא דרוק מכשיר כדתנן במס' מכשירין פ"ו מ"ה וגם מה שכתב אם נפל מים על קמח שירקד הקמח והשאר מותר נ"ל דקולא גדולה היא לעשות כן בתוך הפסח דכיון דחמץ במשהו חיישינן שמא יעבור חמץ כל שהוא עם הקמח. וראיתי מורים הלכה למעשה שאוחז בידו כל מקום המלוחלח עד שיזרוק כל הקמח שבשק והוא עדיף טפי:

סימן כג

גמ' אמרי דבי רב שילא ותיקא שרי. והא תניא ותיקא אסור לא קשיא הא במיא ומלחא והא במשחא ומלחא כיון דלית בה מיא אלא משחא מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין. ותיקא פי' קמח מבושל במים ומלח. לפי שיטת רב אלפס ז"ל שכתב לעיל דהלכה כר"ע דמי פירות אין מחמיצין אפי' יש בו מים צ"ל לפי דבריו הכא כיון דלית בה מים לחוד אלא משחא עם המים אין מחמיצין ובאשכנז נהגו שלא ליתן מלח בעיסת מצה ויש נותנים טעם למנהג מהא דאמרינן שבת דף עט. שלש עורות הן מצה דלא מליח ולאו ראיה היא דעור שאינו מתוקן כהלכתו קרי ליה מצה כעיסה שלא נגמרה בחימוץ. ויש אומרים משום דמליחה כרותח מידי דהוה אחמי חמה שאין לשין בהם גם הכא נמי המלח מחמם קצת ויש מביאין ראיה דמלח אינו גורם חימוץ מהכא ותיקא במילחא ומשחא שרי ולאו ראיה היא דמלח ממהר החימוץ כשנילושה במים אבל אם נילושה במי פירות המלח לבדו אינו גורם החימוץ. ויש מביאין ראיה מהא דתנן לעיל דף לה. חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהן אע"פ שבודאי יש מלח בהן כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. וטעות הוא בידם דאין ניתנין מלח אלא בדבר הקרב על גבי המזבח כגון אברים ופדרים וקומץ. תניא בתוספתא יוצאין במצה המתובלת כתב בספר הרוקח סי' רפג גרסינן במנחות פרק הקומץ רבה דף כג: תבלה בקצח בשומשמין בכל מיני תבלין כשרה הואיל ויש בה טעם מצה מ"מ אין ליתן פלפלין במצה לפי שהוא חד ומחמץ העיסה.

סימן כד

אמר מר זוטרא לא לימחי אינש קידרא בקמחא דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ. פי' קימחא דאבישונא שתיתא דשובלי רטיבתא. אמר אביי לא ליחריך איניש תרתי שיבלי בהדי הדדי דילמא נפיק מהא מיא ובלע האי. א"ל רבא אי הכי אפילו חדא נמי לא דילמא נפיק מהאי רישא ובלע אידך רישא. אלא אמר רבא מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין וקי"ל כרבא.

סימן כה

תנו רבנן אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתתו נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ר' יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן אמר שמואל אין הלכה כרבי יוסי אמר רב חסדא אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחן ע"פ חביות והן נתבקעות מאליהם. ר"ת גרס ע"פ האבוב. ושמואל אמר נתבקעו ממש עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש. וכיון דלא אפסקא בהא הילכתא בהדיא לא כמר עוקבא ולא כשמואל עבדינן לחומרא כמר עוקבא דה"ל ספיקא דאורייתא והני מילי לענין מיכלינהו להנהו שערי בעינייהו אבל אי משתכחי בהדי בישולי ולא נתבקעו כיון דאיסור חמץ במשהו דרבנן הוא לא אסרינן לההוא בישולא דאשתכחן ביה תרי או תלתא שערי אא"כ נתבקעו כשמואל משום דה"ל ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא. וי"א דהלכה כשמואל משום דמר עוקבא תלמיד דשמואל הוה וקי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום רבו. ועוד דהא עביד שמואל עובדא ואי לאו דקים ליה דהלכתא הכי לא עביד עובדא ונ"ל דכ"ש אם נמצאת בעיסה או במצה לאחר אפייתה שמותרת אם לא נתבקעו ואפילו אם נתבקעו נראה לי דשרי דנתבקע לאו חמץ גמור הוא אלא קרוב להחמיץ. מדקאמר ר' יוסי שורן בחומץ וחומץ צומתן וחטה זו בקמח היתה ודבר ידוע שהחטה שהיא קשה אינו ממהרת להחמיץ כמו העיסה וכיון שהעיסה לא החמיצה כל שכן החטה. ולא חיישינן שמא היתה החטה במים לפי שרגילין ישראל לשמור יפה המים השמורים לשום מצה מחימוץ. וראיתי קצת מן המורים שאסרו אותה מצה ויש שאסרו כל המצות הנאפות בתנור עמה. ולא נהירא לי דאפילו אם היתה החטה חמץ למה תאסור כל המצות דהא דאמרינן חמץ במשהו היינו דוקא ע"י בישול שמתפשט החמץ בכל הקדירה וכל היכא דשאר איסורין אוסרין בנתינת טעם חמץ אוסר במשהו. אבל כזית חלב שנמצא בחררה אחת דבר ידוע הוא שאין איסור החלב מפעפע בכל החררה דאפייה לא הוי כבישול להתפשט הטעם בכל החררה אלא כדי קליפה או כדי נטילה כדאמרינן לקמן דף עה: נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו נוטל את מקומו וכ"ש חטה אחת שאין יכולה בפליטתה להתפשט בכל המצה. וכן כתב ה"ר אליעזר ממי"ץ ואם נמצאת חטה על בשר מלוח או על בשר צלי או בתוך מצה רותחת חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת ואם ביום טוב אחרון של פסח מותר להשהותו עד אחר הפסח שהרי הוא ספק יו"ט ספק חול וכן יש בתשובות עד כאן. כתב בספר הרוקח סימן רפ"א ע"ש חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה ונמלחו עמה תרנגולת אחרות ושאלוני ולא אסרתי כי אם אותה שנמצאת עליה החטה כי נתרככה וחמץ במשהו. והוא הדין אם צלו תרנגולות הרבה בשפוד אחד ונמצאת חטה באחת מהן היא אסורה ושאר מותרות עד כאן. ואין דבריו נראין מה שאסר כל התרנגולת מלוחה שנמצאת בה החטה אלא כאשר כתב ה"ר אליעזר ממי"ץ שנוטל מקום פעפועו. אבל בתרנגולת צלויה שנמצאת בתוכה חטה בזה נראין דבריו שכולה אסורה לפי שכשמהפכין השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת. ואם היה מעשה בא לידי הייתי אוסר כל התרנגולת שבשפוד הנוגעות זו בזו כי ע"י הפוך השפוד מתפשט מזו לזו וכי היכי דבשאר איסורין אם היה באיסור כדי ליתן טעם בכולן היינו אוסרין כולן הוא הדין נמי חמץ במשהו. אמר רבא בעל נפש לא ילתות כלומר מי שמדקדק עליו במצות לא ילתות ואפי' חיטין דשרירין. אמר רב נחמן מאן דציית ליה לאבא אכיל נהמא דעיפושא. דבי רב כהנא לתתי דבי רבה בר רב הונא לתתי. והאידנא שדרו ממתיבתא שאין אנו בקיאין בלתיתה הלכך לא שריא לן למילתתה. וחליטא ליכא בזמן הזה מאן דידע למיחלט הלכך אסור.

סימן כו

אמר רב הונא בציקות של נכרים ממלא אדם את כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. פי' רש"י שמכיר שלא החמיצה שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו. יש תמהים על פרש"י דלא מסתבר להקל כולי האי להתיר בצק שלש הנכרי שלא בפנינו דחיישינן שמא לשו בחימוץ ומפרשינן כגון בצקות של נכרי שלשו הנכרי בפנינו. ולא נהירא לי דא"כ הוי ליה למימר קמח של נכרים שלשו בפנינו. הלכך נראה לי לפרש כפרש"י דכיון שאין אנו רואין בו לא שיאור ולא סידוק מותר. ואפילו הכי לא הדר ביה רבא דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי פי' עומרים הפיכו לשם מצוה. כלומר אפילו שנדחו דברי רבא דהוה בעי למימר דשימור דלישה לאו שימור הוא אפילו הכי לא הדר ביה ומחמיר על עצמו היה לשמור מצה של מצוה משעת קצירה. וכן משמע דחומרא בעלמא הוא מדקאמר מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי משמע דאיהו לבד היה מחמיר וכל שאר החכמים לא נהגו כן. וכן מדקאמר רב הונא בצקות של נכרי וכו' ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה משום דלא עביד ליה שימור משעת לישה משמע הא אם לקח קמח מן הנכרי ולש אותו אין צריך לאכול כזית מצה באחרונה ונהגו באשכנז וצרפת לשומרן משעת טחינה לפי שאז מקריבין אותן אל המים שטוחנן ברחים של מים. רב אלפס כתב ומיבעי ליה לנטורי קמחא דפסחא משעת קצירה דכתיב ושמרתם את המצות. ובשאלתות פ' צו סי' ע"ה כתב לא נפק אינש ידי חובתו אלא במצה דמינטר ליה מחימוץ מן דנפלה מיא עילויה והיכא דאמטינהו לחיטין נכרי חרש שוטה וקטן לא נפיק ידי חובתו. אי נמי לשה לעיסה נכרי חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור אינון ואף על פי דאפייה ישראל בר דיעה ועביד בהו שימור בשעת אפייה לא נפיק ידי חובתיה. ורב כהן צדק ז"ל כתב לצאת ידי חובה בלילה הראשונה אינה אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה שנאמר ושמרתם את המצות עד שתהא משומרת לשם מצה. ורב האי גאון ז"ל כתב מצה שאפאה נכרי לפני ישראל על ידי שימור כתקונה מותרת לישראל לאוכלה. ובעלי מעשה וחסידים והתמימים מחמירין על עצמן כגאונים המחמירין ולשין ואופין בעצמן כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה.

סימן כז

ההוא ארבא דטבעא בחישתא שרי רבא לזבוני לנכרי. איתיביה רבה בר ליואי לרבא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשהו מרדעת לחמור אבל עושה אותו תכריכין למת. לנכרי מ"ט לא משום דהדר מזבנה לישראל. הדר אמר רבא ליזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דניכל מקמי פסחא. והקשה רבינו אפרים ז"ל אמאי אסרינהו להנהו חיטי והרי לא נתבקעו ותירץ לתיתה דעסיק בהו בחיטי לא אתו לידי חימוץ עד שנתבקעו אבל הנך חיטי דשיעי כיון דמינח נייחו אתו לידי חימוץ.

סימן כח

ת"ר אין מוללין את הקדירות בפסח והרוצה שימלול נותן את הקמח ואח"כ נותן את החומץ וי"א נותן את החומץ ואח"כ נותן את הקמח עולא אמר אחד זה ואחד זה אסור משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב אבל בחסיסי שרי דהא רבא גופיה מחו ליה בחסיסי פי' בחסיסי מיני אפייה שטוחנין אותה ומבשלין אותה במים ומוללין בה את הקדירה. ובערוך פירש קמח של עדשים שאינו בא לידי חמוץ ולא חיישינן דילמא אתי לאיחלופי בשאר קמח:

סימן כט

תני' אין נותנין את הקמח לא לתוך החרוסת ולא לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד. ור' מאיר אוסר. ור' יהודה אומר ישרף מיד אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהן מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין. ההיא דאין נותנין את הקמח וכו' מיירי שיש מעט מים מעורב בהן אבל בלא מים מי פירות אין מחמיצין.

גמ' אמר רב כהנא מחלוקת לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד וחכמים אומרים יאכל מיד. אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כדברי חכמים. מי תשמישו של נחתום ישפכו. תנא חדא שופכן במקום מדרון ואין שופכן במקום האשבורן ותניא אידך שופכן במקום אשבורן. לא קשיא הא דנפישו וקוו והא דלא נפישו ולא קוו. רב אלפס ז"ל לא הביא אלא ברייתא קמייתא משום דלא בקיאין מהו נפישי:

סימן ל

אמר רב יהודה האשה לא תלוש אלא במים שלנו. פרש"י משום שבימות ניסן המעיינות חמין שעדיין הוא ימות הגשמים וחמה מהלך בשיפולי רקיע הלכך ממלא מבערב ומצטנן עד למחר. כתב רבינו אבי העזרי לפי טעם זה השואב בבוקר ומניחן עד הערב שפיר דמי ואיכא למימר דהכי עביד בפפוניא. אי נמי שואבן מן הנהרות. אבל ה"ר אליעזר ממי"ץ היה מפרש הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ כחכמי או"ה ואמרינן לקמן דף צד: שנראין דבריהן הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר ולפי זה השואבן בתחלת הלילה מותרין מיד. ואסור לשואבן אחר תחלת הלילה. ומנהג כשר של הראשונים שהיו ממלאין אותן מן הנהרות בתחלת ליל ארבעה עשר שהמעיינות ובורות רותחין אבל לא נהרות דתניא בפרק מי שהיה טמא שם בארבעה שבילין החמה מהלכת ניסן ואייר וסיון החמה מהלכת בהרים וכו' אלמא שבניסן אינה מהלכת במים. וכתב בתשובת רש"י אין לשין אלא במים שלנו שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ובארות הנובעין הן רותחין ומשמע מדבריו דבנהרות ליכא למיחש מידי. ומיהו אין לפרוץ גדר של הראשונים עכ"ל: דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין פי' רב אלפס מים שנשאבו באותו היום. ורש"י פירש הגרופין מן המוליירין דוד גדול שנחושתו עבה ואפי' כשאין שם אור מים שבשוליו חמין.

סימן לא

ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור הפת כלומר שלא תתעסק בדבר אחר ותניח את העיסה וצריכה שני כלים אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את הידים. איבעיא להו עברה ולשה מאי מר זוטרא אמר מותר ורב אשי אמר אסור וקי"ל כרב אשי. ופרש"י עברה ולשה במים חמין ולאו דוקא במים חמין אלא אכל הני דדריש רבא קאי דכולן משום חמימות. ולפרש"י אם עברה ולשה במים שלא לנו מותר דבהא לא מיבעיא ליה. ובלישנא דרב יהודה משמע הכי דקאמר אשה לא תלוש אלא במים שלנו ולא קאמר לא תלוש במים שלא לנו דהוה משמע לא תלוש בהן כלל אבל לא תלוש אלא במים שלנו משמע לכתחלה אם יש לה מים שלנו לא תלוש במים שלא לנו אבל אם אין לה מים שלנו ולשה במים שלא לנו מותר אבל רב אלפס ז"ל שפירש הגרופים שנשאבו בו ביום אז קאי הבעיא גם עלייהו. ויותר משמע כפירש"י דגרופין מלשון מולייר הגרוף שבת דף מא. אבל לרב אלפס אף אם לשון גרופים משמע שנגרפו ונשאבו מן הנהר אכתי ה"ל לפרושי בו ביום דעיקר האיסור תלוי בזמן הגריפה וזה לא פי'. כתב אבי העזרי דוקא עברה ולשה במזיד דומיא דעבר ואפה בפרק שני דמסכת יו"ט די"ז. ועבר ושהה בפרק כירה דף לח. אבל בשוגג לא. ומלשון רש"י משמע דאפילו בשוגג שפירש עברה ולשה בחמין אסור דקרובה למזיד היא ולא דמי לבצקות של נכרים דאמר התם אדם ממלא כריסו מהן דהכא בעינן למיקנסא דעברה אדרבנן. וגם משמע מדבריו דאסור באכילה משום חימוץ אף אם יאכל כזית מצה באחרונה דגרע מבציקו של נכרי. אבל בעל העיטור כתב הני מילי למצה משומרת ומים שלנו נמי למצה משומרת אבל לאכילה שרי דהא קיימא לן בצקות של נכרי וכו' והוא שאין בו סדקין וכן כתב ה"ר יצחק גיאות ז"ל. ולא נהירא לי דכל היכא דאיכא למיחש משום חימוץ אין לחלק בין כזית מצה לשאר אכילה הלכך נראה כפרש"י. ולא מיבעי מיתב ומילש בשמשא הוא דאסור אלא אפילו למיתב תותי רקיע הוא אסור ביומא דעיבא אע"ג דלא נפלה שמשא בההוא דוכתא מאי טעמא יומא דעיבא כולי שמשא וכן יראה שאין נכון ללוש קרוב לתנור מפני חום האש.

הדרן עלך פרק כל שעה