קרן אורה/הוריות/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג
ראשונים על הפרק: תוספות | תוס' רא"ש | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | מהרש"א | מהרש"ל | באר שבע | רש"ש | הורה גבר | קרן אורה

על ש"ס: קרן אורה | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ו עמוד ב[עריכה]

  • במשנה, שוגג ועשה מזיד מזיד ועשה שוגג פטור, יש לדקדק בשלמא גבי ציבור שייך שפיר חלוקות אלו דב׳׳ד היו מזידין בהוראתן והציבור היו שוגגין במעשה כי סמכו על הב״ד, וכן איפכא דב״ד היו שוגגין בהוראתן והציבור מזידין היו במעשה כי ידעו שטעו, אבל הכא בכהן משיח לעצמו חיכי משכחת לה, ע״כ צריך לפרש דבשעת הוראה שוגג היה וסבור שמותר לזרוק מרשות לרשות ועשה במזיד ע״כ היינו שנזכר שאסור ואפ״ה עבר וזרק, וא״כ פשיטא דפטור כיון דעשה במזיד, וגבי ציבור שפיר הוי רבותא אפי׳ עשו מזידין משום דה״א דסמכו על הוראת ב״ד חשיבא שגגה אע׳׳פ שידעו שטעו, אבל הכא בהוראת עצמו כיון דנזכר שטעה א״כ פשיטא כי עשה במזיד פטור וכן אידך בבא מזיד ועשה שוגג היינו שהיה מזיד בהוראה א״ב עשה שוגג היכי משכחת לה, כיון דמזיד היה, וכן הקשו בתוס׳. ונראה לפרש שוגג ועשה מזיד לא מיירי שנזכר בשעת מעשה דאסור לזרוק אלא הכוונה דהעשייה לא היתה בשגגת הוראה לסמוך על הוראתו אלא בדעתו לזרוק אפי׳ אם היה אסור וכיון דלא מחמת סמך הוראתו עשה חשוב כמזיד גמור ופטור, ומזיד ועשה שוגג היינו שבדין והוראה היה מזיד וידע שאסור לזרוק אלא שעשה בשוגג בשגגת מעשה לבד נמי פטור. הכהן טשיח אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ע״י העלמו, ולפ״ז משמע דאם היה שוגג בהוראה ובדעתו שמותר לזרוק ועשה המעשה בשגגה אחרת הרי זה חייב, ותיקשה תפשוט דרמי בר חמא, וכ״ש למה שכתבו התוס׳ לעיל דצבור ודאי אין חייבין בכה״ג א״כ כהן משיח נמי פטור. וראיתי מדברי הרמב״ם ז"ל בפ' ט״ו מה׳ שגגות שביאר כל החלוקות שם ודבריו ז״ל צריכין ביאור וז״ל שם הלכה ב' אבל אם לא תלה בהוראתו אלא שגג וזרק בשגגה כו' או ששגג בהוראתי לבטל מקצתו ולא עשה והוא סומך על הוראתו אלא עשה בשגגה אחרת או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה הרי זה פטור עכ״ל, וצריך לפרש כוונתו כבבא ראשונה דלא תלה בהוראתו ועשה בשגגה, ונראה דהיינו שלא היה בדעתו לסמיך על הוראתו אלא עשה בשגנה אחרת ובבבא שני׳ רבותא קמ״ל אפי' אם היה סומך על הוראתו אלא דעשה בשגגה אחרת נמי פטור, ובבא דמתניתין שוגג ועשה מזיד לא כחב כלל, ונראה דמפרש הכי לבבא זו שגג בהוראה ועשה מזיד היינו דעשייתו היתה בגדר מזיד כי לא רצה לסמוך על הוראתו ואפי׳ רצה לסמוך כיון דבשגגה אחרת עשה מזיד קרי לה כיון דהוי דומיא דטזיד שלא עשה על סמך הוראתו, ולפ״ז איפשיטא מאי דמספקא להו להתוס׳ לעיל לענין צבור אי מייתי בכה״ג בעשו בשגגה אחרת, והכא מוכח דפטור. אלא דקשה לפ״ז אמאי לא מפרש הש״ס נמי הכי לעיל בשוגגין ועשו מזידין וי״ל דהיינו דקמשני לעיל איידי דתנא שוגגין ועשו שוגגין תנא שוגגין ועשו מזידין פי׳ דזה קורא התנא מזידין כשלא עשו על סמך ההוראה, ובבא ג׳, או שהיה מזיר בהוראה ושגג במעשה היינו דלא נעלמה ממנו היראה כלל אלא עשה בשגגת מעשה לבד בכל זה פטור, כן נראה לי לפרש דבריו ז״ל ופלא בעיני על נושאי כליו שלא דברו מזה כלל.
  • שוגג ועשה שוגג פשיטא, וכתכו התוס׳ ז״ל הא דלא פריך הכא לעיל גבי ציבור צ״ל דתנא התם אגב הכא, ותירוצם דחוק דלא תני רישא אגב סיפא אבל לא ידענא מאי קשיא להו דהתם הא דהוראה תלויה בב״ד ומעשה תלוי בקהל לא פשיטא כ״כ וצריכין למילף הכי מקראי כדאיתא לעיל בפ״ק אבל הכא מלתא דפשיטא דחייב דשוגג גמור הוא וק״ל.

דף ז עמוד א[עריכה]

  • מה ציבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כו׳. לפי מה שנראה מברייתא זו דס״ל כר"ם דב״ד חייבין מדבעי למילף מלאשמת העם דהורה הוא ועשו אחרים יהא חייב, משמע דבציבור החיוב על המורים, וה״נ בעינן למילף שנתחייב הוא בהוראתו לאחרים, א״כ לא אתיא שפיר האי מה מצינו דהתם ניחא דאין ב״ד חייבין אלא על העלם דבר ולא על שגנת מעשה של הקהל דב״ד מאי חטאו, אבל כהן משיח מנ״ל לפוטרו בשגגת מעשה, וי״ל דאפי׳ למ״ד ב״ד מייתי מ״מ עיקר החיוב הוא מפני חטאת הציבור, ואם עשו הציבור בשגגת מעשה אין מביאין פר. אלא דאין פר בא אלא על העלם דבר. ושפיר ילפינן לכהן משיח במה מצינו דלא יתחייב אלא על העלם דבר ואכתי איכא למיפרך דציבור אין חייבין על שגגת מעשה להביא פר אבל חייבין כשבה או שעירה והיכי מצינן למילף לכהן משיח לפוטרו לגמרי דכהן משיח לאו בר כשבה הוא, וי׳׳ל דאה׳׳נ דהוי מצי לאקשויי הכי אלא דבלא״ה איפרכא.
  • מה ציבור הורה ועשו אחריו חייבין אף משיח הורה ועשו אחריו חייב, והקשו בתוס׳ היאך שייך לדמותו להוראת ב״ד הא כתיב לאשמת העם. וכבר כתבתי בזה, ומצאתי בירושלמי בפרקין דפליגי ביה אית תנויי תני העם ב״ד ובעי למילף הכי לחייבו על הוראתו לאחרים. ואית תנויי תני העם ציבור, ובעי למילף הכי אי מה ציבור אין חייבין אלא ע׳׳י הוראת ב״ד אף הוא אינו חייב אלא בהוראת ב״ד, ופלא בעיני על התוס׳ ז״ל שלא יישבו תמיהתם מדברי הירושלמי הלז.
  • משנה, הורה בפ״ע ועשה בפ״ע כו' הנה בגמר׳ נחלקו אביי ורבא בפי' דמתני' אביי מפרש לה הורה בפ׳׳ע כו׳ אפי׳ בחדא איסורא אלא דהורו בשני מקומות. ורבא פריך אטו מקומות גרמי אלא הורה בפ״ע היינו בתרי איסורי, ויש להבין במאי פליגי אביי ורבא, ונראה דבמתני׳ מצינן למימר תרי טעמי בהא דהורה עם הצבור מתכפר עם הצבור, או משום דכיון דהורה עם הצבור ביחד א״כ לא סמך על הוראתו לחוד, אלא הרי הוא בכלל כל העושים וכולם מתכפרין עם הציבור אלא דהוי ס״ד דאינו מתכפר עמהם וצריך בפרה בפ״ע כמו ביוה״כ דאין מתכפר עם הציבור. להכי צריך קרא דעל חטאתו אשר זזטא, ולפ׳׳ז אפי׳ אין הציבור מביאין פר כגון אם לא עשו אלא מיעוט הקהל, אפ״ה הכהן פטור מכלום כיון דלא עשה מחמת הוראתו לבד אלא עם הוראת צבור, ויש לומר עוד טעם אחר דכל שהורו הציבור ג״כ וחייבין בפר אין הכהן המשיח נפרד מהם ומתכפר עמהם אפילו אם מה שעשה הוא מחמת הוראתו לבד כמו הוא בחלב שעל הקרב והם בחלב שעל הדקין כיון דחד איסורא הוא יוכל להתכפר עמהם. דהכל חטאת חלב הוא, ולפ״ז אם לא עשו ע״פ הוראת ב״ד אלא מיעוט הקהל דאין הציבוד מביאין פד הכהן המשיח חייב. כיון דאין לו במה להתכפר, ובזה פליגי אביי ורבא אביי ס״ל דטעמא דמתני׳ בהורה עם הציבור כו׳ היינו משום דהוראתו היתה ביחד עם הציבור ולא עשה ע״פ הוראתו לבד, אבל אם הורו בשני מקומות ולא סמכי זע״ז מיקרי חטא בפ׳׳ע ומתכפר לו בפ״ע, ורבא פריך עליה אטו מקומות גרמי אלא בל שחטאו חטא אחד מתכפר עמהם אפי׳ הורה הוא לבדו והם לבדן, ולפנינו הנוסחא בש״ס בדברי אביי דיתבי בב׳ מקומות וקמורו בב׳ איסורי, ונוסחא זו קשה לישבה מאד דבתרי איסורי מה לי במקום אחד או בב׳ מקומות. ולקמן יבואר עוד. והנה בברייתא בעי למילף במה מצינו מנשיא דמתכפר לו עם הציבור, ולמה לי קרא, ולאביי ניחא דבכה״ג בנשיא שעשה בכלל הצבור וודאי מתכפר לו עם הציבור. אבל לרבא דאפי׳ הורה בפ״ע נמי מתכפר עמהם א"כ היכי בעי למילף מנשיא הא בנשיא נמי כה׳׳ג שלא עשה מחמת הוראתו אינו מתכפר עמהם, ולא גרע כהן משיח שלא סמך על הוראתן מהדיוט שאינו סומך על הוראתן דאינו מתכפר עמהם, וי׳׳ל דלמאי דס"ד שהבהן יביא לעצמו אפילו הורה עם הציבור, היינו אפי׳ אם הורה עמהם ביחד, וע״ז בעי למילף במה מצינו מנשיא שיתכפר ככלל הציבור, ואיפרכא משום דביוה״כ הכהן המשיח מתכפר לעצמו, וה״א דה״נ יתכפר לעצמו להכי ילפינן מקרא דעל חטאתו אשר חטא, וכיון דילפינן מקרא דעל חטאתו דדוקא חטא לעצמו, ילפינן נמי אפי׳ היכא דהורה לבדו כיון דאיסור אתד הוא מתכפר עמהם ביחד, וע׳ תוספת ד״ה לא אם אמרתי כו':
  • ופרכינן בגמרא חטא בפ״ע כו׳. היכי דמי אי דהוא מופלא והן אינן מופלין פשיטא דמתכפר בפ״ע דהוראתו לאו כלום הוא, ואי דהוא לאו מופלא והן מופלין הוראתו לאו כלום הוא, ומזה נמי משמע דרישא דהורה עם הציבור כו׳ מיירי שהורה ביחד עם הצבור דאם נפרש בשתי הוראות זה לעצמו וזה לעצמו רק בחד איסורא א״כ ארישא נמי הוי מצי למיפרך למה לי קרא דעל חטאתו שלא יביא לבדו. ממ״נ אי הוא מופלא והן אינן מופלין אמאי לא יביא לבדו דהא הציבור פטורין כיון דלא היו מופלא בהוראתן, ואי הן מופלין והוא לאו מופלא אין צריך בפרה כלל כיון דלאו מופלא הוא, אלא ש״מ דרישא מיירי נמי כגון שהורו ביחד ובכל גוונא, סד״א שהכהן יתכפר לעצמו כמו ביוה״כ להכי איצטריך קרא דעל חטאתו, ומש"ה לא פריך אלא על סיפא דחטא בפ״ע כו׳, וצריך לדקדק למאן קאי הך פרכא, אי לאביי דמוקי לה בחד איסורא או לרבא דמוקי לה בתרי איסורי, והתוס׳ כתבו בד״ה דיתבי דהך פרכא קאי אליבא דרבא אבל לאביי מאי פריך הוראה דלהון לאו כלום הוא כיון דגם הוא הורה כן ולא שייך הטעם דהיה להם ללמוד ולא למדו, ולפענ״גד נראה איפכא דעיקר הפרכא הוא לאביי דמוקי לה בחד איסורא אבל לרבא דמוקי לה בתרי איסורי לא תיקשי בכל גוונא דאי הוא מופלא והן אינן מופלין לא תקשי הוראה דלהון לאו כלום היא משום דמצינן לאוקמי כגון שהיה עמהם בהוראתן וכקושית מהרש׳׳א ז״ל, נהי דאפ״ל דבזה פשיטא דאינו מתכפר עם הצבור דא׳׳א להתכפר שני חטאים בכפרה אחת, כיון דהיה עם ב״ד בהוראתן ג״כ הוי זה כאלו חטא בעצמו ב׳ פעמים דצריך להביא ב׳ פרים אכתי מאי פריך הוראה דילהון לאו כלום היא דילמא אין הכהן ממנין סנהדרין, ואטו אם יש בישראל אהד גדול בחכמה מן הסנהדרין הוראתן לאו כלום היא, דע״כ לא אמרי׳ היה להם ללמוד אלא אם נחסר ראש ישיבה שלהם היינו גדול שבסנהדרין, אבל אם הסנהדרין הם בשלימות אמאי הוראתן לאו כלום הוא, הן אמת דע״פ התורה מצות סנהדרין בכהנים כמש״כ הרמב׳׳ם ז"ל ומסתמא הכהן המשיח הוא הראש שבסנהדרין מ״מ לא הוי ליה להש״ס לאקשויי מחמת זה דדילמא מיירי שהוא אינו מן המנין, וכן הא דפריך אי דהם מופלין והוא לאו מופלא הוראה דידיה לאו כלום הוא, וגם זה מנ״ל אטו משום דסנדהרין גדולים ממנו הוראתו לעצמו לאו כלים היא, כיון דגם הוא ראוי להוראה היכן מציני זאת דבעינן דווקא שיהיה המשיח גדול מכל ישראל, וכן מבואר בדברי הרמב״ם ז״ל דלא בעינן אלא שיהיה מופלא וראוי להוראה, אכל לא שיהיה גדול מכל ישראל, אבל לאביי דמוקי לה בחד איסורא, אלא דכ״א הורה לעצמו א״ש אי הוא מופלא והן אינן מופלין הוראתן לאו כלום היא פי׳ דהוראתן בטלה נגד הוראתו כיון דהוא גדול מהם. וגם הוא הורה להיתר אין לחייבו בפר על הוראתו ואי הם מופלין והוא אינו מופלא הוראתו לאו כלום הוא דבטלה הוראתו נגד הוראתן הוי כמו שאכל בהוראתן לחוד דפטור, ומשני בשוין ומש״ה הוראת שניהם הוראה היא לעצמה, ויש לישב שיטת התוס׳ דהפירכא קאי אליבא דרבא והיינו למאי דמוקי לה בדיתבי בחד מקום, וא״כ אפי׳ בתרי איסורי פריך שפיר אי דהוא מופלא כו׳ משום דכיון דבחד מקום יתבי, א״כ היה צריך כ״א ללמוד זה מזה בשעת הוראתו וכיון דלא למדו לאו הוראה היא. ומעתה נבוא לביאור דברי הרמב״ם ז"ל במה שעמדו ע״ד הכ״מ והלח״מ במאי דפסק דהוא בחלב והם בדם מתכפר לעצמו, ומה שכתב הכ״מ כבר הקשו ע״ד ז״ל הלח״מ והמשנל״מ ודברי הלח״מ ג״כ נפלאו כי הוסיף קמחא להגדיל הקושיא ע״ש, ובספר פני משה. ולפענ״ד נראה ברור דהרמב״ם ז״ל פסק כסברא דאביי דמתני׳ דהורה עם הציבור מיירי שהורה עמהם ביחד, וכמבואר כדבריו להדיא הטעם דמש״ה פטור משום דלא סמך על הוראת עצמו אלא גם על הוראת ב׳׳ד, וע׳ בפי׳ הרע״ב במשניות. והיינו משום דפשטי׳ דבריית׳ דבעי למילף במה מצינו מנשיא בהכי מיירי וכמש״כ לעיל, וגם קושית הש״ס היכי דמי אזלא אליבה דאביי ורב פפא דמשני בשניהם שוין משמע נמי דכאביי ס״ל, ומש״ה פסק כאביי וגם משיטת הירושלמי מוכח כאביי כמו שאבאר, ולפ״ז א״ש בפשיטות מש״כ דהוא בחלב והם בדם מתכפר לו בפ״ע, דע״כ לא מיבעי לן אלא אליבא דרבא אבל לאביי לא מיבעי לן כלל אלא דאי קשיא הא קשיא לי לשיטתו מאי אריא הוא בחלב והם בדם דמתכפר לעצמו אפי' בחד איסורא נמי מתכפר לעצמו כי הורה כ״א לעצמו, ולזה י״ל כיון דלא משכחת לה אלא בשוין לא כתבה, אבל אכתי תיקשי לאשמועי׳ רבותא דאפי׳ הוא בחלב שעל הקיבה והם בחלב שעל הדקין נמי מתכפר לעצמו, וקצת יש ליישב ע״פ מה שהאריך המל״מ בפרק י׳׳ב דלרברי הרמב״ם ז"ל אין כאן כרת בחלב שעל הקיבה ושעל הדקין, והא דחייבין ב״ד עלי׳ היינו משום דיש באיסורו איסור כרת, וכתב שם הטעם משום דב״ד ילפינן מזקן ממרא וזה דוקא לענין ב׳׳ד אבל לא לענין כהן משיח דלא חמיר מיחיד דאינו חייב אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת. אבל כבר נפלאתי הפלא ופלא על דברי המל״מ בחי׳ בחולין כי הוא נגד דברי הרמב״ם ז״ל, ונגד דברי הש״ס במכילתין, כדאמרי׳ לקמן דציבור ומשיח ונשיא ויחיד כולן שוין הן כדין זה וחד מחבריה יליף ויתבאר עוד לקמן אי׳׳ה, עכ״פ זה נראה ברור דלשיטת הרמב״ם ז״ל אזלא כאביי, וי״ל עוד לסמך לזה דלפי מאי דפסק הרמב״ם ז״ל דמיעוט בחלב ומיעוט בעבודת כוכבים מצטרפי להביא פר וכמו שהארכתי לעיל בזה, א״כ אמאי לא יצטרף נמי כהן משיח בכה״ג עם הציבור, וא״כ למאי דפשיט׳ ליה לעיל גבי ציבור תו ליכא לפרושי מתני׳ כלל בשיטתיה דרבא ומש״ה פסק כאביי, ובירושלמי מבואר להדיא דמשיח שעשה בהוראת ב״ד פטור ויליף לה מדאיתקש ליחיד מה יחיד פטור אף משיח פטור, ונראה דבטעמא דמתני׳ קאמר לה דמש״ה עשה עם הציבור מתכפר עם הציבור משום דהוראתו בטלה לגבי הוראת ציבור. והוי כמו שלא עשה אלא בהוראת ב״ד לבד ומיבעי להו התם אם אכל משחזרו בהן ב״ד וקאמר דחייב, ופריך עליה ולא מתני׳ היא הורה בפ״ע ועשה בפ״ע מתכפר בפ״ע אבל אם הורה עם הציביר וחטא בפ״ע מתכפר לו עם הציבור ואמר ר׳ מנא אמור דבתרה הורה עם הציבור וחטא עם הציבור הוא דמתכפר לו עם הציבור, אבל אם הורה עם הציבור וחטא בפ״ע היינו אחר שחזרו בהן ב״ד מתכפר לו בפ״ע ואע״פ שלפנינו בירו׳ הנוסחא לא כן הוא מ״מ נראה להגיה כמ׳׳ש. מכל זה שמעינן דסעמא דמתני׳ דמתכפר עם הציבור היינו משום דהוראתו היתה עם הוראת ב׳׳ד, אבל בתרי איסורי דלא שייכא כלל הוראתו להוראת ב״ד ודאי מתכפר לו בפ״ע. ואמרי׳ עוד שם עשה בהוראת משיח אחר חייב והוא שהורה כיוצא בו והוא הלכה מחודשת ולא נמצא שורש לזה בשיטת הש״ס דילן וע״כ צריך לפרש דאין חיובו בשביל הוראת משיח האחר. אלא החיוב הוא מחמת הוראתו וכדאמר והוא שהורה גם הוא כיוצא בו אלא דקמ״ל דאין הוראת משיח אחר מבטלת הוראתו, ומש״ה חייב מחמת הוראתו ודו״ק היטב.

דף ז עמוד ב[עריכה]

  • אלא אפי׳ יתבי בחד מקום וקמורו בתרי איסורי כו' לישנא דאפי׳ אינו מדוקדק לגירסת התוס׳ דלאביי הוי חטא בפ״ע אפי׳ בחד איסורא בתרי מקומות ולרבא דווקא בתרי איסורי, וא״כ מאי אפי׳, ולגירסא אשר לפנינו ניחא דאביי בעי תרתי תרי איסורי ותרי מקומות, ולרבא סגי בחדא בתרי איסורי, אבל מקומות לא גרמי כלל, אלא דכבר כתבתי לעיל דקשה לומר דאביי תרתי בעי כיון דתרי איסורי הוי למה לי תרי מקומות, אם לא שנאמר כמו שכתבתי לעיל דאביי מוקי לה בשאינן שוין וא"כ אי בחד מקום הוי יתבי אפי׳ בתרי איסורי לא הוי הוראה של אחד מהן הוראה משום דהוי ליה ללמוד וכנ״ל, אבל העיקר נראה כגירסת התוס' ז״ל.
  • רש״י בד״ה והם בדם כגון בדם המובלע באברים עכ״ל, וקשה הא דם האברים אין בו כרת. ואין ב״ד חייבין עליו, והרמב״ם ז"ל כתב באמת דם הלב ומיירי בשל בהמה דאיכא כרת, אלא דאבתי יש לדקדק דלכאורה הוא דבר שהצדוקים מודים בו כיון דהוי דם דאתי מעלמא והוא דם שהנשמה יוצאה בו כדאיתא בחולין ובכריתות, ואפילו לשיטת הרי״ף והרמב״ם ז״ל דחיוב כרת הוא בדם דידי׳ נמי תיקשי כיון דמסברא בעלמא הוי ככלל דם לענין כרת בלי שום ריבוי א״כ הוי כדבר שהצדוקים מודים בה וי׳׳ל דמ״מ אין דין זה פשוט כ״כ כיון דאיכא דם בלב שאין חייבין עליו כרת, אבל לשון רש״י ז׳׳ל צ״ע, גם מה שכ׳ רש"י ז״ל לעיל דאמוראי פליגי מאי נינהו כרס הפנימי לא הבנתי דמה ענין מחלוקת וו לענין חלב המכסה את הקרב דחלב שעל הקרב הוא שעל המסס ובית הכוסות כדאיתא בס׳ גיד הנשה.
  • בד"ה מה להלן ב"ד כו׳ ובעבודת כוכבים לא כתיב ב״ד וכתיב ואם מעיני העדה נעשתה וכו' דהיינו מעשה עכ"ל. אין זה מובן דהא אביי יליף מהא לעיל בפירקא קמא דהוראה תלוי בב״ד דנעשתה משמע שע"י הוראתו יעשו הקהל, וע׳ תוספת בד״ה נאמר כאן מעיני.
  • שם גמרא משיח בעבודת כוכבים רבי אומר בשגגת מעשה כו'. בסנהדרין פ' ר"מ אמר אביי מנא אמינא דמאהבה ומיראה חייב מהא דאמר רבי בשגגת מעשה האי שגגת מעשה ה׳׳ד כו', אלא לאו מאהבה ומיראה, ופרש״י ז״ל כסבור דמותר לעבוד מאהבה ומיראה, ואין זה העלם דבר שאין זה מגוף האיסור, ולא חשיב העלם דבר אלא כשנעלם ממנו גוף האיסור אחת מעבודותיה ורבא מוקי לה באומר מותר, ופריך אומר מותר היינו העלם דבר ומשני העלם דבר הוא בקיום מקצת כו׳ ואומר מותר מיירי בכל הגוף, ויש לדקדק לרבא מאי דייק הש״ס ואלו משיח לא קתני מני רבי היא הא לרבי נמי אינו חייב אלא (בהעלם דבר) באומר מותר, וי״ל דזה לא נקרא העלם דבר דאפי׳ לא היה לו ידיעה כלל מתחלה באיסור נמי שוגג הוא אבל העלם דבר לא הוי אלא שידע בתחלה ונעלם ממנו, כדאית׳ בירושלמי בפרק׳ קמא והוי מצי למימר הכי בסנהדרין אלא דנקט חד גוונא, ועוד איכא לאשכוחי כמה גווני כגון שהורו לו אחרים דמותר הוא ועפ״ז א״ש נמי הא דילפינן תרי וימני מעיני מעיני לציבור חדא בעבודת כוכבים דאינו חייב על שגגת מעשה, וחדא דאין חייבין על עקירת כל הגוף משמע דעקירת בל הגוף לחוד ושגגת מעשה לחוד, ולכאורה לרבא כיון דאימעיט שגגת מעשה היינו אומר מותר א״כ ממילא אימעט נמי עקירת כל הגוף דאל״ה היינו שגגת מעשה, ולפ' הנ׳׳ל ניח׳ דתחלה ממעטינן אומר מותר ע״י עצמן או שלא ע״י ב״ד הגדול, ואכתי ה״א דע״י ב״ד הגדול חייבין אפי׳ בעקירת כל הגוף להכי הדר יליף מעיני מעיני למעט עקירת בל הגוף, ואי קשיא לי הא קשיא לי מש"כ רש׳׳י ז״ל לאביי דמוקי לי' מאהבה ומיראה ובאומר מותר דזה לא חשיב העלם דבר מפני שאינו מגוף האיסור ולא זכיתי להבין טעמו של דבר ומה בין זה לאם הורו דכזית מותר ובי זיתים אסורים או דגמר ביאה אסור והעראה מותרת. או אם הוסיפו על שיעור אמות לזורק ברה״ר דכל אלו חשיב׳ הוראה אע״ג דמודים בגוף האיסור ומ״ש התיר׳ דמאהבה ומיראה דלא השיב׳ הוראה ולא נעלם סמני שיש לחלק קצת דכל הני חשיב׳ העלמה בגוף האיסור, כמו העראה שלא כדרכה או ד׳ אמות ברה"ר. אבל הכא ההיתר הוא מצד אחר, מפני שעובדה מאהבה ומיראה עכ״ז בעיני יפלא מנ״ל לחלק בהכי הא הלכה פסוקה היא דכל שהיחיד חייב כרת על זדונו מביאין הצבור פר והיחיד כשבה או שעירה, ודרך אגב אכתוב כאן מה שראיתי בדברי מהרש״א ז״ל שם בסנהדרין דף ס״ד שכתב על דברי התוס׳ בד״ה ואע"ג דמתכוין לבזוי שכתבו היינו דמתכוין לעובדה בביזוי, אבל אם נתכוין ממש לבזוי׳ פטור דלא עד־ף מאהבה או מיראה. ואפי׳ אביי דאמר התם חייב הכא מודה דפטור, וכתב המהרש״א ז"ל היינו דפטור ממיתה, אבל חטאת בשוגג וודאי חייב, וכן כתב הכ״מ שם כמו שהביא המהרש״א ז״ל בשמו, ותמיה לי א״כ מאהבה ומיראה נמי חייב חטאת, במכש״כ מנתכוין לבזותו וא"כ מאי קאמר אביי מנא אמינא לה כו׳ הא רבא נמי מודה דחייב חטאת כמו בפטור ונתכוין לבזותו, אלא ודאי אם פטור הוא ממיתה במזיד ה"ה דפטור מחטאת בשוגג, וע׳ בזה בכ"מ פ״ג מה׳ עבודת כוכבים באורך בזה ומש"כ שם בשם הריב״ש ז״ל, ואין כאן מקומו להאריך בזה. עוד נראה להביא ראיה דהוי העלם דבר בבל גווני מהא הפליגי תנאי ביבמות בהורו ב״ד ששקעה חמה אי הוראה הוא אי טעות הוא, וע״כ לא פליגי אלא משום דטעות היא, ולדברי רש׳׳י ז"ל תיפוק ליה בלא״ה לאו העלם דבר הוא דמה שהתירו הוא מפגי שלדעתם חול הוא, אבל לא נעלם מהם גוף האיסור. אלא דלכאורה דברי רש"י ז״ל מוכרחים, דאל"כ אלא שפיר חשיב העלם דבר, א״כ אמאי פליג׳ רבנן עליה דרבי ופטרי בשגגת מעשה היינו באומר מותר לעבוד מאהבה ומיראה הא העלם דבר הוא, וי״ל כמש״כ לעיל דמיירי באומר מותר מתחילתו ולא היה לו ידיעה, אבל רבא דמשני באומר מותר בע״א ממש זה לא מסתבר לאוקמי שלא היה ל׳ ידיעה מעולם, להבי פריך היינו העלם דבר ועדיין צ״ע, ויש לדקדק עוד כיון דלא מצינו שגגת מעשה בעבודת כוכבים אלא באומר מותר לאביי כדאית ליה ולרבא כדאית ליה, א״כ למה ליה להש"ס למימר לקמן לרבי מי שכל חטאו בשגגה הא אפי׳ לרבי ליכא במשיח שום חטא בשגגה דהא בעבודת כוכבים נמי לא מצינו אלא באומר מותר, וי׳׳ל דשפיר מיקרי חטא כשגגה כל שאין בו העלם דבר בביטול מקצת ודו״ק, ולשון הרמב״ם ז׳׳ל צריך ביאור שכתב אבל אם שגג במעשה לבד בלא הוראה בין כעבודת כוכבים בין בשאר מצות פטור ושגגת מעשה בלא הוראה בע״א היכי משבחת לה דמאהבה ומיראה פסק כרבא דפטור, וע״כ באומר מותר, וא״כ איך כתב בלי הוראה.

דף ח עמוד א[עריכה]

  • ושוין שאין מביא אשם תלוי. צריך לדקדק אשם תלוי בעבודת כוכבים לכאורה היכי משכחת לה כיון דעיקר האיסור הוא אחר כוונת לבו, ואם השתחוה לצורה ולא נודע לו אם עבודת כוכבים הוא אי לא תקשה ממ"נ אם השתחוה לשם עבודת כוכבים הרי קבליה לאלוה וחייב חטאת ואם לא השתחוה לשם עבודת כוכבים א״כ ודאי פטור כיון דלא היה בלבו לעבודת כוכבים, וי״ל כגון שהיה לפניו פעור ומרקוליס וזרק אבן לאח׳ מהן ולא נודע לו אם למרקוליס וחייב או לפעור ופטור דהוי עבודה שלא כדרכה.