קיצור שולחן ערוך צ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · קיצור שולחן ערוך · צ · >>

סעיף א יש דברים שהן אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו. משום שנאמר, אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי וגו', וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. מהא דכתיב, "וכבדתו מעשות דרכיך" דרשו רבותינו זכרונם לברכה, שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחל. לפיכך אסור לרוץ בשבת. אבל לדבר מצוה, מתר לרוץ, - מדכתיב דרכיך, משמע, דרכיך אסורים, אבל דרכי שמים מתרין ומצוה לרוץ - עין לעיל סימן י"ב סעיף יא - סימן צ' ש"א

סעיף ב ומהא דכתיב, ממצוא חפצך, דרשו רבותינו זכרונם לברכה, חפציך אסורים. אפלו אינך עושה מלאכה, כגון שהוא מעין בנכסיו, מה הם צריכין למחר, גם זאת אסור. וכן אסור לטיל בעיר כדי למצוא סוס או ספינה או קרון לשכרם אחר השבת, אם נכר הדבר שהולך בשביל כך. אבל לשמור חפציו או חפצי חברו, מתר

סעיף ג אסור להחשיך על התחום, דהינו לילך בשבת עד סוף התחום או פחות ולהתעכב שם עד שתחשך כדי למהר דרכו לילך משם והלאה, שכיון שהולך משם והלאה במוצאי שבת, נכר הדבר שעקר הלוכו היה בשביל כך. ודוקא כשמחשיך שם, כדי לילך ולעשות דבר שאי אפשר בשום אפן לעשותו בשבת, כגון לשכור פועלים או לתלוש פרות או להביא פרות המקצין, שאין שום התר לעשות דברים אלו בשבת. אבל מתר להחשיך על התחום כדי להביא בהמתו, כיון שאם היו בתים עד שם קרובים זה לזה שבעים אמה, היה מתר להביאם גם בשבת. וכן להביא פרות התלושין שאינן מקצין, מתר, כיון שאם היו מחצות מקיפות כל הדרך, היה מתר, גם בשבת, וכל כיוצא בזה. וכן מתר לילך בשבת תוך התחום אל הגנה, לתלוש שם פרות במוצאי שבת, משום דאינו נכר שהלך בשביל זה, אלא הרואים יאמרו שהלך לטיל או לבקש בהמתו שנאבדה לו, ואחר כך כשהיה שם, נמלך ונשאר עד הלילה כדי לתלוש פרותיו - ש"ו ש"ז

סעיף ד ומהא דכתיב, ודבר דבר, דרשו רבותינו זכרונם לברכה, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חל. הלכך אסור לומר, : דבר פלוני אעשה למחר, או סחורה פלונית אקנה למחר. והינו דבר שהיום אי אפשר לעשותו בשום אפן. אבל דבר שהיה איזה צד לעשותו היום, אע"פ שעתה אין זה הצד, מתר - כמו שכתבתי בסעיף ג. ולכן מתר לומר, למקום פלוני אלך למחר, רק שלא יאמר לשון המשמע שילך בקרון, וגם לא ירבה לדבר בזה. ואפלו בשיחת דברים בטלים, אסור להרבות. ואסור לספר בשבת דבר של צער. אסור לאדם לחשב חשבונות בפיו בשבת, בין חשבון שעתיד להיות בין חשבון שכבר עבר, אלא שצריך לו עדין לידע אותו, כגון כך וכך הוצאתי על בנין פלוני לשכר פועלים, ועדין נשאר בידו משכר הפועלים, שצריך הוא לדעת את החשבון, אסור. אבל חשבונות שאין לו בהם צרך, מתר לחשבן, ובלבד שלא ירבה בהם, שאסור להרבות בשיחה בטלה בשבת, כמו שכתבתי לעיל


כג אייר

סעיף ה מדכתיב חפצך למדו רבותינו זכרונם לברכה, דאין אסורין אלא חפצי האדם, אבל חפצי שמים מתרין. לפיכך מחשיכין על התחום משום צרכי מצוה, וכן מתר לפקח על עסקי רבים בשבת, כגון לילך לשלטון, או לבית ועד השרים לדבר בשבילם, שצרכי הרבים הם כמו חפצי שמים. וכן מתר לדבר עם מלמד אודות תינוק, אם ירצה לקחתו ללמדו ספר או אפלו אמנות, שזוהי גם כן מצוה, שאם לא תהא לו אמנות לפרנס את עצמו, ילסטם את הבריות. אבל אסור לשכור את המלמד בשבת, כי השכירות היא שבות גמורה, ולא התרה אפלו בשביל מצוה, ורק מה שאינו אסור אלא מפני ממצא חפצך ודבר דבר, זה התר בשביל מצוה. ומתר להכריז על אבדה בשבת, שהשבת אבדה מצוה היא

סעיף ו מדכתיב ודבר דבר, למדו רבותינו זכרונם לברכה, דדוקא דבור אסור. אבל הרהור, מתר. ולכן הרהור בעסקיו מתר. ומכל מקום משום ענג שבת, מצוה שלא יחשב בהם כלל, ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה. וזהו שכתוב, ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, והרי אין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד. אלא יראה האדם בכל שבת כאלו מלאכתו עשויה, ואין לך ענג גדול מזה. ומכל -שכן שלא יהרהר בדבר שגורם לו טרדה או דאגה

סעיף ז מתר לומר לפועל, הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אע"פ שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דבור מפרש. אבל לא יאמר לו, היה נכון עמי לערב, שזהו כמדבר בפרוש שרוצה לשכרו - ש"ז

סעיף ח השוכר את הפועל לשמר לו איזה דבר, אסור להפועל לקח שכר שבת בפני עצמו. אבל אם היה משכר לשבוע או לחדש, מתר לטול בהבלעה גם שכר שבת - ועין לעיל סימן ע"ג - ש"ו

סעיף ט אסור לתן מתנה לחברו, אלא דבר שהוא לצרך שבת. וכן אסור לתן משכון לחברו, אלא אם כן הוא לצרך מצוה או לצרך שבת. ולא יאמר לו הילך משכון, אלא נותן סתם

סעיף י שטרי הדיוטות, דהינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלת שלום, אסור אפלו לעין בהם בלי קריאה - בפיו, ואף- על-פי שאינו אלא מהרהר, מכל מקום אסור. ולא אמרו דהרהור מתר, אלא כשאינו נכר שמהרהר בחפצים האסורים. אבל כאן שנכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים, הרי זה בכלל אסור ממצוא חפצך. ומי שנשתלחה לו אגרת ואינו יודע מה כתוב בה, מתר לעין בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו, אבל לא יקרא בפיו. ואם יודע שאינו רק מעניני משא ומתן, אסור אפלו לעין בה, וגם אסור בטלטול משום מקצה

סעיף יא כתל או טבלא שיש בו איזה צורות או דיוקנאות - פאטרעטן וכתוב תחתיהן, זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות כתב זה בשבת. ואפלו לעין בו בלי קריאה, אסור. וכן ספרי מלחמות וספרי דברי הימים של מלכי אמות העולם, וכן מליצות ומשלים של שיחת חלין, כגון ספר עמנואל, ומכל שכן דברי חשק, אסור לקרותן בשבת, ואפלו לעין בהם בלי קריאה בפיו. ואף בחל אסור משום מושב לצים, אפלו הם כתובים בלשון- הקדש. ובדברי חשק יש עוד אסור, שמגרה יצר הרע בעצמו. אבל אותן ספרי דברי הימים, שיוצאים מהם עניני מוסר ויראת שמים, כגון ספר יוסיפון וכיוצא בו, אפלו כתובים בלשון לעז, מתר לקרותם אפלו בשבת. ומכל מקום אין ראוי להרבות בהם

סעיף יב אסור למדד בשבת איזה דבר אם הוא לצרך, אלא אם כן הוא לצרך מצוה

סעיף יג במקום פסדא מתר לדבר בצרכיו, בין עם ישראל בין עם אינו יהודי

סעיף יד כל דבר שהישראל אסור לעשותו, אסור לומר לאינו יהודי לעשותו, דאמירה לאינו יהודי הוי שבות. ואפלו לרמוז לו לעשותו, אסור. ואפלו לומר לו קדם שבת שיעשה בשבת, גם כן אסור. וכן אסור לומר לאינו יהודי בשבת שיעשה לאחר שבת. ודבר זה אינו משום שבות, כיון דהמלאכה נעשית בשעת התר, אלא אסור משום ממצוא חפצך. ולכן לצרך מצוה מתר - ש"ו ש"ז


כד אייר

סעיף טו אפלו אם הנכרי בא מעצמו לעשות איזה מלאכה בשביל ישראל, צריך הישראל למחות בו. ולכן אינו יהודי שרוצה להסיר הפחם מנרות של ישראל כדי שידליקו יפה, צריכין למחות בו

סעיף טז אם רואה אדם שיוכל לבוא לידי הפסד, כגון שנתרועעה לו חבית של יין וכדומה, מתר לקרות לנכרי לשם, אע"פ שיודע שהנכרי בודאי יתקנו, ואפלו במלאכה גמורה, ובלבד שיזהר הישראל שלא לומר לו שום רמז צווי לתקן. אבל מתר לומר לפניו, כל מי שיציל הפסד זה, לא יפסיד שכרו. ואין לעשות זאת אלא במקום הפסד מרבה - ש"ז

סעיף יז דבר שאינו מלאכה גמורה ואינו אסור אלא משום שבות, אם הוא צרך מצוה או במקצת חולי, מתר לומר לאינו יהודי לעשותו. ומזה נהגו לשלוח אינו יהודי בשבת להביא שכר או שאר דבר לצרך שבת אף במקום שאין ערוב. ואין להתיר אלא בשעת הדחק, שאין לו מה לשתות. אבל בשביל תענוג בעלמא, אין להתיר. ולומר לאינו יהודי להביא מחוץ לתחום, אפלו בדיעבד אסור בשבת מה שהביא . ויש אומרים, דהוא הדין במקום הפסד, כגון לטלטל סחורה הנפסדת מן הגשמים, מתר על ידי אינו יהודי. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול - ש"ז שכ"ה ובנ"א

סעיף יח בעת הקר, מתר לומר לגוי להסיק את התנור, משום דהכל חולים אצל הצנה. אבל אם אינו מכרח כל כך, אין לעשות זאת. וגם אסור להניח לאינו יהודי שיסיק את התנור בשבת אחר חצות היום כדי שיהא חם בלילה - רע"ו

סעיף יט אסור לשלוח אינו יהודי חוץ לתחום בשביל קרובי המת או בשביל ספדן, - ועין לקמן סימן קצ"ג סעיף ח

סעיף כ נכרי המביא תבואה לישראל בחובו והישראל נותן לו את המפתח לאוצרו, והאינו יהודי מודד ומונה לשם, מתר, משום דהאינו יהודי במלאכת עצמו הוא עוסק, כי אין התבואה של ישראל עד לאחר המדידה. והישראל מתר לו לעמד שם, שלא יטעה אותו, ובלבד שלא ידבר עמו כלל מן העסק. אבל אם הביאו לו תבואה שלו, אסור לומר להם לפנותה מן העגלות לתוך אוצרו. ואפלו אם מעצמם רוצים לפנותה, צריך למחות בהם - רמ"ד ש"ז

סעיף כא נכרי העושה גבינה מחלב שלו והישראל רואה את החליבה והגבון, כדי שתהא מתרת לישראל ויוכל לקנתה לאחר שבת, אע"פ שהנכרי מכון בשביל הישראל למכרה לו, הרי זה מתר, כיון שהגבינה עדין של הנכרי היא ולטובת עצמו הוא עושה. ומתר לישראל אפלו לומר לו שיעשה ואפלו בשבת, שמתר לומר לנכרי עשה מלאכתך, אפלו מגיע מזה רוח לישראל

סעיף כב אינו יהודי שקנה סחורה מישראל ובא בשבת לקחתה, אם אפשר יש למנעו

סעיף כג מי שיש לו יארצייט - יום זכרון הוריו בשבת ושכח להדליק נר של יארצייט, יכול לומר לאינו יהודי בין השמשות שידליק, אבל לא בשבת - מג"א סי' רס"א סק"ו