קיצור שולחן ערוך עב

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן עב | במהדורה המנוקדת | >>

גודל קדושת שבת
ובו כ"ג סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג

(א)

• שבת קודש – היא האות הגדול והברית שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, לדעת כי בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכל אשר בהם, וְשָׁבַת ביום השביעי. והוא יסוד האמונה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: שקולה שבת ככל המצוות; כל המשמר את השבת כהלכתו – כאלו מקיים כל התורה כולה, וכל המחלל את השבת – כאלו כפר בכל התורה כולה. וכן הוא אומר בעזרא (נחמיה ט יב-יג): "ועל הר סיני ירדת" ותתן לעמך תורה ומצות, "ואת שבת קדשך הודעת להם".

(ב)

• וכל המחלל את השבת בפרהסיא, הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו: אם נוגע ביין – אוסרו, והפת שהוא אופה – הוי כמו פת של עובד כוכבים, וכן התבשיל שהוא מבשל – הוי כמו בישולי עובד כוכבים. ופרהסיא הוי בפני עשרה מישראל. ולאו דוקא שעושה בפניהם ממש, אלא שיודעין בהעבירה, דהכי מוכח בגמרא (בסנהדרין עד ב) ופוסקים, גבי "והא אסתר פרהסיא הוה", וכן כתב הפרי מגדים.
• פירסום הוי עשרה מישראל, או שידע שיתפרסם.

(ג)

• לפיכך משבח הנביא ואומר: "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו" וגו'. וכל השומר את השבת כהלכתו, ומכבדו ומענגו כפי כוחו, גם כן מפורש על פי הנביא שכרו, גם בעולם הזה, חוץ מן השכר הרב הצפון לעולם הבא, שנאמר: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר – אז תתענג על ה', והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך; כי פי ה' דבר".

(ד)

• כתיב: "זכור את יום השבת לקדשו". פירוש, שיזכור בכל יום ויום את השבת לקדשו; שאם נזדמן לו דבר מאכל חשוב, שאינו שכיח בכל יום, והוא דבר שאינו מתקלקל – יקנהו לכבוד שבת. ובערב שבת – מצוה שישכים בבוקר, לקנות צרכי שבת. ויוכל לקנות גם קודם התפילה, ובלבד שלא יאחר על ידי זה תפילת ציבור. וטוב יותר לקנות בערב שבת לכבוד שבת, מלקנות ביום חמישי; אך דבר שצריך הכנה, יקנה ביום חמישי. ועל כל דבר שהוא קונה, יאמר: "לכבוד שבת".
• מתקנת עזרא, שיהיו מכבסין הבגדים בחמישי בשבת לכבוד שבת ולא בערב שבת, מפני שבערב שבת צריך להתעסק בצרכי שבת.

(ה)

• מצוה על כל אדם, שאף על פי שיש לו כמה משרתים, מכל מקום יעשה גם הוא בעצמו איזה דבר לכבוד שבת, כדי לכבדו, כדמצינו באמוראים: רב חסדא היה מחתך את הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים, ור' זירא היה מדליק את האש, ורב נחמן היה מתקן את הבית, ומכניס כלים הצריכים לשבת, ומפנה כלי החול. ומהם ילמוד כל אדם; לא יאמר: "לא אפגום בכבודי", כי זהו כבודו, שהוא מכבד את השבת.

(ו)

• המנהג בכל ישראל לאפות בבתיהם לחמים לכבוד שבת. לא מבעיא אם אוכלים בימי החול פת פלטר עובד כוכבים, שיש ליזהר לאכול ביום השבת קודש פת ישראל; אלא אפילו אם בחול אוכל פת פלטר ישראל, מכל מקום, לכבוד שבת – יאפו בביתו, כדי שתקיים האשה מצות הפרשת חלה. כי אדם הראשון נברא בערב שבת, והיה חלתו של עולם, והאשה בחטאה – איבדתו; ועל כן צריכה היא לתקן דבר זה. ועושין שלש לחמים, גדול, ובינוני, וקטן: הבינוני – לסעודת הלילה, והגדול – לסעודת היום, להראות כי כבוד היום עדיף; והקטן – לסעודה שלישית.

(ז)

• יכין בשר ודגים יפים ומטעמים ויין משובח, כפי יכלתו; כי מצוה לאכול בכל סעודה מסעודת שבת דגים, אם אינם מזיקים לו. אבל אם מזיקין לו, או שאינם ערבים לו – לא יאכלם, כי השבת לעונג ניתן ולא לצער.

וישחיז את הסכין, שזהו גם כן מכבוד השבת. ויתקן את הבית, ויציע את המיטות, ויפרוס מפה על השולחן, ותהא פרוסה כל יום השבת. ויש מדקדקין לפרוס שתי מפות.

וישמח בביאת השבת; ויחשוב בדעתו, אילו היה מצפה שיבוא אליו איזה אדם יקר וחשוב – איך היה מתקן את הבית לכבודו, ומכל שכן לכבוד שבת מלכתא.

בקצת מקומות עושין פשטידא או מולייתא לסעודת ליל שבת, זכר למן, שהיה מונח כמו בקופסא, טל למטה וטל למעלה.

יש לטעום בערב שבת את התבשילין שנעשו לשבת.

(ח)

• אפילו עני שבישראל יזדרז ויתאמץ לענג את השבת, ויצמצם בכל השבוע כדי שיהיה לו מעות לכבוד שבת. ואם אין לו מעות ילוה אפילו על משכנות לצרכי שבת, ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, בני, לוו עלי ואני פורע. וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת ויום טוב, שאם מוסיף מוסיפין לו. ואם השעה דחוקה לו ביותר, על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ומכל מקום אם אפשר לו יראה על כל פנים לעשות לכבוד שבת איזה דבר מועט, כגון דגים קטנים וכדומה. מי ששלחו לו איזה דבר לאכלו בשבת, יש לו לאכלו בשבת ולא להשאירו לחול.

(ט)

אין לעשות מלאכה בדרך קבע בערב שבת ממנחה קטנה ולמעלה, אבל בדרך ארעי מותר, ולצורך שבת גם אחר כך מותר. ולעשות בגדי חבירו בשכר אסור, אך מי שהוא עני ורוצה להשתכר לצורך שבת, מותר לו כל היום כמו בחול המועד. לספר את ישראל מותר כל היום. אפילו מעשה אומן אפילו בשכר, מפני שהתספורת ניכרת שנעשתה עכשיו בשביל השבת. יש לסגור את החניות שעה אחת לפני שבת.

(י)

מתשע שעות זמניות ולמעלה, מצוה למנוע מלקבוע סעודה, אפילו מה שהוא רגיל בחול, וסעודה שאינו רגיל בה בחול, אפילו היא סעודת מצוה, אם היה אפשר לעשותה ביום אחר, אסור לעשותה בערב שבת כל היום אפילו בבוקר. אך סעודת מצוה שזמנה קבוע היום, כגון מילה ופדיון הבן וכדומה מותר. ומכל מקום נכון להקדימה בבוקר ולא ירבה בה, ומכל שכן שלא לאכול אכילה גסה, כדי שיאכלו סעודת שבת לתיאבון.

(יא)

חייב כל אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור, דהיינו שיקרא בכל שבוע פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום, ומיום ראשון ואילך חשוב עם הצבור (שכבר התחילו הצבור פרשה זו בשבת במנחה). אבל המצוה מן המובחר הוא לקרותה בערב שבת אחר חצות היום. ויש לקרות כל פרשה דהיינו פתוחה או סתומה שתי פעמים, אחר כך התרגום עליה, ואפילו הפרשה מסיימת באמצע פסוק יפסיק שם, בגמר יש לומר אחר התרגום פסוק אחד בתורה, כדי לסיים בתורה. וטוב שלא יפסיק בשיחה בין הקריאה. ונוהגין לקרות גם ההפטרה. ויש נוהגין עוד לומר אחר כך שיר השירים. ומי שהוא בדרך ואין לו רק חומש בלי תרגום, יקרא שתי פעמים מקרא, וכשיבא למקום שיהיה לו תרגום יקרא התרגום. גם יש לו לכל ירא שמים ללמוד פירוש רש"י על הסדרה. אם לאו בר הכי הוא ילמוד פירוש אשכנזי על הסדרה, כגון ספר "צאינה וראינה" וכדומה, שיבין ענין הסדרה.

(יב)

מצוה על כל אדם לרחוץ בכל ערב שבת פניו ידיו ורגליו בחמין, ואם אפשר ירחץ כל גופו בחמין, ויטבול את עצמו במקוה.

(יג)

אסור לרחוץ עם אביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו. ובמקום שנוהגין לכסות ערותן בבית המרחץ מותר, וכן התלמיד לא ירחוץ עם רבו ואם צריך לו שישמשנו מותר.

(יד)

ומצוה לחוף את הראש ולגלח את הצפרנים, וכן לגלח שערות ראשו אם היו גדולים. ואין לקוץ צפרני ידיו ורגליו ביום אחד, גם אין לקוץ צפרניו או לגלח שערות בראש חדש אפילו חל בערב שבת. יש מקפידין שלא ליטול את הצפרנים כסדרן אלא בדילוג, דהיינו בימין מתחילין באצבע הסמוך לאגודל, והסימן: ב ד א ג ה, ובשמאל מתחילין אצבע הרביעי והסימן: ד ב ה ג א. גם יש מקפידין שלא ליטול הצפרנים ביום ה', כי מתחילין לגדל ביום שבת שהוא יום השלישי. טוב ליזהר לשרוף את הצפרנים.

(טו)

בכל ערב שבת יפשפש במעשיו ויתעורר בתשובה לתקן כל הקלקולים שעשה בששת ימי המעשה, כי ערב שבת כולל כל ימי השבוע, כמו ערב ראש חודש כולל כל החודש.

(טז)

ישתדל שיהיו לו בגדים נאים, וגם טלית של מצוה נאה לכבוד שבת דכתיב וכבדתו, ודרשינן שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. ואפילו אם הוא בדרך בין הנכרים ילבש בגדי שבת, כי אין המלבושים לכבוד הרואים אלא לכבוד השבת.

(יז)

התבשילין צריכין להשגיח להסירם מן הגחלים קודם שבת, ואם שכח ולא הסירם, אזי אם יבא בשבת לקחת את הקדרה וגחלים בוערות סביב לה שאם יקח את הקדירה יזיז את הגחלים, אסור לישראל לקחת אותה, ועל ידי אינו יהודי מותר.

(יח)

התבשילין שמטמינין בתנור ליום השבת כנהוג, אף על פי שהפתח אינו טוח בטיט מותר, ואסור לפתוח את התנור בלילה, כי שמא יש קדירות שעדיין לא נתבשלו כל צרכן, ועל ידי שיסתום אחר כך את התנור יגרום בישול.

(יט)

הא דמותר להטמין גם כשאין התנור טוח בטיט, זהו דוקא כשמטמינין בשר, וכן אפילו כשמטמינין מיני קטניות ומיני בצק, אלא שמטמינים זמן הרבה קודם הלילה, באופן שיוכל להתבשל קודם הלילה קצת עד שיהא ראוי לאכילה על ידי הדחק. אבל כשמטמינין מיני קטניות ומיני בצק סמוך ללילה צריכין דוקא לטוח התנור בטיט (כי מן הסתם אינו גרוף וקטום כראוי). וצריכין ליזהר בזה, כי אם לא עשו כן, אז אפילו בדיעבד המאכלים אסורים עד למוצאי שבת בכדי שיעשו.

(כ)

בשבת כשפותחין את התנור שהוא טוח בטיט יש לפתחו על ידי אינו יהודי, ואם אין אינו יהודי יש לפתחו על ידי קטן, ואם אין קטן מותר גם לגדול לפתחו. ויש לעשות על ידי שינוי.

(כא)

המטמין קפה בערב שבת בתוך הגומא לצורך שבת, ומכסהו בכרים וכדומה שיהא חם, אם הוא מטמינו בתוך חול, אסור להטמין כל הכלי בתוך החול. ואפילו אינו מטמין כל הכלי אלא מקצתו, ועל מקצתו מכסה בבגדים וכדומה, באופן שכל הכלי מכוסה מכל הצדדים גם זה אסור, אלא צריך לעשות באופן זה, שהכלי אשר בתוכו הקפה יטמינו רק עד חציו, או עד שלישיתו בתוך החול, והמותר יהא באויר. ויתן על הגומא דף או יכפה עליו כלי, שיהא אויר בינו ובין הכלי שבתוכו הקפה, ואז יכול ליתן עליהם בגדים וכרים וכדומה. (יתר דיני הטמנה בשולחן ערוך סימן רנז רנח רנט).

(כב)

סמוך לחשכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה, הפרשתם חלה, ויאמר להם הדליקו את הנר.

(כג)

חייב כל אדם למשמש בבגדיו בערב שבת קודם חשכה, אם אין מחט תחוב בהם או אם אין איזה דבר בכיסים, ואפילו במקום שיש עירוב, שמא יש בהם איזה דבר מוקצה.