קיצור שולחן ערוך מב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן מב | במהדורה המנוקדת | >>

הלכות סעודה
ובו כ"ג סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג

סימן מב – הלכות סעודה

סעיף א[עריכה]

מי שיש לו בהמות או עופות שמזונותיהן עליו, אסור לו לאכול כלום עד שיתן להן מאכל, דכתיב (דברים יא טו): "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", הקדימה התורה מאכל בהמה למאכל האדם. ולשתיה האדם קודם, דכתיב (בראשית כד יד): "שתה וגם גמליך אשקה", וכן כתיב (במדבר כ ח): "והשקית את העדה ואת בעירם".

סעיף ב[עריכה]

  • לא יאכל אדם ולא ישתה דרך רעבתנות.
  • לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד.
  • ויהא שולחנו נקי ומכוסה יפה, אפילו אם אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב.
  • לא יאחז פרוסה גדולה כביצה ויאכל ממנה, ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השנית.
  • לא ישתה כוס יין בפעם אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן. בשתי פעמים זהו דרך ארץ, ובשלש פעמים הרי זה מגסי הרוח, אם לא כשהוא כוס גדול ביותר, יכול לשתותו אפילו בכמה פעמים. וכן כוס קטן מאוד, יכול לשתותו בפעם אחת.

סעיף ג[עריכה]

לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן, או יתננה לחבירו או לתוך הקערה, כי שמא הוא מאוס לחברו. ולא ישתה מכוס ויתן לחברו לשתות המותר, כי יש לכל אדם ליזהר שלא לשתות משיורי כוס ששתה חברו, וזה שמא מחמת הבושה ישתה בעל כרחו.

סעיף ד[עריכה]

לא יהא אדם קפדן בסעודתו, כי האורחים ובני הבית מתביישים אז לאכול, כי חושבים פן מתרגז ומקפיד על אכילתן.

סעיף ה[עריכה]

אין משיחין בסעודה אפילו בדברי תורה, מפני הסכנה, שמא יקדים קנה לושט. ואפילו מי שנתעטש, אסור לומר לו "אסותא". אבל שלא בשעת אכילה, מצוה לומר על השלחן דברי תורה, ויש ליזהר בזה מאוד. ומנהג טוב לומר אחר אכילת פרוסת המוציא, "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", שהוא תורה, וגם תפלה על מזונותיו. ולאחר גמר הסעודה נוהגין לומר בחול, "על נהרות בבל" וגו', ובשבת ויום טוב וכל הימים שאין אומרים בהם תחנון, אומרים "שיר המעלות בשוב ה'" וגו'. וכשלומד על השלחן מתוך הספר, צריך להשגיח מאוד, כי שכיח להיות בספרים תולעים קטנים, ויוכל לבא לידי איסור חס ושלום.

סעיף ו[עריכה]

שנים שיושבין על השולחן, אפילו כל אחד קערה שלו לפניו, או במיני פירות שיש לכל אחד חלקו לפניו, מכל מקום הגדול פושט ידו תחלה. והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן.

סעיף ז[עריכה]

שנים שאוכלין מתוך קערה אחת, והפסיק אחד מלאכול כדי לשתות או לעשות איזה דבר קטן, דרך ארץ הוא שגם השני ימתין עליו. אבל אם המה שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד.

סעיף ח[עריכה]

עושה אדם צרכיו בפת, והני מילי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דמאיס ביה לא. הלכך אין סומכין בו את הקערה אם היא מלאה דבר, שאם יפול על הפת ימאס. וכשאוכלין איזה תבשיל עם חתיכות פת, והפת היא לו במקום כף, צריך ליזהר לאכול בכל פעם קצת מן הפת, והנשאר לו מן הפת גם כן יאכל אותו אחר כך.

סעיף ט[עריכה]

  • אסור לזרוק פת אפילו במקום שאינו נמאס, כי הזריקה היא בזיון. ושאר מיני אוכלים, אם נמאסין על ידי הזריקה, אסור לזרקן; אבל אם אינן נמאסין, כגון אגוזים וכדומה, מותר.
  • לא ישב על שק שיש בו פירות, שנמאסים על ידי כך.
  • אין נוטלין את הידים ביין או בשאר משקה, משום בזיון.
  • כשרואה איזה אוכל מונח על הארץ, צריך להגביהו.
  • מאכל שהוא ראוי לאדם אין מאכילין אותו לבהמה, משום ביזוי אוכלין.

סעיף י[עריכה]

אם צריך לעשות איזה רפואה בפת, או בשאר דבר מאכל, אף על פי שנמאס בכך, מותר.

סעיף יא[עריכה]

יזהר מאוד בפירורין שלא יזרקם, דקשה לעניות, אלא יקבצם ויתנם לעופות.

סעיף יב[עריכה]

השותה מים, לא ישתה בפני רבים, אלא יהפוך פניו. ובשאר משקין אין צריך להפוך פניו.

סעיף יג[עריכה]

אין מסתכלין בפני האוכל והשותה, ולא בחלקו שלפניו, כדי שלא לביישו.

סעיף יד[עריכה]

כל מאכל ומשקה שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו, צריך ליתן ממנו מיד דבר מועט להמשמש, לפי שמזיק לאדם שרואה לפניו מאכל שהוא מתאוה לו ואינו אוכל ממנו.

סעיף טו[עריכה]

לא יתן אדם לאכול אלא למי שיודע בו שיטול ידיו ויברך.

סעיף טז[עריכה]

אשה שאין בעלה עמה, אין לה לשתות יין. ואם היא במקום אחר שלא בביתה, אפילו אם בעלה עמה אסורה לשתות. והוא הדין שאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה, מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה.

סעיף יז[עריכה]

אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם ליתן ליד בנו או בתו של בעל הבית, כי שמא אין לבעל הבית יותר ממה שהביא לפניהם, ויתבייש שלא יהיה להם די. אבל אם יש על השולחן מוכן הרבה, מותר.

סעיף יח[עריכה]

הנכנס לבית לא יאמר: תנו לי לאכול, עד שיאמרו לו הם. אסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שזהו אבק גזל, אף על פי שהבעל הבית מזמינו לאכול עמו; והוא עוון גדול, ומן הדברים שקשה לשוב עליהם.

סעיף יט[עריכה]

אסור לצאת ממקומו קודם שיברך ברכת המזון. ואפילו ללכת באמצע הסעודה לחדר אחר לגמור שם סעודתו, או שיחזור אחר כך לכאן לגמור סעודתו. ואפילו ללכת רק חוץ לפתחו ולחזור אחר כך לכאן לגמור סעודתו, יש ליזהר מזה.

עבר ויצא, בין שהוא גומר סעודתו במקום שהוא שם, בין שהוא חוזר לכאן לגמור סעודתו, אינו צריך לחזור ולברך המוציא, דכיון שקבע סעודתו על הפת, אף על פי ששינה מקומו, מכל מקום נחשב הכל לסעודה אחת; רק שיזהר לאכול לכל הפחות כזית פת במקום שיברך ברכת המזון. אבל בשאר דברים אינו כן.

סעיף כ[עריכה]

אם אוכלין בחבורה, ויצאו קצת מהם על דעת שיחזרו לכאן, כיון שנשאר אפילו רק אחד מהן כאן במקומו, לא נתבטלה הקביעות, וכשחוזרין – לקביעותן חוזרין ולא הוי הפסק.

סעיף כא[עריכה]

אם בשעת ברכת המוציא היתה דעתו ללכת אחר כך לבית אחר לגמור שם סעודתו ולברך ברכת המזון, נוהגין להתיר. וצריך ליזהר לאכול גם שם לכל הפחות כזית פת. ואין לעשות כן אלא לעת הצורך לסעודת מצוה.

סעיף כב[עריכה]

המתפלל בתוך הסעודה, כשחוזר לאכול אין צריך לברך עוד המוציא. וכן אם ישן בתוך הסעודה שינת ארעי, אף על פי שנמשך איזה זמן לא מיקרי הפסק. וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות, כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה. ומכל מקום בכל אלו בעי נטילת ידים מחדש, משום דהוי היסח הדעת, אלא אם כן שמר ידיו, אך לא יברך על הנטילה, כי משום היסח הדעת אין מברכין על הנטילה.

סעיף כג[עריכה]

משגמר סעודתו ונתן דעתו לברך ברכת המזון, אם חוזר ורוצה לאכול או לשתות, יש בזה הרבה חילוקי דינים לענין הברכות, על כן יש למנוע מזה, אלא מיד כשנתן דעתו לברך ברכת המזון, יברך ברכת המזון.