קיצור שולחן ערוך כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן כט | במהדורה המנוקדת | >>

מידות שירגיל בהם האדם את עצמו
ובו כ"א סעיפים:

סעיף א - ב - ג - ד - ה - ו - ז - ח - ט - י - יא - יב - יג - יד - טו - טז - יז - יח - יט - כ - כא

(א)[עריכה]

  • האנשים חלוקין הם בדעותיהם (פירוש בטבעיהם). יש אדם שהוא בעל חימה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, או שהוא כועס פעם אחת בהרבה שנים. יש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר. יש שהוא בעל תאווה, לא תשבע נפשו מהלוך בתאווה, ויש שהוא בעל לב טהור, ולא יתאווה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להם. יש בעל נפש רחבה, שלא תשבע נפשו מכל ממון שבעולם, כענין שנאמר: "אוהב כסף לא ישבע כסף", ויש מקצר נפשו, ודי לו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו, ולא ירדוף להשיג די צורכו. יש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו, ומה שהוא אוכל משלו – אוכלו בצער, ויש שהוא מפזר כל ממונו. וכן בכל המידות והדעות, כגון מהולל ואונן, כילי ושוע, אכזר ורחמן, רך לבב ואמיץ לבב, וכיוצא בהן.

(ב)[עריכה]

  • הדרך הטוב והישר הוא שירגיל האדם את עצמו ללכת בדרך אמצעי. לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר לחיות זולתן, כענין שנאמר: "צדיק אוכל לשובע נפשו". וכן לא יהא עמל בעסקיו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר: "טוב מעט לצדיק". ולא יקפוץ ידיו ביותר, וגם לא יפזר ממונו, אלא יתן צדקה כפי מיסת ידו, ומלווה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. וכן בשאר רוב המידות, מי שהולך בדרך האמצעי נקרא חכם.

(ג)[עריכה]

  • אך הגאווה היא מידה רעה מאוד, ואסור לאדם לנהוג בה אפילו במועט, אלא ירגיל את עצמו להיות שפל רוח, כמו שציוו חז"ל: "מאוד מאוד הוי שפל רוח". ואיך תרגיל את עצמך להיות עניו ושפל רוח? כל דבריך יהיו בנחת, ראשך כפוף, עיניך יביטו למטה, וליבך למעלה. וכל אדם יהא חשוב בעיניך שהוא גדול ממך. אם הוא תלמיד חכם יותר ממך, הרי אתה מחוייב לכבדו. וכן אם הוא עשיר ממך, גם כן אתה מחוייב לכבדו, כדמצינו: רבי היה מכבד עשירים. ותחשוב בהיות כי השם יתברך נתן לו עושר, מסתמא ראוי הוא לכך. ואם הוא קטן ממך בחכמה או בעושר, תחשוב כי הוא יותר צדיק ממך, כי הוא אם עובר איזה עבירה – נחשב כשוגג ואנוס, ואתה אם עברת עבירה – אתה מזיד. אם כה תחשוב תמיד, לא תוכל להתגאות, וטוב לך.

(ד)[עריכה]

  • וכן הכעס היא מידה רעה מאוד, וראוי לאדם להתרחק ממנה מאוד. וירגיל את עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס. ואם צריך להטיל אימה על בניו ובני ביתו, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס, כדי ליסרם, ותהא דעתו מיושבת בינו לבין עצמו.
אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: לא תרתח ולא תחטי (לא תכעוס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא); לא תרווי (לא תשתכר ביין) ולא תחטי. עוד אמרו רז"ל: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, וכל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר: "הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: "וגם רשע ליום רעה".
בעלי כעס, אין חייהם חיים. לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא דרך הטובה. ודרך הצדיקים – שהן עלובין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

(ה)[עריכה]

  • לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי תורה, או בדברים שהוא צריך לחיי גופו. ואפילו במה שצריך לצורכי גופו, לא ירבה דברים. וכבר אמרו רז"ל: כל המרבה דברים מביא חטא. ואמרו: לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ואמר רבא, מאי דכתיב: "מות וחיים ביד הלשון"? דבעי חיים, בלישניה; דבעי מוות, בלישניה.

(ו)[עריכה]

  • לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן, אלא שמח. כך אמרו ז"ל: שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה. וכן לא יהא בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה, ממעט בעסק ועוסק בתורה. ואותו המעט שהוא חלקו, ישמח בו.
כך אמרו ז"ל: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם; וצריך לאדם להתרחק מהן.

(ז)[עריכה]

  • שמא יאמר האדם: הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, שמוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר, ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבוש מלבוש נאה, אלא ילבוש שק וכדומה?
גם זה דרך רעה היא, ואסור הוא לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי כתיב בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", ואמרו ז"ל: ומה אם נזיר, שלא פירש את עצמו אלא מן היין, צריך כפרה, המונע את עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה!
לפיכך ציוו רז"ל שלא ימנע האדם את עצמו אלא מן הדברים שהתורה אסרה לנו, ולא יאסור על עצמו בנדרים ובשבועות דברים המותרים. כך אמרו ז"ל: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים המותרים? ואסרו רז"ל לסגף את עצמו בתענית יותר מן הראוי. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן אמר שלמה המלך עליו השלום: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם", ואמר: "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו".

(ח)[עריכה]

  • כבר כתבנו (בסימן א' סעיף ג') מאמר יהודה בן תימא: "הוי עז כנמר" וכו', שלא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא יתברך שמו. אבל מכל מקום לא יענה אותם דברי עזות, שלא יקנה קנין בנפשו, להיות עז פנים אפילו שלא במקום עבודתו יתברך שמו.

(ט)[עריכה]

  • וכן אין להתקוטט בשביל איזה מצוה, כגון להתפלל לפני התיבה או לעלות לתורה וכדומה, כדמצינו בלחם הפנים, אף שהוא מצוה לאוכלו, שנינו הצנועים מושכים ידיהם, והגרגרנין חוטפין ואוכלין.

(י)[עריכה]

  • טבע האדם להיות נמשך במעשיו אחר רעיו וחבריו ואנשי מקומו. לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים. לישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. אמר שלמה המלך ע"ה הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו'. ואם הוא דר בעיר שמנהיגיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך משם לדור בעיר שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים.

(יא)[עריכה]

  • מצות עשה להדבק בתלמידי חכמים כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך פירשו רז"ל, הדבק בת"ח. לפיכך צריך האדם להשתדל שישא בת ת"ח, וישיא בתו לת"ח, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר אליהם בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו. וכן צוו רז"ל ואמרו הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.

(יב)[עריכה]

  • מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו, ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון שלו, ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו אע"פ שאין חברו עומד שם ולא הגיעה לו בשת ולא בישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשי חברו או חכמתו כדי שיראה מכללו שהוא מכובד וחברו בזוי אין לו חלק לעולם הבא עד שישוב בתשובה שלמה.

(יג)[עריכה]

  • כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך (ע"ל סי' קפ"ט ס"ה). ואם חטא איש כנגדו לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך, למה חטאת לי בדבר זה, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. ואם חזר ובקש ממנו למחול לו, צריך למחול לו ולא יהא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים. באבות דר"נ (סוף פ' ט"ז) ושנאת הבריות כיצד, מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את האפיקורסים והמסיתים והמדיחים וכן המסורות. וכן דוד אמר משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. הלא הוא אומר ואהבת לרעך כמוך אני ה', מה טעם, כי אני בראתיו. ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו.

(יד)[עריכה]

  • אסור לאדם לבקש דין מן השמים על חברו שעשה לו רעה. ודוקא בדאית ליה דיינא בארעא. וכל הצועק על חברו הוא נענש תחלה. וי"א דאפילו לית ליה דיינא בארעא, אסור לצעוק עליו אלא אם כן הודיעו תחלה.

(טו)[עריכה]

  • הרואה את חברו שחטא או שהלך בררך לא טוב, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. והמוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה. ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי עולם הבא. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעון זה, כיון שהיה אפשר לו למחות.

(טז)[עריכה]

  • במה דברים אמורים, כשהוא מדמה שישמע לו. אבל אם יודע בו שלא ישמע לו, אסור להוכיחו. דאמר ר' אילעא משום ר"א ב"ר שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, ר' אבא אומר חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.

(יז)[עריכה]

  • אסור לאדם לבייש את חברו בין בדיבור בין במעשה. וכל שכן ברבים. ואמרו ז"ל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעוה"ב. עוד אמרו ז"ל נוח לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, שנאמר היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ולא אמרה לו בפירוש, אלא ברמז, אם יודה יודה, ואם לאו לא תפרסמו. לפיכך צריך האדם להזהר מאד שלא לבייש את חברו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא אותו בשם שהוא בוש, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. ואם חטא כנגדו והוא צריך להוכיחו, לא יכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא. במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר כשהוכיחו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל, ואין בו משום אונאת דברים, שנאמר לא תונו איש את עמיתו, ופירשו רז"ל עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות הזהירה התורה על אונאתו, ולא על העובר עליהן ולא חזר בו לאחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה.

(יח)[עריכה]

  • מי שחטא חברו כנגדו, ולא רצה להוכיחו, ולא לדבר לו כלום, ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זה מדת חסידות, לא הקפידה התורה אלא על המשטמה.

(יט)[עריכה]

  • חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות שלא ידבר אליהם אלא רכות, וינהג בהן מנהג כבוד. ולא יכאיבם אפילו בדברים, מפני שנפשן שפלה מאוד ורוחן נמוכה, אף ע"פ שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקין מחמת החמס שנעשה להם, הם נענים שנאמר כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. במה דברים אמורים שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה, הרי זה מותר, ומ"מ ישגיח לנהלם בנחת וברחמים גדולים, שנאמר כי ה' יריב ריבם. אחד יתום מאב ואחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה, עד שיהיו יכולים לעשות כל צרכיהם בעצמם כשאר כל הגדולים.

(כ)[עריכה]

  • צריך האדם ליזהר שלא לעשות איזה דבר שיכולין לחשוד אותו שעשה דבר עבירה, (ואעפ"י שאינו עושה), כדמצינו שהכהן התורם את הלשכה, לא היה נכנס בבגד העשוי בענין שיכולין להטמין בו איזה דבר, לפי שצריך האדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום ב"ה, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

(כא)[עריכה]

  • מדת חסידות שלא לקבל מתנה, אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנא' ושונא מתנות יחיה.