• לדף התרגום על כל הפרק •

(יהושע כג י): "אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף אָלֶף! כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".

איש אחד בימינו זכה שהתקיים בו הפסוק הזה: הרב שלמה גורן. ביום כ"ט באייר ה'תשכ"ז, לאחר שהשתתף בשיחרור ירושלים העתיקה והר הבית, נסע הרב גורן לבדו, עם נהגו האישי, לחברון, וזכה לראות את כל ערביי חברון נכנעים לפניו . להלן תקציר עדותו של הרב גורן, מתוך ספרו "בעוז ותעצומות" (בעריכת הרב אבי רט).

"...

לא התפללתי באותו בוקר כי חשבתי כי אני אתפלל במערת המכפלה. אז קבעתי עם המח"ט להיצמד אל המג"ד צביקה עופר ז"ל, שהיה צריך לפרוץ לחברון. צביקה עופר היה עתיד להיות מושל חברון, עתיד לההרג במרדפים בבקעה. "הגדוד" – הסביר המח"ט – "יתפרש לאורך הכביש לחברון" והציע להיצמד לכח הזה ולמפקדו. אני מחפש את צביקה עופר ולא מוצא אותו. התגנב בליבי החשש שהמח"ט מבקש להיות הראשון לפרוץ לחברון להשאיר אותנו מאחוריו. אני לא אוהב להיגרר אחרי מישהו אני אוהב להיות הראשון. אני הבטחתי לעצמי את זאת כבר בשנים עברו.

עם הנהג שלי החילותי לנסוע במכונית שלי, שהייתה מצוידת באזעקה. בעזרתה הצלחתי לעבור את כל המחסומים. ירדתי עם המכונית בליווי הג'יפ שלי. ראיתי טור של טנקים, של חי"ר, טור ג'יפים והסיירת, תוך שאני חולף על פניהם בהתקדם המכונית שלי לעבר חברון – הסירנה מאוד סייעה בידי. נהגי הסב תשומת ליבי כי אנו הראשונים בטור לעבר חברון. עודדתי אותו, שמא הוא מפחד. כשהגענו ליד חלחול בדרך, כל הדגלים המונפים היו לבנים. לא היה דגל ירדני אחד מתנופף. בהגיענו לחלחול על בית בן שלוש קומות התנופף דגל ירדני. אמרתי – "איזו חוצפה!" הוריתי לנהג לעצור. "אעלה למעלה" – אמרתי – "ואסיר את הדגל הירדני". השיב לי: "עלולים להרוג אותך הרב גורן, אלוף בצה"ל, אני אוריד את הדגל והרב יחפה עלי". אמרתי לו: "לא, לא, אתה עוד צעיר, עוד לא הקמת בית בישראל. אני ממילא מבוגר ולך יש עוד זמן לחיות". עליתי על הגג, הורדתי את הדגל תוך חיפוי מלמטה. הדגל הירדני בביתי, באוסף המפורסם שלי.

המשכנו ונכנסנו לתוך חברון. ומצאנו את עצמנו ברחוב הראשי של מבואות חברון. מכל המרפסות, הונפו סמרטוטים לבנים, סדינים לבנים, איש לא היה ברחובות, הם קבעו לעצמם עוצר; חברון שוחררה ללא יריות, זולת היריות שאני יריתי. לקחתי את העוזי שלי ויריתי כמה צרורות, להודיע כי חברון שוחררה והיא בידנו. כשירינו, המעט שהיו במרפסות התחבאו ותפסו מחסה. ירינו להודיע לשמים, כי אנו בחברון ותו לא.

הדבר ארע בלב חברון, בצומת השוטר, ברחוב הראשי בחברון, אמרתי בלבי – הדבר הראשון שעלינו לעשות זה לנסוע למערת המכפלה, יש לי חשבון עם מערת המכפלה. אבל שכחתי את הדרך אליה במיוחד ששינו את הדרכים בתוך חברון. לפתע ניבט מבעד לחלון נער ערבי, אמרתי לו לבוא אלי. משהביע חשש פיתיתי אותו בשוקולד ושאלתי אותו היכן "קבר איברהים"? אמר לי שיראה לי את המקום, אך בקשני להחזירו לביתו, שכן, אלו רגעי עוצר. השבתי בהן. לקחתיו במכונית ונסענו הישר למערת המכפלה. בהגיענו התרגשות גדולה אחזה בי, במיוחד משהגעתי ל"מדרגה השביעית" הידועה לשמצה. עליתי עד למעלה בצד הצפוני של המערה – נתברר לי, שהשער סגור. דפקתי בדלת בחוזקה. "אפתח אל באב" הוריתי, "פתחו את הדלת". חשדתי שיש בתוך המערה ערבים. הם לא יפקירו את המערה וישאירוה ריקה כך. שמעתי קול האומר מבפנים: "מפיש מפתח" – אין לנו מפתח. הכיצד אין לכם מפתח ואתם נמצאים בפנים?! – חשדתי. שאלתי "מי סגר אתכם מבחוץ?" לאחר מכן נתחוור לי כי הדלתות ננעלו מבפנים ע"י בריחים. למעשה יכלו לפתוח את הבריחים ללא כל מפתח. שוב הוריתי "פתחו את הדלת", לא שמעתי כל מענה. ואז פתחתי באש על מנעול השער. עד היום אפשר לראות את החורים על דלת השער שנורתה. 

כך – חשבתי – נפרץ המנעול, אלא שהיו בריחים שמנעו את פתיחת הדלת. "אין קול ואין עונה ואין קשב" לנוכח היריות שיריתי. התחלתי לעשות סיבובים מסביב למערה שמא יימצא חלון, דרכו אוכל להיכנס. כל החלונות היו סתומים. לא רציתי לפרוץ שמשות. הייתי גם עלול בכך להודיע מהיכן אני נכנס. חששתי שמא ישנו מלכוד או דבר דומה זכרתי את מערת המכפלה. כל סיבובי וחיפושי לא הועילו. שערים נעולים, סורגים מכל עבר, חיילי צה"ל עוד לא הגיעו, הייתי יחידי עם הנהג שלי.

רציתי, עד מאוד, לתלות דגל על מערת המכפלה. הגעתי לחברון בסביבות 06:00 בבוקר. הדבר נמשך עד קרוב ל 08:00 ועוד לא התפללתי ורציתי להתפלל בתוך המערה. סבלנותי החלה לפקוע. פתאום מצאנו ברזל שעמו נסינו להפיל את השערים. לא צלח הדבר בידנו. לבסוף שמענו טרטור של טנק. היה זה הטנק הישראלי הראשון. היה להם מוט ברזל. הוצאנו את השערים מציריהם והפלנום. מצאנו שני ערבים. אחד מחזיק צרור מפתחות גדול, כעסתי עד מאוד. הנהג שלי אמר כי יש להרוג את האויב הזה. אמרתי לו: "יום גדול היום, יום של תשועה, לא יישפך דם במערה". הנהג סטר על לחייהם על שלא פתחו את המערה.

לקחתי את צרור המפתחות – השמור בידי – הנחתי תפילין ותקעתי בשופר. קראתי פרשת "חיי שרה" – פרשת קניית מערת המכפלה.  בתום התפילה הגיעו שני שליחי ראש העיר ג'עברי, שמע כי מצויים קצינים רמי דרג – ביניהם אלוף – והוא מבקש להיכנע. השבתי כי במערת המכפלה – מקום קדוש – אין אדם נכנע לאדם, כולנו נכנעים לקב"ה. ושנית מספיק שתיכנע לרב סרן, אין סיבה שתיכנע לאלוף... בבוא הזמן אאסור על הערבים להיכנס במשך 40 יום, טענתי בפניהם שהם גרשו אותנו מהמערה 1200 שנה, הם לא יורשו להיכנס 40 יום.

..."