לדלג לתוכן

קובץ יסודות וחקירות/גירי דיליה

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הגדרה

[עריכה]

אדם העושה בתוך רשותו מעשה שגורם נזק לחבירו, באופן שדומה לזורק חיציו על חבירו - חייב למנוע את הנזק (הסוגיות בבבא בתרא כב: ובבא מציעא קיז.).
בערך זה נדון בגדרי גירי דיליה. לגדרי הרחקת נזיקין בכלל ע"ע הרחקת נזיקין.
בדיני הרחקת נזיקין.
לדוגמא, נפחתה המעזיבה, ובעל העלייה רוחץ את ידיו מעל שכנו התחתון באופן שהמים נשפכים על ראשו – זהו גירי דיליה. אך אם רוחץ את ידיו במקום אחר, ומשם המים נמשכים עד שמזיקים לתחתון – אינו גירי דיליה (בבא מציעא קיז. ורש"י).
החולקים על דין זה הם חכמים, שסוברים שבכל נזקי שכנים על המזיק להרחיק את עצמו, ולא רק בגירי דיליה (בבא בתרא יח:). ורבי יוסי סובר שבשאר נזקי שכנים על הניזק להרחיק את עצמו (בבא בתרא יח:), ורק בגירי דיליה על המזיק להרחיק את עצמו (בבא בתרא כב:). והלכה כרבי יוסי (רמב"ם שכנים י-ה).

מקור וטעם

[עריכה]

בטעם שבשאר נזקי שכנים פטור (לרבי יוסי) ובגיריה דיליה חייב, כתב רש"י ששאר נזקי שכנים הם גרמא וגירי דיליה הוא מזיק ממש (בבא מציעא קיז. ד"ה איני).
בגדרו כתב הרמב"ם שהוא היזק בידיים (שכנים י-ה).

נזקים שונים

[עריכה]

===בסעיף זה נדון בנזקים שונים שדנו המפרשים האם הם גירי דיליה. היזק ראיה – כתב הרמב"ן (בבא בתרא יח: ד"ה נקטינן) שהוא גירי דיליה.
מחיצת הכרם שנפרצה הוא גירי דיליה, שגירי דממונא חשוב כמו גירי דיליה (נתיה"מ ביאורים קנה-כב).
סולם ושובך שסמוכים לכותל אחד ויש ביניהם ארבע אמות – הרמב"ם והנימוק"י מתירים לסמוך את הסולם, שאינו נחשב גירי דיליה כיוון שהנמיה לא תוכל לקפוץ בקפיצה אחת, והטור אוסר, שאעפ"כ הוא גירי דיליה (סמ"ע חו"מ קנה-לז).

פרטי הדין

[עריכה]

נזק שלא בא מהאדם עצמו אך מזיק מהמקום שבו האדם הניח את המזיק – נחלקו בו הראשונים:
א) אינו גירי דיליה, שגירי דיליה הוא רק כאשר האדם עצמו מזיק (רש"י בבא מציעא קיז. ד"ה איני).
ב) הוא גירי דיליה, כיוון שמזיק ממקום הנחתו (רמב"ן בבא בתרא כב: סוף ד"ה וזה, בדעת ר"ח).
ג) אם מזיק כמו שהיה בזמן הנחתו – הוא גירי דיליה, אך אם הנזק נולד לאחר ההנחה – אינו גירי דיליה (רשב"א בבא בתרא כב: ד"ה לימא, בשם מורי הרב).

ערכים קרובים

[עריכה]

ערכים קרובים: אדםהמזיק, גרמאוגרמי, היזקראיה, הרחקת נזיקין, כחכחו, כחו, מצמצם, נזיקין (דיני נזיקיןבכלל, ושם בסעיף "מקור וטעם" דנו במקור האיסור להזיק).