קהלת משה ו א
[זאת בשם הגאון מה"ו מאיר אב"ד דק"ק אוסטרא[1]]
ויצא[2] רש"י:[3] ואומר אני שנעקר הר המוריה, משם ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ, (ושנינו ב(שחיטת חולין[4]) [סנהדרין] שלשה קפצה להם הארץ ואחד מהם יעקב אבינו[5]), [ואומר אני שזו היא קפיצת הארץ דשנינו בשחיטת חולין[6]] איהו עד חרן אזל, וקרא מוכיח וילך חרנה, כד מטה לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי, יהיב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ[7].
והקשה הגאון ר' יצחק הורוויץ מהמבורג שלשה קושיות:
א[8]. למה מראה (= מבאר) רש"י שזה הוא קפיצת הארץ היינו כשחזר מחרן להר המוריה, הלא איתא במדרש רבה, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, בן יומו[9], כמו היום יצאתי והיום באתי[10], נמצא בהליכתו היתה לו קפיצת הארץ, ורש"י מפרש שזהו קפיצת הארץ שהיתה לו בחזירתו מחרן, ודלמא הגמרא סובר זאת הקפיצה שהיתה לו בהליכתו[11].
ב. קושיא הב': כשבא יעקב לחרן ונזכר שהיה עובר דרך הר המוריה ולא התפלל, מן הסתם היה אומר עברתי במקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי וצריך אני לחזור, ורש"י כתב תיבה יתירה כי יעקב אמר "אפשר" שעברתי, מנא ליה לרש"י זה[12]?
ג. קושיא ג': דכתב רש"י: יהיב דעתיה למהדר, משמעות שהתישב יעקב אי לחזור אי לא, וגברה רצונו לחזור, מנא ליה לרש"י זה?
ותירץ הגאון הנ"ל: דאיתא בזוהר שיש שני מיני קפיצות,
חדא: שאדם הולך במהרה ונעשה קל ברגליו, כמו שדרשו על אברהם אבינו שנעשה כל פסיעה שלו ג' מילין כשרדף אחר המלכים, וזהו קפיצת האדם.
קפיצה הב': הוא שהאדם הולך כדרכו והארץ עם המקום שצריך לשם בא כנגדו וזהו קפיצת הארץ.
ומאי נפקא מיניה בין ב' קפיצות הנ"ל, הוא כך:
דאם אמרינן דיעקב נעשה קל ברגליו והלך במהרה, וחרן עמד במקומו, נמצא עבר דרך הר המוריה ולא התפלל שם, ואם אמרינן דחרן בא לכאן עם הארץ, נמצא לא היה יעקב בהר המוריה כי חרן בא לכאן.
והנה עוד יש נפקא מינה: אם יעקב בא לחרן קל ברגליו, נמצא כשרוצה לילך להר המוריה צריך לחזור, ואם אמרינן שבא חרן לכאן והר המוריה נשתייר על מקומו, נמצא כשרוצה לילך להר המוריה צריך לילך לפניו ולא לחזור לאחוריו.
והנה יעקב באמת כשהלך לחרן היה לו קפיצת אדם ועבר דרך הר המוריה לארץ, אבל הוא לא ידע וסבר שמא היה לו קפיצת הארץ וחרן בא לכאן, והר המוריה נשתייר במקומו, ולא היה יעקב בהר המוריה, לזה אמר יעקב אפשר שעברתי על מקום אבותי וכו'. יהיב דעתיה למהדר, כי לא ידע לילך או לפניו או לאחריו[13], וכשחזר עד בית אל, וראה שהר המוריה בא לו כנגדו, הבין שהקפיצה הראשונים היתה קפיצת האדם, וזאת היא קפיצת הארץ[14].
לזה אומר רש"י: "ואומר אני שזו היא קפיצת הארץ דשנינו בשחיטת חולין", כי ראשונה היתה קפיצת האדם[15], ודוּק היטב.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ כנראה הכוונה לר' מאיר מרגליות תלמיד מובהק לבעל שם טוב, מחבר שו"ת מאיר נתיבים, היה אב"ד בלבוב, ובסוף ימיו באוסטראה (נפטר תק"נ). ר' מאיר מביא פירוש בשם ר' יצחק מהמבורג. עיין מאיר מרגליות
- ^ לשון הפסוקים הנוגעים לפירוש זה בפרשת ויצא: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, ואולם לוז שם העיר לראשנה".
- ^ בראשית כח יז.
- ^ "שחיטת חולין" = מסכת חולין, להבדיל ממסכת זבחים שעוסקת בקדשים, ונקראת גם "שחיטת קדשים".
- ^ וז"ל הגמרא: (סנהדרין צה א) "ת"ר שלשה קפצה להם הארץ, אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה.
אבישי בן צרויה הא דאמרן.
אליעזר עבד אברהם דכתיב: (בראשית כד מב) ואבוא היום אל העין למימרא דההוא יומא נפק.
יעקב אבינו דכתיב: (בראשית כח י) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, (אלמא בא לחרן, וכתיב ויפגע במקום שעדיין לא הגיע לחרן, שהיה עדיין בבית אל – רש"י) וכתיב (בראשית כח יא) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו, בעי למיהדר כיון דהרהר בדעתיה למיהדר, קפצה ליה ארעא, מיד ויפגע במקום".
ממשיכה הגמ': "וילן שם כי בא השמש (ויבא השמש לא נאמר, אלא כי בא השמש, דמשמע שהיה דעתו לחזור כי עוד היום גדול, כיון שראה כי בא השמש לן - רש"י) – בתר דצלי בעי למיהדר, אמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני יפטר בלא לינה? מיד בא השמש". - ^ הלשון ברש"י הוא "ואומר אני שזו היא קפיצת הארץ דשנינו בשחיטת חולין", ולא כמו שכתוב בפנים. הלשון שכתוב בפנים משובש, א. הוא לא מופיע ברש"י, ב, שלשה שקפצה להם הארץ, לא מופיע בשחיטת חולין, אלא בסנהדרין
- ^ לשון רש"י (בראשית כח יז) – "וכלפי שאמרו רבותינו שאמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני (= הר המוריה) ויפטר בלא לינה? ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן, אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום. וא"ת וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם (= למה הקב"ה לא עיכב את יעקב בבית המקדש), איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו? איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה, וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ".
הפשטות של הגמ' בחולין וסנהדרין (הערה 5, 12), שיעקב הלך הליכה רגילה לחרן, וכהדיע לחרן הרהר בלבו לחזור, מיד קפצה לו הארץ, והוא מצא את עצמו בבית אל. והיה קשה לרש"י: א. "שאמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני (= הר המוריה, ולא בית אל) ויפטר בלא לינה?", ב. שהרי אמרו "אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים?". לכן מבאר רש"י שמה שהגמ' אומרת שקפצה לו הארץ, אין הכוונה מיד שהרהר לחזור קפצה לא הארץ ומצא את עמו בבית אל, אלא הוא הלך עד בית אל, ושם קפצה לו הארץ, דהיינו, הר המוריה שבירושלים, והוא מצא את עצמו בהר המוריה.
הרמב"ן לומד את הגמ' לא כרש"י, אלא כפשוטות. ומבאר שהקפיצת הדרך מחרן היתה עד ירושלים, ומה שכתוב בית אל, עיין שם ביאורו. - ^ הקושיא הזו, וגם הקושיות שלאחריה, הם לא דוקא על רש"י, אלא על הגמרא, כיון שרש"י העתיק את הגמ'.
- ^ יש מחלוקת במדרש (בראשית רבה סח ח) האם היה ליעקב קפיצת הדרך כשהלך מבאר שבע לחרן. וז"ל המדרש: ""וַיֵלֶךְ חָרָנָה" – רבנן אמרי: בן יומו. (= באותו יום שיצא הגיע לחרן), ר' ברכיה בשם ר' יצחק אמר: כלישנהון דברייתא (= כלשון הבריות) הוא, פלן אזיל לקסרין (= פלוני הלך לקיסרי), ועד כדון הוא על זוודיא (= אפילו שעדיין הוא על מזוודותיו).
- ^ לשון רש"י (בראשית כד מב) - "ואבא היום אל העין" – "היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ".
- ^ לא ברור מה ר' יצחק מקשה על רש"י.
- ^ הלשון ברש"י "אפשר שעברתי", הוא לשון הגמ' חולין צא ב, (וסנהדרין צה א). וז"ל הגמ' חולין: "[שואלת הגמרא:] כתיב: (בראשית כח י) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, (דמשמע דמטא לחרן – רש"י), וכתיב (בראשית כח יא) ויפגע במקום, (והדר כתיב ויפגע במקום דהיינו בית אל דאכתי לא מטא לחרן – רש"י)? [מתרצת הגמרא:] כי מטא לחרן אמר: "אפשר" עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי, כד יהיב דעתיה למיהדר, קפצה ליה ארעא, מיד ויפגע במקום.
ממשיכה הגמ': "כד צלי בעי למיהדר, אמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש". - ^ מדבריו כאן, ומדבריו קודם בנפקא מינא בין ב' הקפיצות רואים שר' יצחק למד, שאם נאמר שקפיצת הדרך היא "שהאדם הולך כדרכו והארץ עם המקום שצריך לשם בא כנגדו", הכוונה שעיר חרן הגיע ליד באר שבע, וכשיעקב יצא מבאר שבע, הוא מצא את עצמו בחרן. וממילא כשיעקב הגיע לחרן והחליט שרוצה להתפלל בהר המוריה, הוא צריך פשוט לצאת מחרן, ולהמשיך ללכת צפונה לכוון ירושלים.
ודבריו צ"ע שהרי אם כך, כל ימי מגורי יעקב בחרן, היא נמצאה ליד באר שבע, וכל תושבי חרן יכלו כל רגע, לצאת מחרן ולעשות קניות בבאר שבע, ברור שזה לא כך. מוכרחים לומר, שהקפיצת הדרך היא עניין של שניות, העיר חרן מגיע לבאר שבע, יעקב נכנס לתוכה, והיא חוזרת למקומה, וא"כ כל הפירוש של ר' יצחק מופרך.
ובעיקר הפשט מהי קפיצת הדרך אם נאמר נאמר שקפיצת הדרך היא "שהאדם הולך כדרכו והארץ עם המקום שצריך לשם בא כנגדו", נראה שהפשט הוא: שהארץ מבאר שבע עד חרן מתכווצת (כמו קפיץ), והמרחק נעשה קטן, וכשיעקב נכנס לתוכה, היא חוזרת למקומה (כמו קפיץ שעוזבים אותו וחוזר למקומו). ולפי פשט זה, אין כל ראיה לפירוש של ר' יצחק. - ^ ר' יצחק לומד שיעקב לא ידע לאן לפנות לפניו או לאחוריו, ומספק הוא פנה לאחוריו, וכשהגיע לבית אל וראה שהר המוריה בא כנגדו, הבין שהקפיצה הראשונה היתה קפיצת אדם.
ודבריו צ"ע מדוע רק כשהגיע לבית אל והר המוריה בא כנגדו, השתכנע שהיה לו קפיצת אדם, ולא השתכנע מיד שיצא מחרן, שהרי אם חרן עומדת עכשיו ליד באר שבע, כשהוא יוצא מחרן, הוא רואה את באר שבע, או שהוא רואה את איזור ארץ ישראל, ולא את האיזור של חרן. - ^ דהיינו: הקפיצה של הר המוריה לבית אל, היא קפיצת הארץ, כיון שהר המוריה קפץ לבית אל, ואלו הקפיצה הראשונה מבאר שבע לחקן, היא קפיצת אדם, שהפיסעות של יעקב נעשו גדולות, והוא הלך מהר.