קהלת משה ה ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · קהלת משה · ה · ח · >>

באותו ענין "תנא: הוא אמר קמח, והיא אומרה סולת, מכאן שאשה עיניה צרה באורחים"[1].

ותמוה הא להיפך הוא, כי היא אמרה סולת[2]?

ותירץ העולם [באופן א']:
דהא קשה אברהם היה עינו יפה באורחים, ולמה לא אמר הוא סולת? אלא דאברהם היה ירא משרה שמא תמאן היא, ושרה באמת היתה צדקת ונתנה סולת, אבל מפני שהיה אברהם ירא משרה, מסתמא כל אשה עיניה צרה באורחים, ודוּק היטב.

באופן ב'[3]:
על פי משל הארי היה לו שני גורים, ושאלו את אביהם אם יש דבר בעולם שצריך ליראות ממנו, ואמר להם אין שום בריה בעולם שהארי צריך ליראות ממנו אפילו מאנשים יחידים, כי איש אחד יחיד צריך לברוח מפני הארי. וכשראו הגורים שאפילו מבני אדם אינם מתייראים, היו הולכים מעיר לעיר, וראו בשער אחד מצוייר האיך דוד המלך הכה את הארי, ובשער הב' האיך שמשון הגבור הכה את הארי, וכשראו זאת, ספרו לאביהם בחרדה גדולה, ואמרו: מה זאת שאדם אחד יהרוג את הארי, אמר להם" שוטים! זה היה על פי נס ולא דרך הטבע, וראיה לזה, שצייר צורות על השערים שמשון ודוד הרגו אריות, ואם בדרך הטבע למה ציירו זאת.

וזה המובן כאן: "הוא אמר קמח, והיא אמרה סולת", למה כתבו זאת בתורה, ומשני כי דבר חידוש הוא שאשה אחת היתה טובה, כי מן הסתם אשה עיניה צרה באורחים[4], ודוּק.

אופן ג':
דאיתא בגמרא[5]: האומר לחבירו צא ותרום, תורם כדעת בעל הבית, ואם אינו יודע דעת בעל הבית תורם בבינונית, חזר עם התרומה ואמר לו בעל בית כלך אצל יפות, כלומר היה לך ליטול יפות מהם, אם נמצא יפות מהם, תרומתו תרומה, כי דעת בעל הבית היא טובה, כי רצה שיקחו יפות, ואם לא נמצא יפות, אין תרומתו תרומה, כי אומר בדרך כעס, היה לך ליטול יפות מהם, ונמצא אין רוצה אפילו זאת: וכאן קשה אברהם היה עינו יפה באורחים למה אמר קמח ולא אמר סולת? אלא צריך לומר שלא היה באותו פעם סולת, וקשה: למה אמרה שרה סולת? [אלא] הוי כמו כלך אצל יפות ולא נמצא יפות, ואמרה שרה בכעס: היה לך ליקח סולת, ולא רצתה אפילו קמח, ומוכח שאשה צרה באורחים, ודוּק היטב.

אופן ד':
[איתא בגמ'] עירובין[6]: כמה שיעור עירוב, חד אמר: מזון עני, סעודות לחול ולא לשבת, וחד אמר: לשבת ולא לחול, ושניהם לקולא[7] וכו', עיין בגמ'. ואמרינן רווחא לבסומיה שכיח, היינו: שדבר טוב יאכל באחרונה, מטעם רווחא לבסומי שכיח. וכאן קשה: למה אמר אברהם קמח ולא סולת, אבל אברהם אמר תרווייהו, קמח בתחילה ולבסוף סולת, כי רווחא לבסומי שכיח, ושרה אמרה בתחילה סולת ואחר כך קמח, כדי שלא יאכלו הקמח, וזה מאמר הגמרא תנא הוא אמר קמח בתחילה, והיא אמרה סולת בתחילה, מכאן שאשה עיניה צרה באורחים, ודוּק היטב.

אופן ה':
דאיתא: (לותתין למנחות, למה נקרא שמה סולת, שהיו לותתין החטים, היינו שהיו שורן החטין במים[8]) [בגמ':[9] שסולת לתותה היא יותר יפה מסולת שאינה לתותה, ואברהם שהיה עשיר מסתמא היה לותת את הסולת]. וכאן היה המלאכים אצל אברהם בפסח ולא היה יכול ליתן להם סולת, כי היה חמץ, כי החיטים נשרו במים[10]. והיה אומר קמח, ושרה אמרה סולת כדי שלא יאכלו, ומכאן שאשה עיניה צרה באורחים, ודוּק.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ בפסוק (בראשית יח ו) כתוב: "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות".
    הקושיא היא: שהמלה "סלת" מיותרת. אלא שאת המשפט "ויאמר מהרי שלש סאים קמח" (הסוג הזול), אמר אברהם, ושרה אמרה: לא קמח, אלא סלת (הסוג היקר).
    בגמ' בבא מציעא פז א. הגירסה אחרת: "[שואלת הגמ':] כתיב (בראשית יח ו) קמח, וכתיב סלת (עדיף מקמח – רש"י)? [מתרצת הגמ':] א"ר יצחק: מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש" (היא אמרה קמח, והוא סולת – רש"י).
    לפי הפשט של הרש"י קשה: מניין לגמ' שהיא אמרה קמח והוא אמר סולת, הרי בפשטות אברהם אמר קמח.
    בתורת תמימה מביא בשם ספר חסידים פשט אחר בגמ': שמתחילה אמר אברהם קמח לבד, וסתם קמח כולל כל מיני קמח, גרועים וטובים, ואח"כ נמלך אברהם אולי תתן שרה קמח גרוע, לכן הוסיף סולת. ולפי"ז מבואר ממילא דאשה עיניה צרה באורחים, מדחשש אברהם שמא תתן קמח גרוע.
    השבות יעקב מבאר: שהתירוץ של הגמ' הוא כך: אברהם אמר: "שלוש סאים". שרה שאלה: "קמח"? אברהם השיב: "סולת".
  2. ^ הרי שרה אמרה סולת שהוא יקר יותר, ורואים שאשה נדיבה, ואיך הברייתא אומרת "מכאן שאשה עיניה צרה באורחים".
    כל הקושיא לפי הגירסה שמביא בפירוש כאן, אבל לפי הגירסה של הגמ' שלנו, (עיין הערה 1) לא קשה.
  3. ^ פירוש מובא באחד העלונים על פרשת וירא בשם הבעל שם טוב.
    באותו עלון מביא עוד פשט בברייתא זו:
    הסביר הגה"ק רבי יהושע מקוטנא (ח' בכסלו תקפ"א - כ"ה בתמוז תרנ"ג ; 1821 - 1893) זי"ע את הדברים על פי מעשה שקרה אצלו בבית. פעם אחת התארח אצל הגאון הנ"ל הרה"ק מגאסטינין זי"ע (ה'תקע"ו, 1816 - כ"א בשבט ה'תרמ"ח, 1888), וכידוע שהיה הגאון מקוטנא מבין גדול על משקאות, ושלח את משמשו ללכת למרתף להביא לו בקבוק יין משובח מאד, ונתן לו סימן איפוא אותו הבקבוק. והלך המשמש והביא איזה בקבוק יין, ואמר לו הגאון מקוטנא אמת דזהו יין המשובח אבל אינו כל כך משובח כמו אותו היין שהתכוונתי עליה, ושלחו שוב להמרתף, ואירע ככה כמה פעמים שחזר המשמש, ובכל פעם אמר שאינו כל כך טוב. והרבנית מקוטנא כשראתה את זה, חרה לה מאוד, וצעקה על בעלה הקדוש, מה אתה רוצה, הרי זהו יין טוב מאד, ומה עוד תרצה וכו'. אז אמר הגאון מקוטנא זי"ע בדרך צחות, שעכשיו אני מבין דברי חכמינו ז"ל הנזכר לעיל, "הוא אמר קמח", דהיינו: מצידו היה זה רק בבחינת קמח, "והיא אמרה סולת", היינו: על מה שהוא אמר שהוא קמח, אמרה היא דסולת היא, דהיא טוב מאד, ומכאן שאשה עיניה צרה באורחים.
  4. ^ לפי פשט זה, לא מובן מדוע אברהם אמר "קמח", הרי היה עינו יפה באורחים?
  5. ^ בבא מציעא כב א.
  6. ^ ערובין פב ב.
  7. ^ "ר' מאיר סבר בשבת אכיל איניש טפי משום דבסים תבשיליה, ואמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח, ור' יהודה סבר כיון דבשבת סועד שלש סעודות, אינו אוכל הרבה בכל סעודה" – רש"י שם.
  8. ^ וקשה: שאצלינו בגמ' פסחים לא א איתא: "אמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל חיטין של מנחות אין לותתין אותה", מחשש שמא תחמיץ, שהרי מנחה באה מצה, כיון "שלתיתה ליתא בזריזין". (לתיתה - לשורן במים מעט ולכותשן במכתשת להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה, ליתא בזריזין - כשמביאה הזר כבר היא סולת – רש"י). [מקשה הגמ':] ומאי שנא ממנחת העומר, דתניא: מנחת העומר לותתין אותה? [מתרצת הגמ':] ציבור שאני. (מנחת העומר קרבן ציבור היא, וכל עסקין שלה נעשין על פי בית דין, קצירתה, והיבהוב שלה, ולתיתה, הכל בבית דין, ובזריזין הוא – רש"י).
    (וצ"ע מהגמ' פסחים מ א, (עין הערה 10) שמוכח שבזמן האמוראים היו בקיאים בלתיתה, וכאן מוכח שלא בקיאים בלתיתה, ולכן זרים לא יכולים להביא סולת לתותה לבית המקדש?)
    ועוד: הגמ' בפסחים שם, אומרת שגם חיטים לא לתותין נקראים סולת.
    ולכן הגהנו בפנים.
  9. ^ פסחים שם
  10. ^ בגמ' פסחים שם, ישנה מחלוקת האם מותר לילתות חיטין בפסח, ולהלכה למעשה אסור ללתות.
    וקשה: שרי"ף (דף יב ע"א בדפיו) ורא"ש (פרק ב סי' כה) הביאו דעת הגאונים, שאף כי למסקנת הסוגיה מותר ללתות החיטין לפסח, הרי מכיוון שאנו איננו בקיאים בלתיתה (דהיינו, אין אנו יודעים בדיוק את הדרך שבה לתתו החיטין בזמן האמוראים כך שהחיטה לא באה לידי ביקוע וחימוץ) הלכך אסור ללתות החיטים לפסח כלל וכלל.
    ואם האמוראים היו בקיאים בלתיתה, ק"ו שבזמן אברהם היו בקיאים?