קבא דקשייתא מט

קושיא מט

קשיא לי בסוף פרק השוחט (חולין מ״א ע״א): ישראל ששחט בהמת חברו לעבודה זרה, דאמרינן לצעורי קמכוין. והא כיון שנאמר שאינו אוסר, אם כן שוב לא שייך לצעורי. ואם כן, דמי להא דירושלמי דסוף יבמות גבי שני צרות, דזו שאמרה מת בעלי תנשא, והצרה היא אשת איש. ומקשה הירושלמי, דכיון שנישאת ואתה מחזיק דבריה לאמת, תנשא הצרה. ומתרץ, דשוב תאמר שקר לקלקל חברתה. ושוב מקשה, אם כן, גם היא לא תנשא, ונאמר דכוונתה לקלקל חברתה. ומתרץ, מתוך שיודעת שאין דבריה אצל חברתה כלום, אומרת אמת. ושוב מקשה, אם כן גם צרתה תנשא. ומתרץ, דאם כן חזרה לקילקולה הראשון. הרי דכל היכא שאם נאסר שוב ליכא סברת לצעורי, שוב אמרינן שאומרת אמת; רק חברתה מוכרחת שתהיה אסורה, דאם לא כן עדיין תאמר שקר. ואם כן, הכא נמי בנידון דידן, אם אתה מתיר היין והבהמה מכח סברת לצעורי, שוב לא שייך לצעורי, כיון דיודע שאינו נאמן; אם כן שוב יהיה היין נשאר אסור, כמו צרתה דנשארה באיסורה. והדבר צריך עיון גדול *):

*) השמטה: נראה לי דהנה באמת עניין לצעורי קשה טובא, דהרי אף באנסוהו להשתחוות לבהמה חל על הבהמה שם נעבד ואסורה לגבוה, כמבואר בעבודה זרה (דף נ״ד ע״א), אף דלא נתכוון בלבו לעכו״ם כלל. ומכל שכן במתכוון להקניט לחבירו דהוי עובד עכו״ם. ואפילו פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס חייב (סנהדרין דף ס׳ ע״ב), וגם בעובד עכו״ם מאהבה ומיראה חייב לשיטת התוס׳ (יבמות נג ב ד"ה אין אונס) והרמ״ך, עיין בכסף משנה פרק ה מיסודי התורה (הלכה ד), וגם בשיטת הרמב״ם ז״ל כתב הכסף משנה שם דמודה דחייב כרת וחטאת. [אך קשה על דברי הכסף משנה משבת (דף ע״ב ע״ב) דמקשה, הניחא לאביי כו׳ אלא לרבא כו׳ וצ״ע]. ואם כן, אף אם נתכוון באמת לצעורי, למה אין הבהמה נאסרת? על כן נראה ברור, דכוונת הש״ס דאף שהוא נתחייב מיתה, מכל מקום אין הבהמה נאסרת משום תקרובת, מטעם דבתקרובת בעינן כעין פנים (ע"ז נ״א ע״א), וכל שאינו מכוון בלבו לעבוד לא הוי כעין פנים. אבל לעניין חיוב עובד עכו״ם חייב אפילו אם לא הוי כעין פנים, כמבואר להדיא בר״ן ע״ז.

ולפי זה, שפיר כתב הרא״ה ז״ל שהובא בר״ן חולין (דף מ״א) דמכל מקום באכילה אסורה, דהוא לא שרי לה. והיינו מטעם שחיטת מומר לעכו״ם דהוי נבילה (חולין י״ג ע״א).

והשתא שוב לא קשיא קושייתי, דשפיר אמרינן דכוונתו לצעורי, והיינו שתהיה נבילה על כל פנים. ושוב שפיר מותרת בהנאה, וז״ב: