צל"ח על הש"ס/ברכות/פרק א
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
דף ב.
[עריכה]
מאימתי וכו' - התחיל רבינו הקדוש בק"ש ועיין מ"ש בפתיחה בשם הרמב"ם שרצה לשנות במסכת זו כל דיני ברכות גם ברכת המצות ואין לך מצוה מתמדת פעמים בכל יום לכן התחיל בק"ש. ועדיין יש לדקדק דהיה לו להתחיל בתפלה שהיא ג' פעמים בכל יום ועקרה היא הברכות, שמנה עשר ברכות. ונראה לי כיון דק"ש היא קודם התפלה, לכך הקדימה ואמנם יתכן זה לר' יוחנן דאמר שגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה אבל לריב"ל לקמן דף ד: דתפלות באמצע תקנום וא"כ בערבית אדרבה היא קודמת לק"ש, א"כ הדק"ל למה למה לא התחיל רבינו הקדוש בדין פלה וצריך לומר דכיון דק"ש היא מדאורייתא ותפלה היא מדרבנן ולכך התחיל במצות של תורה. ולפי זה קשה לרב יהודה לקמן דף כא. דק"ש ג"כ היא דרבנן למה הקדימה התנא וצ"ל דרב יהודה כר' יוחנן ס"ל דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה.
עוד נ"ל שרבינו בקדוש רצה לעשות נחת רוח למשה רבינו והתחיל תורה שבע"פ במשנת ר' אליעזר דאיתא במדרש (הובא בילקוט פ' חקת) שמשה רבינו בשעה שעלה למרום שמע שהקב"ה אמר אליעזר בני אומר פרה בת שתי' והתפלל משה רבינו יה"ר שיצא זה מחלצי ואמר לו הקב"ה חייך שיצא זה מחלציך ולכן נתכוין רבינו הקדוש להתחיל תורה שבע"פ במשנת ר"א שיצא מי"ח של משה רבינו ואמנם למאן דקמתרץ לקמן דף ג' ע"א ואבע"א רישא לאו ר"א נסתר תירוץ זה. ועוד לפי תירוץ זה נסתר קושית הגמרא שהקשה תנתי דשחרית ברישא ואמנם אעפ"י הקשה שפיר דגם שם היה יכול להתחיל בדברי ר"א מאימתי קורין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת לכרתי דברי ר"א וחכמים אומרים בין תכלת ללבן. ועיין בפתיחה כתבתי עוד טעמים על שהתחיל במצות ק"ש שהיא מצות היחוד וקבלת עול מלכות שמים.
שם בערבין - הא דהוצרך לומר בערבין נראה דלהך ואבע"א רישא לאו ר"א דלקמן ריש דף ג' ע"א הוצרך לומר בערבין שלא תטעה דעל שחרית קאי ושעה שהכהנים וכו' היינו כפי ההוה אמינא לקמן דהאי "ובא השמש וטהר" היינו ביאת אורו וטהר גברא, ובעלות השחר קרב התמיד ומביא כפרתו ומשיכיר בין תכלת וכו' כבר רשאי בתרומה והוא זמן ק"ש לכך הוצרך לומר בערבין.
שם משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן - ואף שאסור לאכול משהגיע זמן ק"ש ועיין ע"ב בתוס' בד"ה משעה שהעני וכו' אולי הכהנים מותרים לאכול תרומתן אז אפילו בזמן ק"ש כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש והרי ר' טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר בפסחים דף ע"ג ע"א ולכך לא הקשו התוס' קושייתן על המשנה ואין אנו צריכין לדברי מהרש"א לקמן ע"ב בדברי התוס' ולקמן בדברי הגמ' יבואר עוד.
שם שהכהנים וכו' - לכאורה יש לדקדק למה הוצרך לומר הכהנים ודי באמרו משעה שנכנסין לאכול בתרומה ופשיטא דכהנים נינהו דזר אסור בתרומה ואולם לפי מה שכתבתי שהכהנים מותרים באכילת תרומה אף שהגיע זמן ק"ש, לפי שהיא מצוה חשובה כעבודה במקדש וא"כ לכך תני כהנים דאל"כ הוה מוקמינן שהכהנות נכנסים לאכול בתרומתו והם ודאי מותרי' שהם פטורות מק"ש כמפורש במשנה דף ך' ע"א דנשים פטורות מק"ש קמ"ל משנתינו כהנים דאפי' כהנים זכרים מותרים. אי נמי לאידך גיסא דנשי' ודאי אסורים שאף שפטורי' מק"ש חייבים בתפלה והרי בהגיע הזמן גם משום תפלה אסור דלא גרע מתפלת מנחה ועיין במג"א סי' רל"ב ס"ק ט"ו. ועוד דעכ"פ חייבים בזכירת י"מ כמבואר במג"א סי' ע' ס"ק א' ולמ"ד מזכירין י"מ בלילות הוה מ"ע שאין הזמן גרמא ואסורים לאכול עד שיאמרו אמת ואמונה ודוקא כהנים זכרים מותרים דעבודת מתנה אתן את כהנתכם דמיני' ילפינן בפסחי' דחשיב כעבודה בהכהנים כתיב ולא בנשי' ולקמן יבואר עוד בזה.
שם לאכול בתרומתן הא דדקדק לומר בתרומתן ולא תני סתם לאכול בתרומה עיין בתי"ט מ"ש בזה ולענ"ד נראה משום דיש מקום לחלק בין מח"כ דזב ומצורע ובין מח"כ דיולדות דכי היכי דעביד ביבמות דף ע"ה ע"א צריכותא לתנא דפליג על ר' ישמעאל ומוקי תרי קרא בקדשים דאסור עד שיביא כפרתו וצריכא דזב ומצורע לא ילפינן מיולדות משום דהותרה מכללה לבעלה וכו' ע"ש וא"כ לתרומה שא"צ כפרה דילפינן מקרא ד"ובמלאת ימי טהרה" כמבואר שם דף ע"ד ע"ב א"כ מנ"ל דזב ומצורע אינן אסורים עד שיביאו כפרתן ושאני יולדות שהותרה מכללה ואמנם כבר הרגישו בזה התוס' שם בדף ע"ה בד"ה והכתיב ע"ש ועכ"פ הי' מקום למטעי דגם בתרומה לא ילפינן זב ומצורע לקולא מיולדות לכן נקט התנא בתרומתן של עצמן וביולדת לא משכחת תרומתה של עצמה דתרומה לכהנים יהבינן ויולדת משל בעלה זכיא אבל אין מחלקין לנשים בגורן ואפילו לבת כהן עיין מ"ל פי"ב מתרומת הלכה ך"ב ואף דמשכחת שנתנו לה בבית או שיש לה עצמה תבואות שלה דהתרומה שלה מ"מ הוא מלתא דלא שכיח וסתם תרומתן היינו כהנים עצמן אמנם לפנמש"ל דבלא"ה מוכח דאיירי בכהנים זכרים מדתני הכהנים נסתר מ"ש ומחוורתא כמ"ש התוי"ט שכן הוא לשון התנאים.
שם בגמרא תנא היכי קאי - ואף דקושיא זו שייכא ברוב המסכתות קבע אותה כאן שהיא תחלה לכל שאר המסכתות וכיון דמתרץ כאן אקרא קאי שוב ממילא מתורץ בכל שאר המסכתות ואמנם בדברינו שנבאר כאן בלא"ה לא קשיא.
שם דקתני מאימתי וכו' הנה או שהיה יכול לקצר ולהקשו' רק תנא היכי קאי דפשיטא שעל מה דתני זמן ק"ש מקשה או שהי' לו לפרש יותר ולומר היכי קאי דתני מאימתי קורין את שמע. ועוד יש לדקדק במה דקאמר ותו וכ' דמשמע דשייך לקושיא הראשונה ובאמת היא קושיא בפ"ע וע"ק במה דמשני תנא אקרא קאי וכו' וה"ק זמן ק"ש דשכיבה אימת האי וה"ק הוא מיותר ודי באמרו תנא אקרא קאי דכתיב "בשכבך ובקומך" וגם מה דמשני ואבע"א יליף מברייתו של עולם, מה הועיל באבע"א הזה הא ע"כ צריך הוא לתירוץ הראשון קושיא קמייתא תנא היכי קאי. וגם אמרו א"ה סיפא דקתני וכו' לשון אי הכי אינו מדוקדק. ולתרץ כל זה נראה דגם המקשה הי' ידע דאקרא קאי אלא דקושייתו הי' דהתנא תלי דלא תניא בדלא תניא שזמן ק"ש עדיין לא שנינו אימת וגם זמן אכילת תרומה עדיין לא שנינו ואף ששנינו במסכת נגעים העריב שמשו אוכל בתרומה וכן כתיב בקרא "ובא השמש וטהר" אכתי דבר זה גופה לא ידעינן אם תחלת ביאת השמש או סוף ביאה וכדמקשה באמת בתר הכי וממאי דהאי ובא השמש וכו' לפי פי' התוס' בד"ה דלמא ואמנם בתרומה אין שום מקום לספק רק בין תחלת שקיעה לסוף שקיעה דממ"נ בא השמש הוא או תחלת שקיעה או סוף שקיעה אבל באמצע הזמן דבין תחלת שקיעה לסוף שקיעה אין שום ספק ובק"ש אי נמי דקפדינן אזמן שכיבה אין מקום לספק אתחילת שקיעה וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י וכו' וא"כ התנא שנותן זמן אחד במשנתינו לק"ש ולתרומה שמעינן תרווייהו שהזמן הוא צ"ה דעל זמן אחר אין לכוין לשניהם זמן אחד אבל אם נימא דק"ש לא תליא בשכיבא ולא דרשינן בשכבך רק כאלו נאמר בקרא ערב ובקר ואז שפיר גם בק"ש יש לומר דמתחלת שקיעה מתחיל ערב ואף שבאמת פלג המנחה הוא חלק עשרים משעה קודם תחלת שקיעה עיין במג"א סימן רס"א ס"ק י' מ"מ היא הנותנת שאם לר"י מתחיל ערב בפלג המנחה ק"ו שיש לומר שנקרא ערב מתחלת שקיעה וא"כ בשניהם יש לטעות בין בק"ש ובין בתרומה. ואמנם בק"ש חזינן דקפיד התנא אזמן שכיבא מסיפא דקאמר עד סוף האשמוה הראשונה והא ודאי דקפיד אשכיבה ושפיר יהיב סימנא משעה שהכהנים נכנסים דעכשיו דגלי דקפיד אשכיבה וכייל ק"ש ותרומה ברגע א' מכלל דהיינו צ"ה. אך לקמן דף ג' ע"א קאמר ואבע"א רישא לאו ר"א וא"כ הרישא הוא סתם משנה ולא נקט רק זמן ההתחלה ואכתי לא ידעינן דקפיד אשכיבה וקשיא דתלא דלא תניא בדלא תניא וההכרע' דרישא לאו ר"א היא מדקאמר מאימתי במ"ס השימוש משמע ששואל רק על ההתחלת הזמן שאם הי' שואל על כל משך הזמן ההתחלה והסוף הי' לו לומר אימתי קורין את שמע וזה שכיון המקשה בקושייתו תנא היכי קאי דיהיב סימנא לק"ש בתרומה והיכי קאי הרי אכתי לא שנינו הזמן לא בק"ש ולא בתרומה ואי קאי אקרא גם בקרא יש לטעות בשניהם כנ"ל ואין לומר בק"ש ליכא למיטעי דהרי מסיים עד סוף האשמורה לזה קאמר תנא היכי קאי דקתני מאימתי משמע דאיירי רק בהתחלה ורישא לאו ר"א וא"כ הדרת קושיא לדוכתא דתלי לא תניא בדלא תניא. ותו מ"ש וכו' רצונו בזה ותו אפילו לא נדקדק שימוש המ"ס של מאימתי אכתי מוכח דרישא לאו ר"א דהרי קשה מ"ש דתני ערבית ברישא וצריך לומר שלא רצה להתחיל בדבר דאית בי' פלוגתא ובשל שחרית אית ביה פלוגתא באותו משנה דת"ק סבר בין תכלת ללבן ור"א סובר בין תכלת לכרתי לכן אתחיל בשל ערבין ואף דאיכא כמה פלוגתא בברייתא לקמן מ"מ במשנה סתם הדין בלי מחלוקת וכל זה אם רישא היא בבא בפ"ע והוא סתם אבל אם דברי ר"א קאי גם על הרישא א"כ גם בכאן איכא פלוגתא ואדרבה מדמסיים דברי ר"א משמע דפליגי רבנן א"כ נתני דשחרית ברישא א"ו דרישא הוא בבא בפ"ע א"כ לא נזכר ברישא דקפדי' אזמן שכיבה וא"כ קשה דתלי לא תניא בדלא תניא. ומשני תנא אקרא קאי דכתיב "בשכבך ובקומך" וא"כ מתורץ הכל דבקרא נזכר זמן שכיבה וגם התנא קאמר זמן שכיבה ובערבין לאו דוקא אלא זמן ק"ש דשכיבה שהרי מסיים עד אשמורה וכו' וגם מאימתי לאו דוקא אלא זמן ק"ש דשכיבה אימת ולכן סיים אימתי בלא שימוש מ"ס. ואבע"א השתא דאמרי' מאימתי לאו דוקא ממילא לא קשיא אפילו בלי קרא דבשכבך שהרי מן המשנה גופי' מוכח זמן שכיבה מדמסיי' עד אשמורה וכו' דברי ר"א והא דפתח בערבית לאו משום דלית בי' פלוגתא אלא משום דיליף מברייתו של עולם. אי הכי, סיפא דקתני שחר מברך וכו' פי' בשלמא אי אמרינן שהטעם שהתחיל בשל ערבין הוא משום דלית ביה פלוגתא א"כ בברכות דגם בשל שחרית ליכא פלוגתא התחיל בשל שחרית אבל אם הטעם משום דקאי אקרא אם כן גם בברכות היה לו להתחיל בשל ערבין.
שם אדקאי בשחרית פריש מילי דשחרית - ולקמן במשנה דף י' ע"ב בש"א בערב יטו ויקראו אע"ג דעדיין קאי במילי דשחרית לא התחיל בשל שחר משום דלא שייך כאן לגמור מילי דשחר שהרי עכ"פ צריך לשנות כאן גם של ערב דבשניהם פליגי ב"ש וב"ה וכיוון שהוצרך לשנות ערב ובוקר הקדים לערב אי מקרא דבשכבך אי משום דיליף מברייתו של עולם משא"כ במשנה דבשחר מברך וכו' כבר גמר מילי דשחרית לגמרי.
שם מכדי כהנים וכו' לתני משעת צ"ה - ויש להקשות לפמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה משעה שהעני וכו' דמשעה שהעני נכנס היינו פורתא קודם שבעוד שמכיני' לו הוא קורא ק"ש א"כ גם במשנתינו ששנינו משעה שהכהנים נכנסין היינו בשעה שמכינים לו והוא מעט קודם צ"ה ואין לומר שזה הי' פשוט לו שקודם צ"ה לאו זמן שכיבה שהרי לקמן ע"ב בברייתא איכא פלוגתא דכמה תנאי בזמן שכיבה ומהיכן פשוט לו דלתנא דמשנתינו הוא ממש בצ"ה ונראה דבמשנתינו לא שייך כלל לפרש על ההכנה דבשלמא בעני שזמן סעודתו הוא אז וקובע עצמו לאכול אכילת קבע שייך לומר שמכינים לו קודם לזה זמן מה אבל הכהנים אטו זמן אכילתן הוא אז שהרי אין זה זמן סעודתו אלא שעד עתה לא הי' יכול לאכול תרומה מפני הטומאה ועתה הוא אוכל שכבר הוא טהור אבל לא שייך לזה הכנה ובודאי פירש המשנה על האכילה עצמה והוא ממש בצ"ה.
שם ולתני משעת צ"ה - ויש לדקדק לפמ"ש לעיל במשנתינו דכהנים מותרים לאכול תרומה אפילו הגיע זמן ק"ש משום שהיא אכילת מצוה א"כ דלמא היא גופה קמ"ל משנתינו שמותרים לאכול אז אך לפי מ"ש לעיל דלהכי תני כהנים ולא תני סתם משעה שנכנסים לאכול בתרומה להורות שאיירי בזכרים ולא תוקמי בכהנות שפטורות מק"ש א"כ יש לפרש קושית הגמרא כאן דאכתי לתני סתמא משעה שנכנסין ואעפ"כ ידעינן דאיירי בזכרים דאי בנשים שפטורות מק"ש א"כ לתני משעת צ"ה דהרי לא קמ"ל מידי.
שם והא קמ"ל דכפר' לא מיעכבא - ואין לדקדק ודלמא משנתינו בהני דלאו בני כפרה נינהו מיירי דא"כ מאי קמ"ל במה שאמר משעה שהכהנים וה"ל למימר משעת צ"ה. ואמנם לדעת התו' דהערב שמש גופיה יש לספק אם תחלת שקיעה או סוף שקיעה כמבואר בדבריהם בד"ה דלמא. והא ודאי אי רישא ג"כ ר"א א"כ חזינן דבעינן זמן שכיבה והא ודאי דתחלת שקיעה לאו זמן שכיבה הוא א"כ קשה מנ"ל למידק משנתינו דכפרה לא מעכבא ודלמא מיירי בהני דלאו ב"כ נינהו וקמ"ל ד"בא השמש" היינו סוף שקיעה ונראה מדתני שהכהנים נכנסים לאכול תרומתן ניתני משעשה שנכנסים לאכול בקדשים ושייך בין בכהנים ובין בישראל בשלמים ותודה אלא ודאי דאיירי מהני דבני כפרה ואסירו בקדשים עד למחר שיביאו כפרתן ולכן נקט כהנים ותרומה ומוכח דאין כפרתן מעכבת אכילת תרומה.
שם כדתניא ובא השמש וכו' ואין כפרתן וכו' - קשה למה הביא ברייתא ולא הביא משנה פי"ד דנגעים וכך ה"ל למימר כדתנן הערב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. ונראה דהא ודאי פשיטא ליה דהעריב שמשו מותר תכף בלילה בתרומה אף שאי אפשר להביא כפרתו עד למחר וזו משנה שלימה פי"ד דנגעים ואמנם כיון דחזינן דיולדת שטובלת תכף לאחר ימי טומאה ואעפ"כ אסורה בתרומה עד שיעריב שמשה לסוף מ"ס לזכר ופ' לנקיבה ורש"י פירש הטעם במס' יבמות דף ע"ד ע"ב בד"ה כיון שמלאו ימים וכו' דמשעת טבילה לסוף ז' לזכר וי"ד לנקיבה עד אור הבאת קרבנותיה ליום מחר היא נקראת טבולת יום ארוך דומיא דכל מחוסרי כפרה הנקראים טבולי יום ארוך משעת טבילתו עד הערב שמש דליל הבאת קרבנותיהן למחרת וכו'. וא"כ יש מקום לומר שבעינן דוקא שתוכל להביא למחר כפרתה, ולא בזמן לחוד הדבר תלוי כ"א שיביאו באמת למחר כפרתה וא"כ אי ליל מ"א לזכר או פ"א לנקיבה הוא ליל שבת תהיה אסורה עדיין בתרומה עד ליל מ"ש וכן אם אין בהמ"ק כמו בזמן הזה לא תטהר לעולם לתרומה שהרי אין כאן הערב שמש של ליל שלמחרתו תביא כפרה. וממשנתינו שמעי' דשפיר אוכלת ולא בראוי להביא כפרתן הדבר תלוי, רק בזמן לחוד דהרי כבר כתבתי דבמשנתינו יש לדקדק למה תני כהנים בתרומתן ולא תני ישראל בקדשי' ובהני דלאו ב"כ. ואי משו' להשמיענו דכפרה לא מעכבא, זה כבר שנינו במשנה בנגעים כקושית התוס' בד"ה והא קמ"ל אלא ודאי דמשנתינו בזה"ז מיירי דליכא קדשים וקמ"ל תרומה ואי מהני דלאו בני כפרה א"כ מאי קמ"ל אלא מהני דב"כ ואף דבזמן הזה אי אפשר להביא כפרתן למחר, אפ"ה כיון שכבר הוא הזמן הערב שמש שלהם מתיר ולהכי הביא ברייתא ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו כלל וכלל, שאין שום עיכוב אחר רק הערב שמשו. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והא קמ"ל ע"ש בדבריהם. ולפי מ"ש שמעינן ממשנתינו מה שלא שמענו ממשנה דנגעים.
רש"י ד"ה עד סוף וכו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה וכו' - הנה זה היה לרש"י לפרש על רישא משעה שהכהנים וכו' דמקמי הכי לאו זמן שכיבה אלא לפי שלא הוזכר ברישא רמז לשכיבה ואולי לא קפיד תנא רק על ערב וכמו שהוא לר' יהודה לדעת התוס' כמבואר בדבריהם לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י יע"ש. וא"כ אולי גם תנא דידן לא קפיד רק על ערב וקפיד על צ"ה דסובר כרבנן לקמן דריש תפלת השחר: תפלת המנחה עד ערב. ולפי זה לא היה רש"י יכול להכריע דמקמי הכי לא יצא י"ח, שהרי בפלוגתא דר"י ורבנן מסקינן דעביד כמר עביד וכמו שרוצה ר"ת לפסוק בתוס' בד"ה מאימתי. ולכן הוצרך רש"י להקדים סיפא דמלתא עד האשמורה הראשונה וא"כ חזינן דבק"ש לא איכפת לן במדת לילה רק בזמן שכיבה א"כ מקמי הכי לא יצא ידי חובתו.
אלא דאכתי קשי' מנ"ל לרש"י דכ"ע מודו דק"ש תליא בזמן שכיב' וחכמים ור"D דסברי כל הלילה, אלא שנחלקו בהרחקה אבל לתרווייהו זמנה מן התורה כל הלילה, הוא משום דס"ל כל זמן שב"א שוכבין. ודלמא טעמא דידהו דלא תליא בשכיבה כלל אלא בערכ ובקר וס"ל כרבנן דלקמן בפרק ת"ה דמנחה עד הערב ולכן ס"ל כל הליל'. ולפ"ז ממילא לדידן דקי"ל דעביד כמר עביד, יוצא ג"כ בק"A דבה"כ. ונרא' דס"ל לרש"י כיון דמצינן לכמה תנאי דס"ל בודאי דתלי' בזמן שכיבה דהיינו ר"א דמתני' וכן כולהו תנאי דברייתא דלקמן ע"ב ולא מצינו חולק בפי' לא משוינן פלוגתא חדשה. וסובר רש"י דגם ר' יהודה בעי זמן שכיבה לק"ש דלא כתוספת לקמן ע"ב בד"ה אמר לי' ור"י שהקשה לר"מ היינו משום דלדידיה אף דרשאי להתפלל ערבית אחר פלג המנחה אבל ק"ש אינו רשאי לקרות דק"ש לא תליא בתפלה.
בד"ה מצותן וכו' דכתיב לא ילין לבוקר - הנה אחז רש"י קרא דכי תשא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח שביק קרא דמשפטים דלא ילין חלב חגי עד בוקר ומלבד דהוה לי' להביא קרא המוקדם בתורה אלא דשביק קרא דיליף מיני' התלמוד בפסחים דף ע"א ע"א מניין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנאמר לא ילין חלב חגי וכתבו שם התו' בד"ה מנין וכו' דמהכא נפקא לן בכל האימורין ועוד דהרי האי קרא דלא ילין לבקר בבשר מיירי ואף דכתבו התוס' בפסחים דף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל וכו' דמיירי גם בחלב מ"מ חזינן שהתלמוד שם דף ע"א ע"א אפ"ה יליף מקרא דלא ילין חלב חגי שהוא מוקדם ומפורש בו חלב ולא עוד אלא דמהאי קרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח אף דמיירי בחלב מ"מ ליכא למילף מיניה שאר אמורים דשאנו פסח שגם הבשר אינו נאכל למחרתו לכך גם החלב נפסל בלינה משא"כ שאר קדשים קלים ועיין ברש"י בפסחים דף ע"א ע"א בד"ה מנין לאמורי חגיגת ט"ו וכו' - אע"פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת עכ"ל וא"כ ליכא למילף אמורי קדשים קלים מחלבי הפסח. ונראה דחדא מתורצת בחברתה ורש"י דייק מאד בפירושו דשם בפסחים עקר הילפותא דנפסלים בלינה שלא נימא שכשרים גם למחרתו כמו הבשר וזה באמת ליכא למילף מפסח וכו' לכן יליף מ"לא ילין חלב חגי" אבל כאן במשנתינו עקר הראי' שהוצרך רש"י הוא שכשרים כל הלילה ותנא כאן כללא כייל כל החלבים וגם חלב פסח בכלל ובזה ליכא למילף פסח מחגיגה דבפסח הסברה הוא כמו שהבשר נפסל בחצות מן התורה דהרי משנתינו מוקי לה לקמן דף ע' ע"א כראב"ע וא"כ ראוי לומר שגם החלבים נפסלו בחצות וכמו שרצו שם בפסחים לומר מי איכא מידי דהבשר נפסל מאורתא ואימורין עד צפרא ואף שאביי שם השיב אלמא לא והרי פסח לראב"ע דבשר איפסל מחצות ואימורין עד צפרא מ"מ היא גופי' דבפסח אימורין עד צפרא מ"לא ילין לבקר זבח חג הפסח" צריכין אנו ללמוד דמשאר אימורין אין ראי' וכנ"ל ולכן הוכרח רש"י במשנתינו כאן להביא קרא ד"לא ילין לבקר". ובזה ניחא מה דתמי' טובה שלמה הביא רש"י כלל קרא ד"לא ילין" והיה להביא קרא ד"על מוקדה כל הלילה" וכן מביא בגמרא במגילה דף ך"א ע"א ורש"י עצמו בפסחים דף ס"ח ע"ב מביא קרא ד"על מוקדה" ולפמ"ש ניחא דמשנתינו אתי' כראב"ע וחלבים דפסח לראב"ע ליכא למילף מעולה.
שם רש"י ד"ה למה אמרו וכו' והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים ע"ח כלל אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה מצותו כל הלילה וה"נ תנן בפ"ש דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואמורים - ועיין בתיו"ט שדחה ראיותיו שכיון שכבר שנאו רבי כאן לא הוצרך לשנותו. ואני רציתי לומר דכוונת רש"י דמדחשיב קצירת עומר והקטר ולא החשיב אכילת קדשים אלא ודאי דלא היה יכול לשנות אכילת קדשים לפי שאין מצותו כל הלילה ולכך לא קחשיב שמה ק"ש לפי שק"ש גזרו בו חכמים עד חצות אלא דקשיא לי שהרי באמת קאמר שם במשנה זה הכלל דבר שמצותו ביום וכו' ודבר שמצותו כל הלילה ומפרש שם בגמ' דבר שמצותו בלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע וכו' והא ודאי דאף לר"ע דפסח נאכל כל הלילה היינו מן התורה אבל מדרבנן לא נפיק משאר קדשים שאינן נאכלין אלא עד חצות וכמפורש בזבחים דף נ"ז ע"ב: הפסח עד חצות. אמר רב יוסף: ראב"ע היא. א"ל אביי: וממאי דמדאורייתא וראב"ע דלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה? הרי דגם בפסח גזרו להרחיק מן העבירה ואפ"ה תני שם במגילה בכלל שמצותו כל הליל' א"כ גם הקטר חלבים דחשיב שם שמצותו כל הלילה אין ראי' שלא גזרו בו חכמים להרחיק מן העבירה. ונראה דהוקשה לרש"י למה הוצר במגילה לומר דבר שמצותו בלילה הוא לרבות אכילת פסחים ודלא כראב"ע ונימא לרבות שאר קדשים הנאכלים ליום ולילה ואתי' ככ"ע וג"כ לא תסתור הך סתמא דמגילה כל הני סתמי דאתיין כראב"ע וע"ש בתוס' דף ך"א ע"א ד"ה לאתויי א"ו שלכך לא מוקי לשאר קדשים לפי שהך משנ' סתמ' תני מצותו כל הלילה ומשמע אפילו מדרבנן כשר כל הלילה ולכך ליכא למימר לאתויי כל הנאכלים ליום ולילה או לאתויי ק"ש שהרי הני לאו מצותן כל הלילה שהרי עשו חכמים בהם סיג אבל אכילת פסחים סובר רש"י לפי שזמן אכילתו קצר מאד שברי אינו נאכל אפילו ביום זבחו עד הלילה ממש אם יגזרו גם בלילה מחצות ולמעל יומעט זמנו מאד לכך לא גזרו בו. ועיין לקמן בחידושינו דף ט' ומה דאמר אביי בזבחים ודלמא ר"ע ומדרבנן היינו שרצה לדחוק ולומר דאף בפסח גזרו כדי לאוקמי שם המשנה כד"ה וגם שיהיה דומיא דכל הני קדשים דחשיב שם בפרק איזהו מקומן עד חצות והיינו מדרבנן וכן משמע שם בזבחים ברש"י ד"ה להרחיק וכו' כדתנן בכולהו עד חצות אבל אחר שמסיק שסא"כ מאי אלא ומוכח דע"ח שתנן התם בפסח היינו מדאורייתא וראב"ע היא, שוב סובר הגמרא דבפסח לא גזרו כלל ולכך מוקי במגילה מצותו בלילה לרבות פסח שמצותו לגמרי כל הלילה אפילו מדרבנן דומיא דהקטר חלבים ולא מוקי לה בשאר קדשים דא"כ יהי' מצותו בלילה רק מדין תורה ולא יהי' דומיא דהקטר חלבים ושפיר הוכיח רש"י במשנתינו מסוגיא דמגילה דה"ח לא עשו בו סיג ואעפ"כ אתי שפיר הסוגיא לקמן דף ט' דקאמר ואלא אכילת פסחים לא קתני דליכא לשנויי דלהכי לא קתני משום שלא עשו בו סיג דהרי קתני הקטר חלבים דלא עשו בו סיג.
והנה להרמב"ם דגם בהקטר חלבים עשו סיג א"כ ה"ח דתנן במס' מגילה שמצותו כל הלילה היינו רק מדין תורה א"כ הדרא קושיא לדוכתא: מי הכריח להסוגיה דהתם לומר בזה הכלל לאתויי פסח ודלא כראב"ע נוקמי לאתויי שאר הנאכלים ליום ולילה וככ"ע. והנלע"ד דאי אפשר לומר לאתויי הנאכלים ליום ולילה שאחרי שלשון המשנה הוא דבר שמצותו בלילה אי אפשר לפרש בו דבר שמצותו ביום ובלילה ואף ששנינו שם ה"ח ואיברים שג"כ מצותו ביום ובלילה מ"מ לא שנינו בחלבים ואיברים שמצותו בלילה רק שנינו שכל הלילה כשר להקטר חלבים וכו' אבל בזה הכלל שאמר דבר שמצותו בלילה הוצרך לפרשו על אכילת פסח שמצותו דוקא בלילה והא דלא אמר לאתויי ק"ש משום דגם ק"ש לא תליא התורה זמנו בלילה אלא בשכיבה והרי באמת יוצא ק"ש של ערבית גם ביום אחר ע"ה קודם נץ החמה כיון דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא וכמבואר לקמן דף ח' ע"ב ולא שייך לומר בו שכשר כל הלילה שהרי כשר גם אחר ע"ה.
ובגוף הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם אם עשו הרחקה בה"ח ואימורים ולדעת רש"י לא עשו חכמים הרחקה והדבר צריך טעם למה לא עשו סיג בזה ונראה דק"ש היא מצוה חמורה שהיא עקר קבלת עול מלכות שמים לכן חששו חכמים לעשות סיג וכן אכילת קדשים שאכילת נותר הוא חיוב כרת חששו לעשות סיג אבל הקטר חלבים ואימורים שאין בו כרת רק איסור לאו גרידא לא חששו לעשות בזה הרחקה וסיג. וכן משמע מדברי רש"י ביבמות דף קי"ט ע"א בד"ה מה לי איסור לאו וכו' דלענין הרחקה שפיר יש לחלק בין איסור כרת דעבדינן בי' הרחקה ובין איסור לאו דלא עבדינן ביה הרחקה ובזה ניחא לי לשון רש"י כאן בתחלת הדבור שכתב ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלם לאחר ע"ה ויתחייב כרת דלכאורה הוא שפת יתר ברש"י דהרי אף שלא יאכלם מ"מ הרי עובר בלאו ד"לא יניח ממנו עד בקר". וגם בירושלמי הוא מטעם כרת ולפמ"ש ניחא דמשום איסור לאו גרידא לא היו חוששין כדרך שלא חששו בהקטר חלבים. עוד נלע"ד טעם שלא עשו הרחקה בה"ח ואיברים הוא משום דק"ש לכל מסור חששו לעצלות ועשו גדר והרחקה אבל ה"ח לכהנים מסור וכהנים זריזין הם ולא חששו בהם לעצלות. ובזה ניחא ג"כ מ"ש לעיל דלדעת רש"י לא עשו באכיל' פסחים שום סיג ולר"ע אפילו מדרבנן הוא נאכל כל הלילה הוא משום דפסח אינו נאכל אלא למנויו ובני חבורה זריזים הם ועיין בפסחים דף פ"ה ע"א. והא דעשו הרחק' בנאכלים ליום אחד אף שאכילת בשר קדשי קדשים לכהנים הוא מסור והם זריזים מ"מ הואיל ויש בנאכלים ליום אחד תודה שהיא קדשים קלים ונאכל לכל אדם והוצרכו לעשות סיג שלא לאכלה רק אחר חצות ממילא הוצרכו להשוות מדותם בכל הנאכלים ליום א' להיותם נאכלים רק עד חצות שלא שייך לחמיר בתודה ולהקל בקדשי קדשים. ובזה יובן דברי הירושלמי וז"ל כל הנאכלים ליום א' קדשים קלים. ולכאורה קשה מאד ואטו ק"ק אינן נאכלים ליום אחד, אדרבא קדשי קדשים כולם נאכלין ליום אחד אבל קדשים קלים יש בהם נאכלים לשני ימים ולפי מ"ש ניחא שעקר ההרחקה לא עשו אלא בשביל קדשים קלים. ומשטחיות לשון משנתינו נראה להכריע כדברי רש"י מדפלגינהו התנא לתרי בבי הקטר חלבים ואיברים מצותן עד ע"ה וכל הנאכלים וכו' ולמה לא כללינהו יחד וכך ה"ל למתני: הקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה ע"ה. א"ו הורה לנו דמשנתינו שהם חלוקים בדינם, שהקטר חלבים ואיברים מצותן באמת עד שיעלה ע"ה, אפי' חכמים לא גזרו. בהם אבל הנאכלים הוא רק מדין תורה מצותן עד שיעלה ע"ה אבל חכמים עשו בהם סיג עד חצות. והא דהפסי' התנא בהקטר חלבים בין ק"ש לאכילת קדשים ולדעת רש"י הוה לי' להתנא להסמי אכילת קדשים לק"ש שהם שוים בדינה. ונראה דאי הוה מסיים בה"ח ואיברים לא הוה שייך למימר אח"כ א"כ למה אמרו עד חצות לכך הוכרח לסיים בכל הנאכלים כ"ז הנלע"ד לשטת רש"י.
ושטת רבינו הרמב"ם דגם בהקטר עשו סייג נראה הא דפלגיהו לתרי בבי ולא כללינהו עם הנאכלים ליום א' לפי שה"ח אף שמדאורייתא כשרים בלילה מ"מ עקר מצותן אפילו מן התורה אינה בלילה רק שעה עקר מצותן הוא ביום והרי אפילו שבת דוחין מטעם זה שחביבה מצוה בשעתה וכדאמרינן במנחות דף ע"ב אלא שאם לא הקטירם כל היום, כשרים כל הלילה מן התורה, אבל הנאכלים ליום אחד עקר מצותן מן התורה בלילה כמו ביום ולכך פלגינהו תנא בתרי בבי. והשתא דאתינו להכי אמינא גם לרש"י היינו טעמא דלא עשו סיג בהקטר חלבים ואיברים לפי שעקר חיבוב מצותן בשעתן הוא ביום ומסתמא מחבבין מצות ומקטירים אותם ביום דלא שכיח שישארו עד הלילה והוה מלתא דלא שכיח ולא גזרו בהו חכמים למעבד להו סיג והניחו על דין תורה שאם אירע שלא הקטירם ביום שכשרים כל הלילה עד שיעלה ע"ה. ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' בזבחים דף נ"ז ע"ב למה לא עשו סייג להנאכלים לשני ימים למעבד להו הרחקה. ולפמ"ש ניחא שבתשו' ח"צ סי' קכ"א מביא בשם הרמב"ן שהנאכלים לשני ימים עקר מצותן יום אחד אלא שאם נשאר ליום שני התירה התורה להיות נאכלים גם ממחרת וא"כ הוה ג"כ מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים.
תוס' ד"ה מאימתי וכו' מ"מ קשיא דהוה כתרי קולי דסתרי אהדדי דבריהם לכאורה צ"ע דמה אריא קושיא זו לשטת ר"ת והרי גם לשטת רש"י דק"ש שעל המטה עקר אכתי שתי התפלות הם סתרי אהדדי שמתפללין מנחה אחר פלג המנחה כרבנן ומקדימין להתפלל ערבית קודם הלילה ולמימר דתפלות דרבנן הקילו אפילו תרי קולי דסתרי וכן הוא ברא"ש א"כ גם לשעת ר"ת ניחא דבאמת סמכינן לענין ק"ש על רבי יהודה ואעפ"כ מאחרינן לפעמי' מנחה אחר פלג המנחה לפי דתפלה היא מדרבנן ולדעתי באמת כוונ' הרא"ש כן לתרץ שטת ר"ת אבל כאן שהתוס' נשארו בקושיא על ר"ת ומשמע דלרש"י ניחא קשה כנ"ל וכן על הרא"ש קשה למה תלה קושיא זו בשטת ר"ת. ונלע"ד דתפלת ערבית שהיא רשות סברי התו' שיכולים להקדימה אף שנקטינן עקר כרבנן לענין תפלת מנחה וכן סובר הרא"ש זה לדבר פשוט ולכן אין שום קושיא לשטת רש"י אבל קשיא להו לשטת ר"ת דלענין ק"ש ולענין תפלת המנחה ששתיהן הן חובה אי אפשר למעבד בהו תרי קולי דסתרי אהדדי ולכן נשארו התוס' בקושיא על שטת ר"ת והררא"ש ניחא לי' גם לשטת ר"ת דכיון דתפלה היא מדרבנן אף שהיא חובה לא משגחינן בסתרי אהדדי ועיין לקמן בדברינו בסוף דבור הזה.
בא"ד וגם ראי' דרב הוה מצלי של שבת בע"ש ומסתמא הי' קורא ג"כ ק"ש וכו' - דבריהם סתומים ועיין במהרש"א ולמימר דכוונת התוס' כ"ג כדברי הרא"ש ואדלעיל על דברי ר"ת הם שייכי' לדעתי ליכא למימר כן ואנו רואים הפרש בין לשון התוס' ללשון הרא"ש דהרא"ש לא סיים ומסתמא היה קורא ג"כ ק"ש וגם לא הוצרך לזה כיון שכל ראיה זו הוא למימר שתכף אחר סיום זמן מנחה לר"י מתחיל זמן ערבית א"כ מה לי בזה אם קרא גם ק"ש או לא ואדרב' בדברי הרא"ש בפרק תפלת השחר מבואר דרב לא קרא ק"ש אז רק אחר צ"ה אבל התו' שסיימו ומסתמא הי' קורא גם ק"ש א"כ חזינן כוונתייהו להוכיח דזמן ק"ש היא בזמן תפלה א"כ הדרא קושית מהרש"א לדוכתא דהא גופא מנ"ל דרב קרא גם ק"ש והרי זה עצמו הדבר שנחלק בו רש"י. והנלע"ד בכוונתן בזה הוא דר"ת תלה זמן ק"ש בתפלת ערבית ולומר דלרבי יהודה כשם שזמן ת"ע הוא תכף אחר פלג המנחה כך מתחיל אז זמן ק"ש ודברי ר"י המה להיפך שר"י בא לתרץ מנהגינו שאנו מתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואעפ"כ מקדומין להתפלל ערבית קוד' צ"ה וע"ז חידש ר"י שאנו מתפללי' ערבי' מבע"י אנו סומכים על הני תנאי דמשקידש היום וכו' ואמנם שלא תאמר עד כאן לא אשכחן דברי הני תנאי אלא לענין ק"ש וס"ל שאז מתחיל זמן שכיבה לקצת אנשים אבל אכתי תפלת ערבית כיון שאנו נוהגין כרבנן דר"י מתפללי' מנחה גם אחר פלג המנחה איך אנו מקדימין ת"ע קודם צ"ה ולכן סיים ר"י בדבריו ומאותה שעה היא זמן תפלה, נמצא דברי ר"י הם היפך מדברי ר"ת ור"י תולה ת"ע בק"ש ורוצה להביא ראי' לזה דתפלה אנו למדים מק"ש ולכן סיים ר"י וגם ראי' דרב צלי של שבת וכו' ומסתמא קרא גם ק"ש וכוונתו בזה עפ"י מ"ש המג"א בסי' רס"ז ס"ק א' בשם בה"ג לחלק בתפלת ערבית של שבת לת"ע בזמן החול דבחול זמנו בצ"ה ובשבת רשאי להקדים ולהתפלל קודם לזמן של חול וכתב המג"א טעם לדבר שת"ע נתקן כנגד איברים ופדרים ובליל שבת לא היה יכול להקטירם דלא עולת חול בשבת והוצרך להקטירם בעוד יום [?] שם המג"א דלפ"ז איך רצה בגמ' להביא ראי' מדברי רב דהלכה כר"י והרי [?] בע"ש עשה כן והרי יש הפרה בין שבת לחול ונדחק המג"א דבתחלת הסוגיא לא רצה לחל' בין שבת לחול ע"ש במג"א ואני אומר דקושיא זו הי' קשה לר"י בעל התוס' איך מביא ראי' מרב דהלכה כרבי יהודה א"ו שעקר הראי' הוא משום דמסתמא קרא רב אז גם ק"ש והנה תינח לומר סברת המג"א לחלק בין שבת משום איברים ופדרים לענין תפלה אבל לענין ק"ש אין שום טעם לחלק בין שבת לחול ומדקרי רב אז גם ק"ש מכלל שכבר הוא ערב לענין ק"ש וכי היכי שהוא ערב לענין ק"ש ה"נ הוא ערב לענין תפלת ערבי' וא"כ מוכ' דילפינן זמן תפל' מזמן ק"ש א"כ אפי' לרבנן דפליגי על ר"י בפלג המנחה מ"מ משעה שקדש היום או משעה שנכנסים לאכול בע"ש שהוא זמן ק"ש להני תנאי דגמרא הוא ג"כ זמן תפלת ערבית אפילו לרבנן וא"כ מנהגינו שמתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואפ"ה מקדימין ערבית קודם צ"ה אתיא כרבנן ואליבא דהני תנאי ולא עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי.
בא"ד והא דאמר בירושלמי וכו' אומר ר"ת וכו' גם בזה דבריה' תמוהי' דהרי לדברי תוס' בין לר"ת ובין לשטת ר"י זמן ק"ש של ערבית וזמן ת"ע שוים זמנו של זה הוא זמנו של זה וא"כ כיון שהתפללו אז ערבית למה לא יצאו חובת ק"ש ולמה הוצרך הירושלמי לומר שהוא רק לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ואמנם ע"פ מ"ש לעיל בתחלה דבר זה דת"ע שהיא רשות רשאים להקדימה אפילו אם נקטינן בתפל' המנחה כרבנן. והירושלמי ודאי לא סבר כר"י דהרי בירושלמי קאמר שם בפירוש דהקורא קודם לכן [דהיינו קודם צ"ה] לא יצא י"ח ואמנם אעפ"כ תפלת מעריב שהיא רשות היו מקדימין אבל חובת ק"ש לא יצאו ולא קראו שמע בבה"כ אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה.
בד"ה ליתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד - ול"מ דמשני דיליף מברייתו של עולם הא דהקדימה התורה בתמיד של שחר ברישא ולא כברייתו של עולם והמהרש"א לקמן בדברי התוס' בד"ה אי הכי נדחק בזה. ולענ"ד במה דקאמר יליף מברייתו של עולם היינו שכך סדר זמנים מעת בריאת העולם שזמן הלילה הוא קודם היום והיום שייך ללילה שלפניו ולכן התחיל התנא ג"כ ק"ש של ערבית קודם של שחרית לפי שהיא חלה תחילה. והנה בשעת בריאת העולם ההתחלה היה בלילה ממש בתחילתה של הלילה ולכן הלילה קודמת ליום, אבל ביום עצמו תמיד הבוקר קודם לבין הערבים. וכן היה בשעת בריאת העולם, שקודם לזה לא היה זמן כלל והתחלה הזמן בשעת הבריאה הייתה תחילה הלילה כלה ואח"כ היה בוקר של יום ראשון ואח"כ, אחר חצות היום, היה בה"ע. ולכן במצוות ק"ש שזה זמנו בלילה ממש לתנא דידן וזה זמנו ביום יליף התנא מברייתו של עולם והקדים של ערבית וכן בשני תמידין, ששניהם זמנם ביום אלא שזה בבוקר וזה בין הערביים, יליף אורייתא מברייתו של עולם והקדים של בוקר לשל בין הערביים. ועוד דתמיד הוא קדשים ובקדשים באמת הוא היפך מברייתו של עולם, דבקדשים הלילה הולך אחר היום כמבואר בסוף פרק אותו ואת בנו.
בד"ה א"ה וכו' א"כ קפיד אבל מילי וכו' - ובפרק ת"ה שהקדים של שחר ומנחה לערבית אפשר משום דת"ע רשות והתחיל בשל חוב, או משום דממ"נ אם תפילות אבות תקנום, סדרם על סדר האבות שתיקנום, ואם כנגד תמידין תקנום א"כ תפילת ערבית הוא כנגד איברים ופדרים והתחיל בעיקר הקורבנות.
בד"ה מברך ב' לפניה וכו' - ירושלמי: ושבע ברכות הוו כנגד שבע ביום הללתיך וכו', ויש לתמוה הלא כאן הובא הך דשחר מברך וכו' רק דרך קושיא ומה להם התוס' לפרש כאן טען על מנין הזה ואין זה עניין להקושיא, ולקמן בגוף המשנה דבשחר מברך שתים לפניה היה להם להתוס' להביא טעם לדבר והירושלמי באמת שם קבע דבריו. ועוד דברי בירושלמי שם איתא ב' טעמים, ר' סימן בשם רשב"נ אמר על שם והגית בו יומם ולילה, שתהא הגיות יום ולילה שווים, ור' יוסי ב"א בשם ריב"ל ע"ש שבע ביום הללתיך. ועיין בתשובות הרשב"א סי' נ"א דהני אמוראי פליגי ועיין שם במה פליגי. וא"כ קשה למה בחרו התוס' כאן בטעם השני והשמיטו הטעם הראשון שם. ונראה דקושיא חדא מתורצת בחבירתה, דלפי הטעם הראשון שם בירושלמי ע"ש והגית בו יומם ולילה נסתר כאן קושיות הגמרא, דכיוון דכתיב בקרא יומם תחילה הקדים גם התנא יום ללילה לברכות, ולכן כתבו התוס' טעם שבע ברכות הללו הוא ע"ש שבע ביום הללתיך, וכוונתן שתלמודא דידן שהקשה כאן לתני דערבית ברישא איהו מפרש טעם שבע ברכות כנגד שבע ביום הללתיך ולא משום והגית וגו'.
בד"ה והא קמ"ל וכו' - וא"ת והא תנינא חדא זימנא במס' נגעים ומייתי לה בפרק כו', הנה הרואה ישתומם על דבר זה שהתוס' הביאו דמייתי לה בפרק הערל ואטו מי אלימא האי דערל ממשנה ערוכה בנגעים וכי המשנה צריכה חיזוק מדברי הגמ'? ושם ביבמות הביאו המשנה לפרש מאיזה מקרא ילפי לה ועיין בדברינו לקמן דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה דרך טרקסמון. ועוד נלע"ד שהתוס' הקדימו דבר זה להיות הוצעה לדבריהם אח"כ בדיבור הסמוך, שהקשו שם על פירוש רש"י, שכתבו ותימה לפירושו דלפרוך אההיא דהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנ"ל דביאת שמשו הוא וכו'. והנה שם בדיבור ההוא לא היו יכולים להקשות דלפרוך אמתניתן דנגעים, חדא דעל מס' נגעים לא ידרו רבינא ורב אשי שום גמרא ועוד דאטו במשנה מפורש הטע' שהוא מקרא ד"ובא השמש" אבל שם בפ' הערל הביאו המשנה ומפרשי לה שהלימוד על זה הוא מהך קרא "ובא השמש", ולכן הקשו שהיה לו להקשות שם, ששם הוא המקור לפרש משנה דנגעים ולכן הקדימו בדיבור זה דמייתי לה בפ' הערל ואומנם כבר כתבתי לעיל לתרץ קושיית תוס'.