צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת תולדות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרשת תולדות: למצוא את הנקודה המשותפת[עריכה]

יעקב נשלח לחרן
מא וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: מב וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: מג וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: מד וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ: מה עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם, לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד: מו וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת, אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים: א וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: ב קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ, וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: ג וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ, וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: ד וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים ְאַבְרָהָם: ה וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו: (כ"ז, מא- כ"ח, ה)
כל בני זוג, יש ביניהם נקודות מחלוקת, ויש בניהם נקודות משותפות. יש דברים ועניינים שיש ביחס אליהם תמימות דעים ויש כאלה שבני הזוג חלוקים. פרשת 'תולדות' פותחת בחילוקי דעות חריפים ומהותיים בין יצחק לבין רבקה. בעוד שיצחק חושב שצריך לתת לעשו את הברכה הגשמית, הרי שרבקה חושבת שעדיף לתת אותה ליעקב. כמובן, לא היה ביניהם חילוקי דעות מיהו הבן הממשיך את שושלת אברהם ויצחק, ומי הראוי לקבל את ברכת אברהם. אכן, בסוף פרשת 'תולדות' יצחק מברך את יעקב לפני צאתו לחרן, ומעביר לו את ברכת אברהם:"ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים: ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלהים אברהם" . נמצאנו למדים שיעקב קיבל את ברכת אברהם ללא עוררין ובהסכמה מלאה של יצחק. והמחלוקת ביחס לברכת "ויתן לך..." אינה אלא ביחס לברכות הגשמיות. יצחק סובר שאין ליעקב צורך בברכות הגשמיות. לעומתו, רבקה סוברת שיעקב צריך גם את הברכות הגשמיות .

א. מחלוקת שלא ניתנת לגישור[עריכה]

מהמשך התנהלות הדברים, נ"ל שיצחק ורבקה עמדו בפני מחלוקת שלא ניתנת לגישור. יצחק בשלו ורבקה בשלה. יצחק נחוש לברך את עשו, ורבקה איתנה בדעתה שיעקב יקבל את הברכה. יש להניח שרבקה ויצחק דנו בכך רבות ולא הצליחו להגיע להסכמה. לכן לא נותר לרבקה אלא להשיג את מבוקשה בדרכים עקלקלות. לכן רבקה פועלת ומשדלת את יעקב לבוא במרמה ולקבל את הברכה. לבסוף, יעקב ורבקה מצליחים, ויעקב מקבל את הברכה הגשמית אשר הייתה מיועדת לעשו.

ב. שיתוף פעולה של יצחק ורבקה[עריכה]

לאחר שיעקב קיבל את הברכה, עשו מתנחם להורגו. הדבר מתגלה לרבקה: "ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל" . בעקבות זאת רבקה מחליטה להרחיק את יעקב מאחיו עשו, עי"כ שהיא תשלח אותו לחרן לשאת אישה משם. רבקה מציגה את העניין בפני יצחק. היא מעמידה בפניו רק את עניין נישואי יעקב, ואינה מזכירה כלל את תוכניתו של עשו להרוג את יעקב. והנה אנו מופתעים משיתוף הפעולה למופת בין השניים: "ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים: ויּקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען: קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמךָ וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך" . רבקה מציעה שיעקב יצא לחרן לשאת אשה משם ולא מבנות הכנעני. הדבר בהחלט מתקבל ע"י יצחק. זה שולח את יעקב ומברך אותו בברכת הדרך, ואף מוסיף לו את ברכת אברהם. אותה ברכה יקרה, אשר מעמידה את יעקב כממשיך את אברהם ויצחק וכיורש כל נבואות ההבטחה של ה' לאברהם ויצחק.

ג. התעלמות מהמחלוקת ומציאת המשותף[עריכה]

רבקה יכולה הייתה להציג בפני יצחק את פרצופו האמיתי של עשו. זה רוצה לרצוח את אחיו. מדוע רבקה אינה אומרת זאת ליצחק? מדוע רבקה אינה מגלה ליצחק את האמת המרה ביחס לעשו? הרי רבקה יכולה להוכיח ליצחק שהוא טעה בכך שחשב שמגיעה לעשו ברכה כל שהיא?! וכי אדם שרוצה להרוג את אחיו מגיעה לו ברכה?! והנה רבקה בוחרת להתעלם לחלוטין מעניין זה.

ד. ההתעלמות מהרע[עריכה]

לרבקה שתי סיבות טובות, מדוע לא להתייחס לצד הרע של עשו, ולא לשתף את יצחק במזימתו של עשו. ראשית, רבקה מעדיפה להתעלם מן הרע. אין לה עניין לבחוש ולחטט ברע. כל ההתעסקות ברע, רק נותנת לו כוח ותעצומות. ההתעלמות ממנו היא שתעלים אותו. שנית, בשביל מה להעלות את המחלוקת בינה לבין יצחק, אם אפשר להשיג אותה מטרה גם מבלי לעורר שוב את המחלוקת? אם ניתן להשיג אותו הישג ע"י חיזוק הצד המשותף, ע"י התייחסות למשותף, הרי שיש להתייחס לשווה ולמשותף.

ה. הקמת הבית ע"י המשותף בין האיש לבין האישה[עריכה]

רבקה אמנו לימדה אותנו, איך מקימים את הבית היהודי. הבית מושתת על שיתוף פעולה בין בני הזוג. אלא מה לעשות ויש נקודות מחלוקת, ולפעמים הן מהותיות ויסודיות! אשר על כן יש לחפש את הנקודות המשותפות, אשר עליהן יש הסכמה מלאה, ולהתייחס דווקא אליהן. יש להתעלם מן השונה ולהתייחס אל השווה, ולפעול יחדיו על בסיס השווה. עם המשותף אפשר לצאת לדרך רחוקה ולבנות את הבית. כך בנו אימותנו את ביתן וכך צריך לבנות את בית ישראל.

פרשת תולדות: 'אין הברכה שורה אלא במעשה ידיו של אדם'[עריכה]

"ועשה לי מטעמים"
א וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶין עֵינָיו מֵרְאֹת, וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: ג וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ, וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִדה (צָיִד): ד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת: ה וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ, וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא: ו וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה, וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי מוֹתִי: ח וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ: ט לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב: י וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ: (בראשית כ"ז, א-י)


א. מדוע יצחק מבקש מעשו להכין מטעמים?[עריכה]

יצחק אבינו רוצה לברך את עשו, לשם כך הוא מבקש ממנו: "ועתה שׂא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה: ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" . נשאלת השאלה, מדוע יצחק מבקש מעשו ציד ומטעמים. מה מעכב ממנו לברך את עשו, אם זה רצונו? מדוע יצחק תולה את הברכה בעמלו של עשו שיצוד ציד ויבשל עבורו? הדבר נראה כאילו הברכה אכן תלויה באותם מטעמים שיכין עשו. מדוע? והנה, גם כאשר רבקה מחליטה שיעקב יערים ויקבל את הברכה, גם היא מבקשת מיעקב שיעמול ויעשה בפועל דבר מה: "ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אותך: לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים..." . רבקה עצמה אמורה לבשל אותם "ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב". אולם בכל זאת יש צורך שיעקב יפעל וישתדל, שהוא ילך ויקח את גדיי העיזים. אם רבקה אמורה לבשל, מדוע שלא תלך היא עצמה להביא את הגדיים? למה דווקא יעקב צריך לעשות זאת? גם רבקה מבינה שהמתברך צריך בעצמו לטרוח למען הברכה. לסיכום, נשאלת השאלה, מדוע המתברך צריך לפעול ולטרוח כדי שיקבל את הברכה?

ב. מקבל הברכה חייב לפעול למען הברכה[עריכה]

נ"ל שכולם מבינים, כי מקבל הברכה צריך לפעול במו ידיו. עליו לעשות משהו בפועל ושממנו יֵהָנה המברך. הברכה אמורה לחול על משהו. כאשר המתברך מכין אוכל, פועל ועושה, הרי הברכה חלה כביכול על האוכל שהוא הכין, ובכך הברכה עוברת למי שהכין. כך מצאנו במקום אחר בתורה, כי הברכה תלויה במעשה ידיו של האדם. התורה מבטיחה ברכה בעקבות מצוות ביעור מעשרות וכך כתוב: "...למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" . וכן התורה כותבת אותו רעיון במצות שחרור עבדים: "...וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה" .

ג. ההכנות מגבירות את הרצון לקבל ברכה[עריכה]

בנוסף לכך, נ"ל כי הפעולות שעושה המתברך עוזרות למתברך להתכונן לברכה. המוכנות צריכה להיות אמיתית פנימית, ולא רשמית וחיצונית. אם המתברך יבא ויאמר כלפי חוץ, במילים בעלמא, שהוא רוצה ברכה, אין סיכוי שהברכה תחול עליו. לעומ"ז אם המתברך בא בכוונה מלאה וברצון עז, אכן הברכה תחול עליו. כדי לוודא שהמתברך אכן רציני ברצון לקבל, כדי לוודא את כוונתו הפנימית העמוקה לקבל ברכה, עליו לפעול, לעמול ולהתייגע למען כך. אם הוא יכין אוכל ויהיה שרוי בעשייה, הרי בכל רגע ורגע של ההכנות מתגבר החשק והרצון לברכה, ממילא היא תחול על ראשו של המתברך.

ד. מוכנות- שלב הכרחי לפני כל קבלה[עריכה]

לפני כל קבלה חייב המקבל להיות עם מוכנות לקבל. אם לאו- אין ערך לקבלה. אם אדם יקבל מתנה כל שהיא מבלי להתכונן לכך, מבלי להיות מוכן לכך, הוא לא יעריך את המתנה ואולי אף יאבד אותה. לעומ"ז אדם שמצפה למתנה, מתכונן לקבל אותה, הרי לכשיקבל אותה- חזקה עליו שידע להעריך את שוויה וידע לשמור עליה. כך מצאנו אצל האדם הראשון שנוצר לבד . הקב"ה החליט "אעשה לו עזר כנגדו" מפני ש"לא טוב היות האדם לבדו" . אולם הקב"ה לא ברא את האישה מיד, אלא חיכה עד שהאדם בעצמו ירגיש בחסרונה ויבקש אותה. לכן התורה כותבת כי הקב"ה יצר חיות ועופות והביא אותם לאדם לקרוא להם שמות. תוך כדי כך שהאדם קרא להם שמות, הוא ראה אותם זוגות זוגות, והתעורר אצלו הצורך לאשה עבורו. והנה שוב התורה כותבת "...ולאדם לא מצא עזר כנגדו" . והפעם האדם הוא שאמר זאת, האדם הרגיש בצורך באשה. ואכן רק לאחר שהאדם הרגיש בחסרון האשה, רק אז ה' ברא את האשה והביא אותה לאדם:"ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה: ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם" . ובאשר למוכנות כחלק הכרחי מקבלה, מצאנו בתורה דוגמאות נוספות:
1. עם ישראל יצא ממצרים רק לאחר תהליך של עשר המכות, אשר נמשכו שנה שלימה. יש לראות את התקופה הזו גם כחלק משלב המוכנות של עם ישראל לצאת ממצרים.
2. עם ישראל לא קיבל את התורה מיד בצאתו ממצרים, אלא רק לאחר 49 יום. יש לראות את התקופה הזו בין היתר כשלב במוכנות לקראת קבלת התורה.
3. עם ישראל נכנס לארץ ישראל רק לאחר 40 שנות נדודים במדבר. העם שיצא ממצרים היה חסר מוכנות לכניסה לארץ לכן הוא מת במדבר . מאידך הדור שכן נכנס לארץ עבר הכנה שנמשכה 40 שנה.

"אמר רבי שמעון: אם בני אדם היו יודעים, כמה עליון הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנו, והיו מעלים אותה עטרת על ראשם ככתר של זהב" .