צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת ויצא

<< · צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת ויצא · >>

פרשת ויצא: דבר עם כל אחד בשפתו

יעקב וביתו חוזרים לארץ
תגובת לבן לעושרו של יעקב
מג וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד, וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים: א וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה:

סיבה ראשונה לעזוב את לבן
ב וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

סיבה שניה לעזוב את לבן
ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ, וְאֶהְיֶה עִמָּךְ:

יעקב משתף את נשותיו בתוכנית החזרה לארץ
ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ: ה וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם, וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי: ו וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן: ז וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים, וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי: ח אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים, וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים: ט וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי: י וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם, וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: יא וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב, וָאֹמַר הִנֵּנִי: יב וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: יג אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר, עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:

תשובת נשות יעקב
יד וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ: טו הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ, וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ: טז כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ, וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה:

יעקב בורח מלבן
יז וַיָּקָם יַעֲקֹב, וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים: יח וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן: (ל', מג- ל"א, יח)

א. שתי סיבות טובות למה לעזוב את חרן

יעקב אבינו עבד אצל לבן 20 שנה. 14 שנה עבור שתי נשותיו, ושש שנים עבד אצלו כשכיר. לאחר שש שנות העבודה כשכיר, יעקב התעשר מאוד: "ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים" . בעקבות הצלחתו של יעקב ועושרו הרב יעקב מזהה עוינות מצידו של לבן: "וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום" . יעקב אבינו מבין כי לבן רוצה לקחת ממנו את הכל: נשיו, ילדיו ורכושו, ולהשאיר אותו ללא כלום. כפי שכתוב בהגדה של פסח: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל שנאמר ארמי אבד אבי..." לאחר שיעקב מזהה זאת, הקב"ה מתגלה אל יעקב ומורה לו לחזור לארץ כנען: "ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" . לאחר 20 שנות עבודה אצל לבן יש ליעקב שתי סיבות טובות לעזוב את חרן ולחזור לכנען.

 1.   העוינות והאיום הקיומי מצד לבן.

 2.   דבר ה' ליעקב לחזור לארץ.

ב. יעקב משתף את נשותיו

יעקב גמל בליבו לעזוב את חרן ולחזור ארצה כנען, והוא מחליט לשתף את נשותיו, רחל ולאה, בצעדו זה. יעקב מתייעץ עם נשותיו, ועליו להחליט איך להציג את העניין. האם לומר להן את שתי הסיבות לרצונו לעזוב את חרן, או רק סיבה אחת? אולי מספיק לומר שה' התגלה אליו, ואמר לו לחזור. לנו נראה הגיוני ופשוט שיעקב ישמח לומר לנשותיו, כי ה' נגלה אליו, ואמר לו לשוב "אל ארץ אבותיך ולמולדתך" . וכי יעלה על הדעת לערער על דברי ה'? אימותינו הצדקניות ודאי ישמחו לשמוע על עניין הנבואה, וודאי יזדרזו לקיים את דבר ה'. למרבה הפליאה יעקב קודם כל אומר לנשותיו את מצב היחסים עם לבן, ורק אח"כ את עניין ההתגלות: "וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו: ויאמר להן ראה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמל שלשם ואלהי אבי היה עמדי: ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן: ואביכן התל בי והחלף את משכרתי עשרת מנים ולא נתנו אלהים להרע עמדי: אם כה יאמר נקדים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקדים ואם כה יאמר עקדים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקדים: ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי: ויהי בעת יחם הצאן ואשא עיני וארא בחלום והנה העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים" . רק לאחר שיעקב מפרט את כל עניין היחסים עם לבן, רק אז הוא מזכיר את התגלות ה' אליו: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ואמר הנני: ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך: אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" . נשאלת השאלה, מדוע יעקב אבינו דוחק את דבר ה' לסוף? מדוע אינו מעמיד את דבר ה' בראשונה, ובמרכז הטיעונים לשוב ארצה?

ג. האמהות מחוברות למציאות

כידוע, הנשים-האמהות מחוברות מאוד למציאות. לכן יש צורך לדבר איתן קודם כל במישור המציאותי- הארצי. לכן כשמדברים אתן יש צורך להקדים ולומר כי לבן מאיים על קיומנו וזו הסיבה לשוב ארצה: "ויאמר להן ראה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמֹל שלשֹם..." . ורק לאחר מכן ממשיך יעקב: "ויאמר אלי מלאך האלקים בחלום... עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" . נ"ל כי יעקב אבינו מלמדנו דרך ארץ. יש לדבר עם האישה בשפתה. לאו דווקא עם האשה, עם כל אחד ואחד יש לדבר בשפתו שלו. מתברר אם כן שרחל ולאה גם הן נקטו באותו סדר. הן עונות ליעקב בחיוב, ומחזקות אותו בדרכו לחזור לארץ כנען. בדבריהן הן אכן קודם כל מעלות את הטענה ביחס ללבן אביהן: "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו: הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו: כי כל העשר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו..." . רק לאחר שהתייחסו בפרוטרוט ללבן אביהן וליחס העוין שלו כלפיהן, רק אז הן ממשיכות ואומרות: "ועתה כל אשר אמר אלקים אליך עשה" . אולי אפשר לומר, כי בהצגת הדברים לנשותיו פעל יעקב אבינו בהתאם לנבואה- חיזיון הראשון שלו: "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה". בנבואה זו, נבואתו הראשונה, יעקב מגלה את מהותו ואת ההנחיה לדרכו. ראשית, סולם מוצב ארצה. כלומר, עליו להיות מחובר לארציות, קרי לעולם המעשה. רק לאחר מכן, עליו להיות בבחינת "וראשו מגיע השמימה", כלומר עליו להיות בעל חזון, איש האידיאלים והערכים, בעל אמונה בה', דבקות בה' ועבודת ה'. וכמובן, יסוד היסודות בכל הנבואה הוא הסדר: קודם כל "מצב ארצה" ורק אח"כ "וראשו מגיע השמימה". ואכן כך נהג יעקב, הוא קודם כל הציג את הסיבה הארצית- העוינות מצד לבן. ורק אח"כ הציג את הסיבה הרוחנית- התגלות ה'.

ד. לדבר עם כל אחד בשפתו

הדיבור של יעקב עם האמהות הינו בבחינת בניין אב של תקשורת. יעקב אבינו מקבל את דבר ה' לעזוב את חרן. לכאורה, אין סיבה יותר חזקה מכך לעזוב את חרן. לא אמורה להיות התלבטות כיצד להציג את הסיבה לעזיבת חרן. דבר ה', התגלות והוראה מפורשת לשוב לארץ כנען. והנה יעקב מעדיף לדבר עם האמהות בשפת המציאות הארצית. וקודם כל להציג את הקשיים עם לבן כסיבה לעזיבת המקום. ורק אח"כ להתייחס לנבואה, לדבר ה' לעזוב את חרן. נ"ל כי אבותינו הקדושים והאמהות הקדושות לימדו אותנו כלל יסודי בתקשורת בכלל ובתוך המשפחה בפרט. יש צורך ליצור קשר עם האנשים. לפעמים הקשר לא מתפתח מפני שיש דו שיח של חרשים: שני הצדדים- כל אחד מדבר בשפתו הוא, ומשום כך שני הצדדים אינם מבינים זה את זה. עלינו לדבר עם הזולת בשפתו שלו. לדבר עם הילד בשפתו שלו, לדבר עם האישה בשפה שהיא מבינה. לדבר עם הזקן בשפתו שלו וכו'. רק בדרך זו נמנע דו שיח של חרשים, רק בדרך זו מובטח שתוָצר תקשורת בין שני הצדדים.

פרשת ויצא: "ואם אין מתה אנכי", למשמעות המילה חיים

א. יחס של זילות כלפי החיים?!

בפרשתנו, פרשת ויצא, התורה כותבת את הולדת השבטים. לאחר שלאה ילדה ארבעה בנים, ורחל עדיין לא ילדה, פונה רחל ליעקב: "... הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" . בקריאה של פשט הכתובים, יש כאן לכאורה, יחס של זילות כלפי החיים. להפתעתנו, רחל אינה היחידה שמביעה יחס זה כלפי המוות והחיים. כמוה אנו מוצאים את רבקה אמנו, את משה רבנו, את יונה הנביא וכן את אילפא האמורא. להלן נביא את כל המקרים, וננסה לענות על השאלה, הכיצד הם מביעים יחס זה כלפי החיים?

1. רחל אמנו: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"
לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ, וְרָחֵל עֲקָרָה: לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: לג וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן: לד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי: לה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה, וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת: א וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: (בראשית כ"ט, לא- ל', א)

התורה כותבת ברציפות על לידתם של ראובן, שמעון, לוי ויהודה בניה של לאה . מאידך "ורחל עקרה". רחל בתגובתה מביעה את כל כאבה וצערה על כך: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" . אפשר בהחלט להבין את קנאת רחל בלאה. אפשר להבין את כאבה וצערה ואת רצונה ללדת בנים. אך קשה להבין את דבריה: "ואם אין מתה אנכי" . עד כדי כך?! מדוע רחל נוקטת בלשון זו? וכי ח"ו יש כאן זלזול בחיי אדם?!

2. רבקה אמנו: "קצתי בחיי... למה לי חיים"
מג וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: מד וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ: מה עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם, לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד: מו וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים: (בראשית כ"ז, מג- מו)
והנה גם אצל רבקה אמנו אנו מוצאים התבטאות מעין זו כמו אצל רחל.דברים המעידים לכאורה על זילות בחיים. כאשר נודע לרבקה כי עשו רוצה להרוג את יעקב אחיו, על כי לקח לו את הברכה, רבקה מצווה את יעקב: "ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה" . רבקה שולחת את יעקב לחרן בעצה אחת עם יצחק, אלא שהיא אינה מסבירה את הסיבה לכך בבעייתיות ובסכנת החיים המרחפת על יעקב. רבקה מעדיפה לשתף את יצחק בעניין זה בדרך חיובית ובצד המשותף לה וליצחק . גם רבקה וגם יצחק יודעים ומבינים כי יעקב הוא הוא הממשיך את אברהם ואת יצחק. לשניהם ברור שהממשיך אינו יכול להתחתן עם בנות כנעניות. אשר על כן רבקה מנצלת את המשותף לה וליצחק, ופועלת למען שליחתו של יעקב לחרן בעצה משותפת עם יצחק: "ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" . שוב אם כן, אנו מוצאים את אחת האמהות מתבטאת באופן חריף, ומציגה את המוות כתחליף. ואולי רחל למדה זאת מרבקה. מה הסיבה לכך? מדוע גם רחל וגם רבקה מציעות את המוות כתחליף למצב מסוים, שלילי ככל שיהיה?

3. משה רבינו: "הרגני נא הרג"
והנה, גם אצל משה רבינו אנו מוצאים התבטאות שנראה להבין אותה, לכאורה, כזלזול בחיי אדם:

ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: ... יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: יד לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: טו וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי: (במדבר י"א, ד, יא-טו)

כאשר בני ישראל מתלוננים ומבקשים בשר לאחר כל הניסים במצרים ולאחר כל ההנהגה הניסית במדבר, משה רבינו פונה לה', מתלונן על מצבו שלו כלפי ה', ובין היתר הוא אומר: "ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי" . להפתעתנו, גם משה מתבטא בביטוי המוות כתחליף למציאות קשה העוברת עליו, לא רק רבקה ורחל. נראה, כי משה רבינו מביע זאת באופן החריף ביותר. גם רבקה וגם רחל לא אמרו זאת בצורה כל כך חד משמעית: העדפת המוות על החיים "ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג"! ושוב נשאלת השאלה: מדוע? עד כדי כך? וכי ח"ו מוצגת כאן זילות בחיי אדם? וכי יש כאן ח"ו זלזול בערך החיים? איך נסביר זאת שגדולי האומה התייחסו כך לחיים? אין זאת כי אם משהו לא ברור במושג חיים ומוות בפסוקים הנ"ל.

4. משה רבינו: "ועכשיו נפשי נתונה לך"
לפנינו מקרה נוסף בו משה מוותר על חייו. והפעם במדרש:

"עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני, ועכשו אבד חלקך והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת. אמר לפניו, רבוני, אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיה לו תלמיד. אמר לו, אם אתה רוצה לעשות כך, לך עשה. עמד משה והשכים לפתחו של יהושע. היה יהושע יושב ודורש, ועמד משה וכפף קומתו והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער (משה) וישלים (כלומר ימסור) עצמו למיתה. והלכו ישראל אצל משה לפתחו ללמד תורה, ושאלו ואמרו, משה רבנו היכן הוא? אמרו להם, השכים והלך לפתחו של יהושע. הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ומשה עומד. אמרו לו ליהושע, מה עלתה על לבך שמשה רבנו עומד ואתה יושב? כיון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע בגדיו וצעק ובכה ואמר: רבי רבי, אבי אבי ואדוני. אמרו ישראל למשה, משה רבנו, למדנו תורה. אמר להם, אין לי רשות. אמרו לו, אין אנו מניחין אותך. יצתה בת קול ואמרה להם, למדו מיהושע, וקבלו עליכם לישב וללמד מיהושע. ישב יהושע בראש, ומשה בימינו, ובני אהרן משמאלו, והיה יהושע יושב ודורש בפני משה. אומר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, בשעה שאמר יהושע, ברוך אשר בחר בצדיקים, נטלו מסורות (פירוש כללי) חכמה ממשה ונתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל מישיבה, אמרו למשה, פרש לנו את התורה. אמר להם, איני יודע מה אשיב לכם. והיה משה רבינו נכשל ונופל. באותה שעה אמר משה, רבון העולמים, עד עכשיו בקשתי חיים, ועכשיו הרי נפשי נתונה לך" (מדרש תנחומא, פרשת ואתחנן)

המקורות הקודמים היו מן התורה. לפנינו מקור מן המדרש והרעיון אותו רעיון. גם כאן לאחר דו שיח עם ה', ולאחר מה שקורה עם משה ויהושע, משה פונה לקב"ה ומוותר על חייו: "ועכשיו הרי נפשי נתונה לך". שוב אנו שואלים מדוע משה מוותר על חייו? מדוע בנקודה זו דווקא, כאשר משה כבר אינו מבין את תורת יהושע, כאן משה "מרים ידיים" ומוסר נפשו לקב"ה? אומנם במקרה זה משה בן 120 שנה, וה' כבר הודיע לו שהגיע זמנו למות. ממילא אין זה חמור שמשה נכנע ומוותר ואומר "ועכשיו הרי נפשי נתונה לך". הרי הוא בס"ה משלים עם גזרת ה'. אולם בכל זאת אנו שואלים, מה בדיוק באירוע זה גרם לו לומר זאת? מדוע דווקא כאשר משה נכשל בדברי תורה, הוא כבר מוותר על חייו? כמובן, הבאנו גם את המדרש הזה, מפני שהוא משתלב עם כל המקורות הקודמים. יתר על כן הוא יסייע בידינו לפתור את השאלה ביחס לכל המקרים, מדוע כל גדולי האומה הנ"ל התבטאו באופן כזה על החיים והעדיפו לכאורה את המוות? השאלה היותר חשובה היא, האם יש מה מן המשותף בין מקרהו זה של משה למקרים הקודמים שהצגנו וראינו, לכאורה, זלזול בערך החיים.

5. יונה הנביא: "קח נא את נפשי ממני..."
גם אצל יונה הנביא אנו מוצאים התבטאות דומה ביחס לחיים. אלא שכאן אכזבתנו כפולה ומכופלת, יונה קץ בחייו דווקא לאור העובדה שה' סולח לאנשי נינוה.

"וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה: וירע אל יונה רעה גדולה, ויחר לו: ויתפלל אל ה' ויאמר אנה ה' הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה: ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי: ויאמר ה' ההיטב חרה לך: ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו שם סכה וישב תחתיה בצל עד אשר יראה מה יהיה בעיר: וימן ה' אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו, וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה: וימן האלהים תולעת בעלות השער למחרת ותך את הקיקיון וייבש: ויהי כזרח השמש וימן אלהים רוח קדים חרישית ותך השמש על ראש יונה ויתעלף, וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי: ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון, ויאמר היטב חרה לי עד מות: ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד: ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה" (יונה ג', י- ד' יא)

יונה הנביא מצטווה לנבא על נינוה. בתחילה הוא בורח מארץ ישראל כדי לא להינבא. ה' מעניש אותו, והוא נזרק למצולות ים. ה' מזמן דג גדול, וזה בולע את יונה. יונה מתפלל ממעי הדגה, ומקבל על עצמו, כן לומר את דבר ה' לנינוה. הדג מקיא את יונה ליבשה, יונה הולך לנינוה ואומר להם את דבר ה': "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" . אנשי נינוה חוזרים בתשובה, ולכן "וינחם האלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" . להפתעתנו הרבה, יונה הנביא מאוכזב עד מאוד מכך שה' "אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" . עד כדי כך יונה אינו מסוגל לקבל את רחמי ה' עד שהוא קץ בחייו: "ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי" . למקרא דברי יונה הנביא, אנו משתוממים כפל כפליים. ראשית, מדוע יונה אינו שמח לקבל את הנהגת ה' כאשר הוא "חנון ורחום ארך אפים ורב חסד". שנית, וכי יונה מאוכזב, עד כדי כך שהוא מעדיף למות: "קח נא את נפשי" ?! ושוב נשאלת השאלה, וכי יש כאן זלזול בערך החיים? או שמא יש למילה חיים משמעות, נוספת, משמעות עמוקה, אשר תבהיר לנו את כל המקראות הנ"ל?

6. אילפא האמורא מאיים בהתאבדות
המקרה האחרון שנביא בפרק זה, מיוחס לאילפא האמורא, בן דורו של ר' יוחנן. מקרה זה חמור מכל קודמיו. כאן אילפא עושה מעשה בידיים, ולכאורה מאיים בהתאבדות:

"אלפא ורבי יוחנן היו עוסקים בתורה. דחקה להם השעה הרבה, אמרו: נלך ונעסוק בסחורה, ונקים בעצמנו (דברים טו): "אפס כי לא יהיה בך אביון". הלכו וישבו תחת כתל רעוע, וסעדו פתם. באו שני מלאכי השרת, שמע רבי יוחנן, שאומר אחד לחברו: בא נפיל כתל זה עליהם, שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והשיבו חברו: הנח להם, שיש בהם אחד ששעתו עומדת לו. רבי יוחנן שמע, אלפא לא שמע. אמר לו רבי יוחנן לאלפא: שמע מר דבר? אמר לו: לאו. אמר: משמע אני הוא. עמדו לילך, אמר רבי יוחנן: אחזר, ואקים בעצמי "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". רבי יוחנן חזר, ואלפא לא חזר. עד שהלך אלפא וחזר – מלך רבי יוחנן. כשחזר אלפא, אמרו לו: אלו היה מר יושב וגורס בתורה – לא מר היה מולך? הלך ונתלה בתרן של ספינה, אמר: כל מי שישאלני במשנתם של ר' חיא ור' אושעיא ולא אפשט לו מן המשנה – אפל מן התרן למים. ובא זקן אחד ושאלו, ופשט לו מן המשנה" (תענית כ"א ע"א- תרגום הרב שטיינזלץ')

אילפא בן דורו של רבי יוחנן, דור שני של אמוראים בארץ ישראל. שניהם עזבו את לימודיהם בבית המדרש לצורך פרנסה. לאחר זמן חזר רבי יוחנן ללימודיו בבית המדרש, ואילו אילפא המשיך לעבוד. בינתיים מונה רבי יוחנן לראש הישיבה. חבריו של אילפא טענו כלפיו: "אם היית נשאר ולומד אולי היית ראש הישיבה". בעקבות דברים אלו החליט אילפא לעשות מעשה. אילפא עלה לראש התורן בספינה ואמר שאם מישהו יאמר ברייתא, והוא לא יצליח להבהיר אותה מהמשנה, הוא יפול מראש התורן ויטבע. כאשר אחד הזקנים שאל אותו אודות ברייתא בהלכות שבת, אילפא מיד מצא את המשנה המקבילה לה. אכן אנו קוראים את הברייתא בסיפוק רב. אילפא האמורא זוכר את כל הברייתות ואת כל המשניות ויודע לקשר ביניהן! אולם עדיין קשה לנו מאוד. מה גורם לאילפא לאיים בהתאבדות?! מדוע אם לא יצליח להשוות בין ברייתא למשנה, אילפא חושב שעדיף לו למות? עד כדי כך?! האם שוב אנו עדים למקרה של זלזול בחיי אדם? מקרה זה של אילפא קשה מכל הקודמים. הוא היחיד שעושה מעשה. כל הקודמים הביעו אכזבה מהחיים או ביקשו מה' שיקח את חייהם. אך אף אחד לא לקח את הדין לידיים והחליט ממש לאבד את נפשו. לכאורה, נראה, שאילפא עולה לראש התורן ואם לא יעמוד במשימה, הוא מאיים שיפול מראש התורן. כלומר, אילפא עלול לבצע מעשה בידיים!

ב. "ביום אכלך ממנו מות תמות"

נ"ל כי הפתרון למקרהו של אילפא וכל המקרים הנ"ל נעוץ בפירוש המילים חיים ומוות. אכן פירוש אחר למילים אלו אנו מוצאים בפרשת חטא האדם הראשון. שם מופיע בפעם הראשונה בתורה הפועל למות: "ביום אכלך ממנו מות תמות". זאת לאחר שה' מניח את האדם בגן עדן, ככתוב:

טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (בראשית ב', טו-יז) כאמור, בפעם הראשונה בתנ"ך שאנו נפגשים עם המושג מוות, הרי זה אצל האדם הראשון. האדם צווה לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. וה' מתרה בו "ביום אכלך ממנו מות תמות" . האדם חטא ואכל אך להפתעתנו הרבה, האדם לא מת באותו יום. להיפך, אדם הראשון האריך ימים: "ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמנה מאת שנה ויולד בנים ובנות: ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה וימת" . נשאלת השאלה הגדולה: הכיצד? הקב"ה אומר במפורש: "ביום אכלך ממנו מות תמות", והנה האדם הוסיף לחיות עד גיל 930?! שני תירוצים מפורסמים ניתנו לדבר, ושניהם על דרך הדרש:
1. יומו של הקב"ה אלף שנה, על פי הפסוק: "אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" . וממילא דבר ה' קויים במלואו: אדם הראשון מת באותו יום, יומו של הקב"ה.
2. ברגע שנקנסה מיתה על אדם הראשון, באותו יום, הוא אכן החל לצעוד כלפי יום המיתה. כלומר, ביום שהאדם חטא הוא התחיל את מיתתו. פירושי הדרש אינם מניחים את דעתנו, ועדיין נשארנו עם הקושי. לפי פשוטו של מקרא, עדיין נותרנו עם השאלה הגדולה: "ביום אכלך ממנו מות תמות", והנה הוא חי 930 שנה?!

ג. חיים = קיום הייעוד

נ"ל כי כדי להבין את הקושי ביחס לעונשו של אדם הראשון עלינו לרדת לעומק המשמעות של המילה מוות מול חיים. ובכך נעוצה כנראה התשובה לכל השאלות הנ"ל. למילה חיים בתורה שני פירושים.
א. חיים במשמעות הגשמית ביותר. כל עוד והלב פועם- האדם חי. הלב אינו פועם- האדם מת. כל עוד המערכות הפיזיות פועלות: גזע המוח, לב, ריאה וכו', הרי שהאדם נקרא חי. ברגע שהמערכות הגופניות חדלו מלפעול – האדם נקרא מת.
ב. הפירוש השני למילה חיים, הוא במישור הרוחני. הייעוד של האדם הוא החיים שלו. לפי פירוש זה, אדם שמגשים את ייעודו- נקרא חי. לעומתו אדם שמאבד את ייעודו- נקרא מת. כמובן, פירוש זה למילה חיים אינו פשוט, ומעלה מס' קשיים: אולי, לכל אדם יש ייעוד אחר. גם לא כל כך קל להגדיר את הייעוד, ומי קובע אם האדם מילא את ייעודו או לו. בכל אופן, גם בלי להיכנס לפרטי הפרטים, אנו נציין כי לכל יהודי ויהודי יש ייעוד אחד ברור ומשותף: לעבוד את ה', לשמור תורה ומצוות ולהתקרב להקב"ה.

ד. אדם הראשון איבד את ייעודו- גורש מגן עדן, וזהו מותו

ייעודו של אדם הראשון היה להימצא בגן עדן ולזכות לגילוי שכינה. לכן מיד כאשר ה' ברא אותו הוא קובע את מקומו שם: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה: ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר" . בורא עולם התגלה אל אדם הראשון בגן עדן וציוה אותו "מכל עץ הגן אכול תאכל..." משמע שגן עדן הוא מקום גילוי שכינה. שם זכה אדם הראשון לשמוע את קול ה' ולדבר איתו. ואכן לאחר שגורש מגן עדן לא מצאנו שה' התגלה עוד לאדם הראשון. ואולי נ"ל שזהו הייעוד של כל אדם באשר הוא. כל אדם אמור לשאוף להתקרב לה' ככל יכולתו ע"י תורה ומצוות ומעשים טובים וכן ע"י תיקון המידות. כאשר המטרה היא, התקרבות לה' בדרגת נבואה, כלומר לשמוע את קול ה' ולדבר עמו. והנה לאחר שחטא, גורש האדם מגן עדן בו ביום , כפי שנאמר: "וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם: ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים" . לפי הבנה זו שהגשמת הייעוד פירושה חיים, ואיבוד הייעוד פירושו- מוות, אכן האדם הראשון מת בו ביום שהוא חטא. הרי באותו יום הוא איבד את ייעודו, הייעוד של הימצאותו בגן עדן. הייעוד של להיות בקרבת הבורא, הייעוד של גילוי שכינה, ייעוד שפירושו שה' מדבר איתו. והנה האדם איבד זאת בו ביום שהוא חטא, ובכך קויים בו "ביום אכלך ממנו מות תמות". על פי דרך זו נ"ל כי האדם העמל בתורת ה' ומשתדל מאוד בקיום תורה ומצוות, ומגיע לדרגה גבוהה של יראת שמים, וכל עולמו סביב לימוד תורה ועבודת ה'. אדם כזה זוכה לחוות גן עדן בעולם הזה. כפי ששבת נקראת: "מעין עולם הבא".כך גם האדם יכול לחיות ב"מעין גן עדן". לעומ"ז האדם החוטא, הרהו מתרחק מבוראו, ומרחיק את עצמו ממציאות גן עדן.

ה. צדיקים במותם נקראים חיים

לפי הסבר זה, שייעוד פירושו חיים, שהאדם הממלא את ייעודו נקרא חי, והמאבד את ייעודו נקרא מת, ניתן להבין את דברי חז"ל: "צדיקים במותם נקראים חיים, ורשעים אף בחייהם נקראים מתים" . הצדיקים מגשימים את ייעודם, הם עובדים את ה' מקיימים תורה ומצוות ומקיימים את הייעוד המרכזי של האדם: להתקרב לה' לכן גם אחרי מותם הם נקראים חיים. לעומתם הרשעים חיים ללא הגשמת הייעוד, אלה מתרחקים מה'. ממילא גם כשהם חיים פיזית, הרי שמבחינה רוחנית הם מתים, הם אינם ממלאים את ייעודם. על פי אותו עיקרון שהחיים הם הייעוד, תובן הגמרא האומרת "יעקב אבינו לא מת" . יעקב אבינו הינו בחיר האבות, אשר כל בניו הקימו את בית ישראל. יעקב אבינו מילא את ייעודו להקים את האומה הישראלית. אשר על כן גם לאחר מותו הוא נקרא חי. כי גם לאחר מותו עם ישראל חי וקיים. ייעודו של יעקב אבינו לא פסק. משום כך כל עוד והייעוד קיים, הרי יעקב אבינו חי וקיים . הנה כי כן לפי הבנה זו של המילה חיים, אנו אמורים להסביר את כל המקרים הנ"ל של אבותינו ואמותינו שגילו יחס מעורר פליאה כלפי החיים: רבקה ורחל האמהות, משה רבינו, יונה הנביא, ואילפא האמורא. להלן נדון בכל מקרה לגופו.

ו. ייעודן של האמהות

אין ספק, כי האמהות הקדושות חיו בתודעה עמוקה של תפקידן הכל כך חשוב בדברי ימי עם ישראל. האמהות הבינו היטב, כי תפקידן וייעודן הוא להקים את בית ישראל. שרה הבינה כי בנה אמור להיות ממשיכו של אברהם, וממנו יקום עם ישראל, אותו עם עובד ה', אשר זרעו ירבה ויפרוץ, הוא העם שיקבל את "הארץ הזאת", והוא העם שישא את דבר ה' בעולם. כמוה רבקה, וכמוה גם רחל ולאה. אשר על כן , רבקה אומרת "קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" . רבקה מבינה כי הבן הממשיך של אברהם אינו יכול להתחתן עם בת מכנען, כפי שאברהם השתדל מאוד שבנו לא ישא אישה מבנות הארץ, אלא מחרן. לרבקה ברור שעשו אינו יכול להמשיך את שושלת אברהם ויצחק, מפני שהוא נשא נשים חיתיות מבנות הארץ. ואם גם יעקב ישא ח"ו אישה מכנען, ז"א ששני בניה לא יהיו הממשיכים. ואם כן "למה לי חיים", כלומר היא מאבדת בכך את ייעודה להיות אם האומה. ואם היא מאבדת את ייעודה, הרי היא כמתה, כלומר "למה לי חיים". כמוה רחל מבינה היטב את תפקידה כאם האומה, ואם היא לא תלד, הרי היא בבחינת "מתה אנכי", כי ייעודה אינו מתממש, ואדם שמאבד את ייעודו הרי הוא כמת .

ז. ייעודו של משה

לאחר חטא העם "המתאווים" פנה משה לה' ואמר: "הרגני נא הרג". אם נבין לאשורו את ייעודו של משה רבינו, נבין מדוע משה מואס בחייו. אין ספק, משה מסמל את התורה, את עולם הרוח. כל ייעודו של משה- תורה. וליתר דיוק ייעודו של משה להנחיל את התורה לעם ישראל וכתוצאה מכך להביא אותם לדרגה רוחנית גבוהה. והנה עם ישראל מתלונן ומבקש בשר, הדבר הכי גשמי! מבחינת משה ישנה הרגשה של החמצה, של אי הצלחה ליישם את הייעוד. לאחר כל הניסים, לאחר גילוי שכינה של ענן ביום ואש בלילה, עדיין העם מחפש את הקישואים שאכלו חינם, "חינם מן המצוות". במצב כזה משה הרגיש כי לא הצליח למלא את ייעודו: העלאת הרמה הרוחנית של העם. מאחר וכך הרי הוא נמצא כבר במצב של "הרגני נא הרג". ומהתורה לאגדה, שם מצאנו כי משה מתייאש מלבקש עוד לחיות ואומר לה': "ועתה נפשי נתונה לך", זאת לאחר שהוא אינו מבין את התורה שלימד יהושע. (במקרה זה משה כבר בן מאה ועשרים, וה' מודיע לו כי הגיע זמנו למות. שונה מקרה זה מכל שאר המקרים שהעלינו. רק במקרה זה מדובר על זמן המוות הטבעי של האדם). אכן גם כאן נבין את "כניעתו" של משה על רקע היעוד ומשמעות החיים. רק כאשר משה אינו מבין את לימוד התורה מפי יהושע, רק אז הוא אומר "ועתה נפשי נתונה לך". כאמור ייעודו של משה הוא התורה: ידיעת התורה והנחלת התורה לעם. והנה משה אינו מבין עוד את התורה, ואינו יכול לענות לשאלות העם. מאחר וכך משה אינו יכול יותר למלא את ייעודו. אשר על כן משה כבר מרגיש במצב של בחינת מת. ממילא הוא יאמר "ועתה נפשי נתונה לך".

ח. ייעודו של יונה הנביא

כאמור, יונה הנביא אמר לה' "טוב מותי מחיי". זאת לאחר שאנשי נינוה עשו תשובה, וה' סלח להם. בהתאם לנאמר עד כאן, עלינו לברר מהו ייעודו של יונה הנביא, אשר בגלל העדרו והחמצתו, יונה מעדיף את מותו מחייו. נ"ל כי הייעוד של כל הנביאים הוא האמת. בורא עולם הוא אמת וחותמו אמת. ברור אם כן ששליחיו הנביאים יהיו אנשי אמת אשר כל ייעודם להפיץ את האמת. משום כך כל הנביאים פועלים להחזיר את העם בתשובה, כלומר להחזיר את הטועים אל האמת, אל הקב"ה. אכן כן, חז"ל מצאו דרך להדגיש לנו את ייעודו של הנביא ובנוסח הברכה לפני הקריאה בספרי הנביאים מודגשת האמת: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת. ברוך אתה ה' הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק"

יונה אינו מקבל את רעיון התשובה והנה ברור מכל ספר יונה, שהנביא יונה לא היה מוכן לקבל את רעיון התשובה. מבחינתו "הנפש החטאת היא תמות" . אשר על כן הוא אינו מוכן לנבא לאנשי נינווה ולהחזירם בתשובה, כי הוא אינו שלם עם רעיון התשובה, משום כך הוא מעדיף לברוח ולא לנבא. רק כך אפשר להבין מדוע יונה אינו עושה תשובה כאשר הוא באוניה. ה' מעניש אותו על כך שהוא ברח. אך יונה אינו עושה תשובה, הוא מעדיף להיזרק לים ולא לפעול בניגוד לאמת שלו. הוא מעדיף לקבל את העונש ולמות בים, כי מבחינתו החוטא אמור להיענש. גם במעי הדגה יונה אינו מזכיר את המילה חרטה או תשובה. יונה מתפלל לה' ומְתַנֶּה על מצבו הקשה במעי הדגה. אך אינו מתחרט ואינו מתוודה על חטאו. יונה מבקש "להביט אל היכל קדשך" , כלומר לנבא, אך אינו חוזר בתשובה.

האמת בוערת בקרב הנביא הקב"ה נותן ליונה הזדמנות שניה, ויונה אכן מנבא לנינוה "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" . אך עדיין יונה אינו מזדהה עם רעיון התשובה. מאחר שיונה הוא נביא, והאמת בוערת בעצמותיו. הרי ייעודו בעולם להיות איש אמת ולומר דברי אמת. אשר על כן יונה מיואש לחלוטין מחייו כאשר ה' סולח לאנשי נינוה. מה גם שהוא הוא הגורם לחזרתם בתשובה, ולכך שה' סלח להם. כלומר, הוא האחראי להנהגה זו של רחמים, שמבחינתו היא אינה אמת. אכן כל הספר בא לברר עניין זה ולהסביר לנביא, מהי האמת שבקבלתו של השב בתשובה, כפי שנראה להלן. כאשר אנשי נינוה עושים תשובה, וה' סולח להם, יונה מאוכזב עד עמקי נשמתו. כאיש של אמת, ואצלו האמת היא: "הנפש החטאת היא תמות"35, יונה מרגיש שהוא אינו ממלא את ייעודו בחיים. ייעוד שכל כולו אמת! והאמת שלו טופחת לו על פניו. ה' כן מקבל את החוטאים החוזרים בתשובה. יונה קובל כלפי ה': תמיד ידעתי כי אתה "אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד" . ב"שלוש עשרה מידות" בתורה מופיע "...ארך אפים ורב חסד ואמת" אולם יונה משמיט את המילה "ואמת". לא לחינם יונה משמיט זאת. כי לדעתו, זו אינה אמת. עכשיו ברור אם כן מדוע יונה מעדיף למות ואומר: "קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי". יונה מרגיש שהוא אינו ממלא את ייעודו. ממילא הוא בבחינת מת באשר לחיים רוחניים, אותם חיים שכל משמעותם- מילוי הייעוד .

ט. ייעודו של אילפא האמורא

נחזור לאילפא האמורא. זה יצא לעבודה ועזב את לימודיו בבית המדרש. לטענת חבריו, שאם היה ממשיך ללמוד, היה יכול להיות ראש הישיבה, הוא נפגע ואיים לקפוץ מהתורן ולטבוע. אילפא אמר שאם מישהו יאמר ברייתא, והוא לא יצליח למצוא את המשנה המקבילה הוא יקפוץ מראש התורן של הספינה ויטבע. איך נסביר אם כן שאילפא מאיים בהתאבדות? נ"ל כי אילפא האמורא מודע היטב למעמדם של האמוראים ותפקידם הייחודי בדברי ימי עם ישראל. תפקידם העצום כממשיכי שושלת המוסרים את התושב"ע מדור לדור. ממשה ליהושע, דרך הזקנים, הנביאים, אנשי כנסת הגדולה, תנאים ואמוראים. זוכים האמוראים להיות אותם ענקי הדור יחידי סגולה אשר זוכים לבאר את המשניות ולהעבירם לדורי דורות בצורה של הגמרא. מהותו של האמורא – ידיעת כל המשניות וכל הברייתות ולהסבירם. האמוראים מעצבים את 'הגמרא'. זו מסבירה ומרחיבה את המשניות והברייתות. אם כן מה אומר אילפא? הוא אומר שהוא יודע את המשניות והברייתות, ויכול לקשר ביניהן. הוא אינו שכח את תלמודו. הגם שעזב את בית המדרש לטובת הפרנסה, אך עדיין הוא זוכר את כל תלמודו וראוי להיקרא אמורא. ואם הוא שכח משנה אחת, הרי שאינו ראוי להיקרא אמורא. וממילא הוא מאבד את ייעודו.ואם הוא איבד את ייעודו, הריהו נחשב כמת, והריהו כמו קופץ מהתורן וטובע.

סמלים באגדה האגדה משתמשת לעיתים בסמלים, וכדי להבין את עומק האגדה יש להבין את משמעות הסמלים. נ"ל כי כן הדבר באגדה באשר לאילפא: ה"ספינה" היא ספינת החיים. התורן- הוא פסגת החיים. מבחינת אילפא פסגת החיים פירושה להיות אמורא. להיות אמורא פירוש הדבר לדעת את כל המשניות והברייתות ולקשר ביניהן. אשר על כן אילפא אומר כי, אם אינו זוכר משנה אחת, הריהו אינו ראוי להיות אמורא. ז"א שהוא אמור לרדת מהתורן, כלומר אינו ראוי להיות בפסגת האדם בזמנו. ולכן אינו יכול להימנות עם האמרואים.

י. כל אדם ויעודו שלו

לסיכום, ראינו כי לכל אדם יש יעוד- תכלית, אשר מהווה את מהות חייו. אם ימלא את יעודו- תכליתו, הריהו בבחינת חי. אם החמיץ את ייעודו הריהו בבחינת מת. לכל אדם יש ייעוד מיוחד שייעד לו גורלו בהתאם לתקופתו, תפקידו, יכולותיו וכו', וכפי שאמרנו לעיל:
ייעודו של האדם הראשון היה להיות בגן עדן במחיצת בוראו ולדבר עמו.
ייעודן של האמהות היה להקים את בית ישראל.
ייעודו של משה היה לקבל תורה ולמסור אותה לעם ישראל, ולהביאם לרמה רוחנית גבוהה.
ייעודו של יונה הנביא היה כמו כל הנביאים- למסור את דברי האמת של הקב"ה, אלא שמבחינתו האמת היא- שאין צדק ברעיון התשובה.
ייעודו של אילפא היה להיות אמורא, כלומר לדעת את כל דברי התנאים: משניות וברייתות.
כל אחד מהנ"ל היה מודע היטב לתפקידו וייעודו. משום כך, כל אחד מהנ"ל, כאשר איבד את ייעודו ראה עצמו כמת, או מבקש למות. ולאור כל האמור ברור אם כן, מדוע צדיקים אף במותם נקראים חיים: אלה מילאו את ייעודם. ואם הייעוד פירושו החיים, הרי מי שממלא את ייעודו נקרא חי. מאחר שהחיים במובן הייעוד זה עניין רוחני, וכמו כל דבר רוחני אין לו קצבה, אין לו מימדים ואין לו גבול. כך הצדיקים שמילאו את ייעוּדם, הרי שמבחינה רוחנית הם חיים חיי נצח.