צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת חיי שרה
פרשת חיי-שרה: ההתבטלות- סוד ההצלחה בכל תפקיד[עריכה]
השידוך לרבקה
א וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתו הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: ... ה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם: ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה: ... ט וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו, וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה: י וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר: ... יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ, וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: ... לז וַיֻּישַׂם (וַיּוּשַׂם) לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי, וַיֹּאמֶר דַּבֵּר: וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי: ... נג וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה, וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ ... סה וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי, וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס: סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה: סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:
(כ"ד, א-סז)
א. "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים"- מדוע?[עריכה]
"יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים". חז"ל אמרו זאת על פרשת השידוך ליצחק, שם העבד מדבר ארוכות. התורה מאריכה בדברי העבד ובתיאור התנהגויותיו וחוזרת פעמיים על עיקר הסיפור. לפלא הדבר, תורתנו הקדושה שחוסכת במילים בהלכות ומצוות יקרות מאוד, מצאה לנכון להרחיב בסיפורו של עבד אברהם ולחזור על הדברים מס' פעמים?! גם אם נחבר יחד את כל הפסוקים העוסקים במצוות שבת בכל התורה, לא נגיע למס' הפסוקים המספרים את סיפור השידוך ליצחק אבינו. אנו ננסה למצוא, מה מיוחד כל כך בשיחת העבד, שהתורה כל כך אהבה והעדיפה להאריך ולחזור על דבריו. חייבים להיות מסרים כל כך חשובים וכל כך יסודיים שבשבילם התורה תרצה להאריך ולפרט את סיפורו של עבד אברהם. כפי שנראה להלן. אברהם שולח את עבדו למשימה ברורה אך לא קלה: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק" . עבד אברהם נשלח מכנען לארם נהרים, מרחק רב מאוד, כדי להביא משם אשה ליצחק. העבד שואל את השאלה הכי מתבקשת: "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם" . אברהם עונה נחרצות וברורות: "השמר לך פן תשיב את בני שמה" . אולם אברהם אינו מסתפק בתשובה זו, והוא מוסיף לעבד דברים של עידוד וביטחון בהצלחת השליחות: "ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לומר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם" .
ב. אברהם: הכל תלוי בסייעתא דשמיא[עריכה]
תשובת אברהם לעבד מתחלקת לשניים:
חלק א: תשובה נחרצת: "השמר לך פן תשיב את בני שמה".
חלק ב: דברי עידוד וביטחון בה': "ה' אלקי השמים... הוא ישלח מלאכו לפניך...".
אברהם מגלה לעבדו את סוד ההצלחה: "ה' אלקי השמים". הכל תלוי בסייעתא דשמיא. הכל מאתו יתברך. אם יש ביטחון בה'- הכל יסתדר. אם העבד יבין זאת ויפעל בהתאם, הרי שמובטחת לו סייעתא דשמיא, והוא יצליח בתפקידו להביא אישה ליצחק.
כמובן, אברהם מגלה לעבדו את סוד הביטחון בה'. זהו ה' "אשר לקחני מבית אבי... ואשר נשבע לי לומר לזרעך אתן את הארץ הזאת" . בהמשך נתייחס לדבריו אלו של אברהם ונראה עד כמה הסייעתא דשמיא תלויה בדברים אלה.
ג. העבד הבין את עומק דברי אדונו[עריכה]
מתברר שהעבד אכן הבין היטב את דברי אדונו, והוא יפעל לאורך כל הדרך לפי רוח דברי אברהם, ויהא מודע לעניין הסייעתא דשמיא. על כל צעד ושעל הוא יבקש את ברכת ה', ובכל שלב הוא יודה לה' על עזרתו. להלן נסקור את פועלו של העבד ונראה שבכל פעולה שלו הוא פונה לה', מבקש את עזרת ה' או מודה לה':
1. כאשר העבד מגיע לארם נהרים לעיר נחור, הנה הוא מגיע לבאר המים. הדבר הראשון שהעבד מבקש זה סייעתא דשמיא, את עזרת ה' בשליחות. המילים הראשונות היוצאות מפיו בשליחותו: "ה' אלקי אדני אברהם..." .
העבד עושה את הסימן המפורסם (פסוקים י"ב-י"ד), בודק את האישה המיועדת בתחום החסד, והוא פונה לה': "ה' אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם...".
אין ספק, העבד הפנים היטב את דברי אברהם, ומבין כי הכל תלוי בסייעתא דשמיא, וכי כל הצלחתו תלויה בברכת ה'.
2. כאשר העבד מוצא את האישה המיועדת, רגע לפני שהוא מוודא שאכן היא האישה המתאימה, לעבד ברור שאם הוא הצליח, ז"א שה' הצליח דרכו. כפי שהכתוב מעיד עליו: "והאיש משתאה להּ מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא" .
3. כאשר הנערה מספרת את ייחוסה, ומתברר לעבד שהיא ממשפחת אברהם, העבד מבין שהיא היא הנערה המתאימה. הוא מבין כי הכל מאתו יתברך, ומיד הוא מכיר תודה לה': "ויקד האיש וישתחו לה' ויאמר ברוך ה' אלקי אדני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני בדרך נחני ה' בית אחי אדני" .
4. גם כאשר העבד מציג את התרחשות הדברים בפני משפחת בתואל הארמי, העבד תולה את כל האירועים בברכת ה' ומשלב בדבריו את שם ה' ונותן להם להבין כי הכל מאתו יתברך, וכי ה' מלווה אותו לאורך כל הדרך: "וה' ברך את אדני בכל... ואבֹא היום אל העין ואמר ה' אלקי אדני אברהם אם ישך נא מצליח דרכי... ואקד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אלקי אדני אברהם אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדני לבנו" .
5. לאחר תשובתם החיובית של אנשי משפחת רבקה, שוב העבד מוקיר תודה ומשתחווה לה': "ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה'" . וכן בהמשך: "ויאמר אלהם אל תאחרו אתי וה' הצליח דרכי..." .
ד. כל צעד של אברהם הוא חלק ממהלך אלוקי[עריכה]
אכן עבד אברהם מלא ביטחון בה' שיצליח דרכו. ושם ה' לא מש מפיו לאורך כל הדרך. השאלה העולה מאליה היא, מהיכן לעבד אברהם הביטחון העצום בסייעתא דשמיא? מי מבטיח לו שה' ילווה אותו בכל דרכיו? נ"ל כי בדברי אברהם לעבד ישנו הסוד והתשובה לכך.
כאמור, אברהם מבטיח לעבדו את ברכת ה':
"ה' אלהי השמים
אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי
ואשר דבר לי
ואשר נשבע לי לומר לזרעך אתן את הארץ הזאת
הוא ישלח מלאכו לפניך
ולקחת אשה לבני משם" .
בדברי אברהם יש סקירה קצרה של עברו ועיקרי השליחות וההבטחה: "אשר לקחני... ואשר דבר לי... ואשר נשבע לי...". סקירה זו לכאורה קצת מיותרת. אם אברהם רוצה להבטיח לעבדו את ברכת ה', מדוע להזכיר לו את כל עברו? די אם היה אומר: "ה' אלקי השמים, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם".
נ"ל כי דווקא בסקירה זו של אברהם, טמון סודו של אברהם והביטחון שלו בברכת ה', שהקב"ה "ישלח מלאכו לפניך".
אברהם מבין כי כל צעד שהוא עושה, הרי זה חלק מהמהלך האלוקי הגדול של "לזרעך אתן את הארץ הזאת". בוודאי ובוודאי שנישואי יצחק הם חלק מהמהלך האלוקי הזה. מאחר וכך ודאי שה' יצליח את מהלך השידוך ליצחק.
וכך צריך להבין את תשובת אברהם לעבדו: מאחר שה' "לקחני מבית אבי", ומאחר שהוא "דבר לי", כלומר 'הבטיח לי' (רש"י) ומאחר שה' נשבע לי "לזרעך..." כלומר שיהיה לי זרע, והוא יירש את הארץ, מאחר וכך נישואיו של יצחק הם חלק בלתי נפרד מהמהלך האלוקי הגדול, ובודאי שה' יצליח את השליחות של העבד למצוא אשה ליצחק. לכן "הוא ישלח מלאכו לפניך".
מאחר שאברהם מאמין באמונה שלמה ללא עוררין בהבטחת ה' ובמהלך האלוקי, ומאחר והוא מבין שנישואי יצחק הם חלק מהמהלך האלוקי, אשר על כן הוא בטוח ביטחון מלא כי ה' יצליח את מהלך השידוך. אכן העבד הבין את המסר לאשורו, התמלא ביטחון בה', והכניס עצמו לעובי הקורה, שהוא הולך להיות שליח לביצוע המהלך האלוקי.
כל עבודת האדם היא חלק ממהלך אלוקי
עניין זה ניתן להשליכו וליישם אותו לכל פעולה שהאדם עושה. בכל מעשה שהאדם עושה הוא אמור להבין שמעשהו הינו חלק ממהלך אלוקי חשוב, ושזהו רצון הבורא. המחשבה הזאת והאמירה הזאת הופכת את פעולותיו של האדם לעניין בעל משמעות יותר חשובה, משמעות קדושה. פעולת האדם הופכת להיות עניין אלוקי. אם כך הדבר, ודאי מובטחת לו לאדם ברכת ה' בדרכו ובמעשיו. אם האדם יפנים זאת, הריהו מתמלא בכוחות נפש לכל משימה למרות הקשיים המתלווים אליה. יתר על כן הקשיים מתגמדים ולעיתים נעלמים, כאשר אדם רואה את גודל המשימה וחשיבותה.
הקמת משפחה- חלק ממהלך אלוקי
דוגמה נפלאה ומעשית לאמור לעיל היא הקמת משפחה. כאשר זוג מקים משפחה, הוא אמור לראות בכך חלק ממהלך אלוקי. הזוג החדש אמור להבין ולהפנים כי משפחה חדשה בישראל היא חלק ממהלך היסטורי ארוך של עם ישראל וחלק מגאולת עם ישראל. הבנה כזו תוסיף כוחות נפש לכל בני הבית. כל הפעילות בבית הופכת להיות חלק מהקודש. הקב"ה נמצא בתודעה של בני הבית כל הזמן. ממילא הקב"ה נמצא עם בני הבית. מאחר וכך מובטחת בבית ברכת ה'- סייעתא דשמיא בכל צעד וצעד בבניין הבית היהודי.
ואולי זהו היה "סודן" של האמהות הקדושות שגידלו משפחות ברוכות, ונשאו בעול גידול המשפחה בגאון. אמותינו הצדקניות חיו במודעות שהקב"ה כל הזמן אִתן. הן ראו את ביתן כחלק מגאולת עם ישראל, כחלק מהמהלך ההיסטורי של העם. מי שמכניסה עצמה לראיה זו, מי שרואה עצמה חלק ממהלך אלוקי, לא רק שמבטיחה לעצמה שיהיה לה סייעתא דשמיא, אלא פשוט יותר קל לה לשאת בנטל של גידול המשפחה.
ה. חובת ההשתדלות[עריכה]
פרשת עבד אברהם והשידוך ליצחק חושפת אותנו בפני הבעיה הנצחית והקשה של ההשתדלות מול ברכת ה'; הצורך בהשתדלות, ומאידך האמונה שהכל מאתו יתברך. היכן הגבול? אם יש אמונה עזה שהכל מאת ה', אם כן מה צורך בהשתדלות? מאידך השכל מחייב את ההשתדלות. אם כן עד כמה נשתדל? פרשתינו היא פרשת ההשתדלות. אומנם אברהם מבטיח לעבד את ברכת ה', והעבד אכן תולה את כל מעשיו בברכת ה', אך אנו רואים שכל הפרשה היא פרשת ההשתדלות: אברהם שולח את עבדו למרחק רב כדי למצוא אישה לבנו, והעבד פועל ויוזם כדי לקיים את מצוות אדונו. יתר על כן כאשר משתדלים, צריך לגייס את החכמה והתבונה. העשייה אמורה להיות מלאה תושייה. אין חצי עשייה, זו צריכה להיות עשייה שלימה. באשר לחוכמת הדיבור גם זו מגויסת לטובת ההשתדלות. אנו מוצאים כי העבד שינה שלושה דברים, כאשר הוא הציג את ההתרחשויות בפני משפחת בתואל. זאת כדי להיות יותר משכנע. בס"ה העבד משתמש במגוון אמצעים: מעשים, דיבורים, מתנות ועוד. העבד מלמד אותנו את השימוש בהשתדלות. זו מחויבת המציאות. כאשר משתדלים יש לעשות זאת בתבונה, בכל האמצעים ובכל השיטות. אולם לפני היציאה לדרך העשיה, צריך לבקש את ברכת ה', ולאחר הפעולה וההצלחה צריך להכיר בכך שזה בזכות ה', ולכן להודות לו.
ו. האמת המְדַבקת[עריכה]
מצאנו שעבד אברהם הפנים והבין את דברי אדונו, והזכיר את שם ה' על כל צעד ושעל.
המילה הראשונה שהוציא מפיו הייתה "ה' ". הוא משתחווה לה' לאות תודה, וחמש פעמים במהלך כל השליחות הוא מגלה את הכרתו כי הכל מאתו יתברך. ובס"ה העבד מזכיר את שם ה' בדבריו שתים עשרה פעמים!
אכן דברי אמת ניכרים. כאשר אדם מדבר אמת, זו מפעפעת ומשודרת לאוזנו של השומע וללבו. דבריו של העבד, המטובלים בשם ה' לאורך כל נאומו, עשו רושם על משפחת רבקה, ובתגובתם- הסכמתם אף הם מזכירים את שם ה': "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב" . ללמדך שהאמת מדבקת. כאשר האמת יוצאת מלבו של האדם ולא רק מגרונו, הרי שהיא מפעפעת ומשפיעה על השומע .
לסיכום, דברי העבד היו כנים ואמיתיים הוא דיבר מתוך ליבו. אמונתו ובטחונו בה' היו כה עזים, עד כי הדבר שכנע את משפחת רבקה, וגם הם האמינו כי "מה' יצא הדבר".
ז. ההתבטלות כלפי התפקיד היא סוד ההצלחה בכל תפקיד[עריכה]
שמו של העבד אינו מוזכר לאורך כל הפרשה. הלא דבר הוא?! מדוע לא הזכירה התורה את שמו לאורך כל הפרשה על כל 67 הפסוקים? גם העבד מציג את עצמו כעבד אברהם: "ויאמר עבד אברהם אנכי" . שמו של אדם מביע את מהותו ואת ייחודו. והנה הפרשה מתעלמת משמו של העבד. ללמדך שהוא ביטל את עצמו כלפי התפקיד. ולא בכדי המילה עבד מוזכרת בפרשה שלוש עשרה פעם !
ההתבטלות במרכז הפרשה
אין ספק, העובדה ששמו אינו מופיע, והוא מוזכר בשם עבד אברהם, בא להדגיש לנו כי שליחו של אברהם מתבטל כלפי אדונו וכלפי תפקידו. הפסוק המביע יותר מכל את ההתבטלות נמצא בדיוק מפליא במרכז הפרשה. אורך הפרשה כולה הוא 67 פסוקים. הפסוק ה- 34 הינו מרכז הפרשה מבחינת מס' הפסוקים, והנה בדיוק בפסוק זה העבד מציג את עצמו: "ויאמר עבד אברהם אנכי"16.
לפי שיטתנו ביחס לפסוק המרכזי בפרשה, אנו מבינים כי הפסוק המרכזי בפרשה מדגיש את הרעיון המרכזי של כל הפרשה .
העולה מכל זאת, כי ההתבטלות של העבד כלפי התפקיד היא אחד הרעיונות המרכזיים בפרשה. היא היא סוד הצלחתו בתפקיד, ואחת הדרכים להביע זאת, היא ע"י השימוש בכינוי עבד אברהם ולא בשמו.
נ"ל כי ההתבטלות כלפי התפקיד היא סוד ההצלחה בכל מילוי תפקיד; ואולי זהו התנאי ההכרחי לזכות בסייעתא דשמיא. כל אדם שממלא תפקיד אמור להיות מבוטל כלפי המשלח וכלפי התפקיד. ככל שהוא יתבטל כלפי התפקיד, הריהו מבטיח לו את ההצלחה. זוהי מסירות נפש אמיתית. השליח אמור לבטל את שאיפותיו, את אישיותו ואת צרכיו האישיים בשעת ביצוע השליחות. לא לערב שיקולים אישיים ולא שיקולים זרים בביצוע השליחות. זהו סוד ההצלחה בביצוע כל משימה, וזהו הסוד להשיג את ברכת ה'.
ח. מי שמבטל את עצמו השכינה מִדַבקת בו[עריכה]
ככל שאדם מחצין את עצמו, מחשיב את עצמו ועומד על גבול הגאווה, הרי השכינה מתרחקת ממנו. ממילא אדם כזה לא יזכה לברכת ה'. לעומ"ז כאשר אדם מתבטל, אינו מחשיב את עצמו, רואה את עצמו כעפר ואפר כמו אברהם אבינו, או מחשיב עצמו כתולעת כדוד המלך, הרי השכינה כן תדבק בו , ויזכה לברכת ה'- סייעתא דשמיא בכל דרכיו. נ"ל כי האדם שמייצג יותר מכל את הביטול העצמי הינו משה רבינו. הוא אומר על עצמו "ונחנו מה" . כלומר משה אומר על עצמו שהוא כלום. מאידך התורה מעידה עליו "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" . משום כך משה הוא סמל האדם שזכה להידבק בשכינה. רק איתו ה' דיבר "פה אל פה... מראה ולא בחידת" . נמצאנו למדים שאותה תכונה של ענווה אצל משה וכן ההתבטלות שלו היא היא שהביאה את משה למצב גילוי שכינה בדרגה הכי גבוהה שהגיע אליה בן אנוש. כפי שאמרנו, ככל שהאדם מתבטל יותר, השכינה מִדבקת בו יותר. לא פלא אם כן, מדוע עבד אברהם זכה לסייעתא דשמיא כל כך גדולה וכל כך ברורה. מתוך סיפור הדברים נראה, שה' מוביל את המציאות לקראת השידוך בקלות ובמהירות. זאת מפני שעבד ה' ביטל את עצמו לחלוטין בפני התפקיד, ביטול כזה מזמין את מציאות ה', את השכינה, כלומר את הסייעתא דשמיא.
פרשת חיי-שרה: "ויביאה האהלה שרה אמו", שילוב חומר ורוח- יסוד הבית היהודי[עריכה]
נישואי יצחק ורבקה
סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה: סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:
(כ"ד, סו- סז)
רש"י: האהלה שרה אמו: ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו. (בראשית רבה ס', טז) כאשר יצחק נפגש עם רבקה, הדבר הראשון שהתורה מציינת הוא: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו..." . רש"י בפירושו ממלא פסוק זה בתוכן רב: "האהלה שרה אמו: ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר נעשית דוגמת שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו. וכשבאת רבקה חזרו" . רש"י מסביר כי יצחק לא הביא את רבקה לאוהל של שרה, אלא מן הסתם הם נכנסו לאוהל של רבקה ויצחק. לפי פירוש רש"י "ויבאה יצחק האהלה שרה"- הכוונה שהוא הביא אותה לאוהל של יצחק, ושם יצחק הבחין שהיא מתנהגת כמו שרה אמו. ובלשונו של רש"י: "והרי היא שרה אמו, כלומר נעשית דוגמת שרה אמו". רש"י בפירושו הלך בעקבות תרגום אונקלוס: "ואעלה יצחק למשכנא וחזא והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה". פירוש: יצחק הביא אותה לאוהל, וראה והנה מעשיה מתוקנים כמעשי שרה אמו. נ"ל כי דבר זה היה בבחינת תנאי לנישואין. יצחק בדק את רבקה במעשיה, האם אלה יהיו דומים למעשיה של שרה. מעין מבחן כניסה לאוהל האמהות. אכן רק לאחר שראה שרבקה נוהגת כשרה אמו רק אז: "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" .
א. נר עיסה וענן- סמלים[עריכה]
מתברר אם כן שהנר, העיסה והענן הקשור מהווים את המבחן לכניסתה של רבקה לאוהל האמהות. אשר על כן עלינו לבדוק לעומק את המשמעות של הנר, העיסה והענן, אשר היו באוהל שרה, פסקו עם מותה, וחזרו עם בואה של רבקה. נ"ל כי אלה מהווים סמלים לעולם הסובב אותנו באופן כללי, ולבית היהודי בפרט.
1. נר דלוק מערב שבת לערב שבת.
הנר הינו סמל לעולם הרוחני. בבחינת "נר מצווה ותורה אור". הנר מסמל את המצווה. הנר הינו להבה. אמנם הלהבה מושגת בחוש הראיה, אך מצד שני אינה נתפסת בחוש המישוש. הלהבה והנר הם סמל לעולם הרוחני.
2. ברכה מצויה בעיסה
אין ספק, העיסה היא סמל לעולם הגשמי. העיסה היא הביטוי לאוכל. אי אפשר בלי האוכל, כלומר בלי העולם הגשמי. ואכן זה היה באוהל האמהות. הנה כי כן באוהל האמהות הייתה עיסה והיה גם נר. באשר לנר זה דלק מערב שבת לערב שבת, ללמדך שהעולם הרוחני שכן בבית האמהות כל השבוע, כל הזמן, בהתמדה וברציפות. יחד עם זאת הייתה באוהל האמהות גם עיסה. כלומר גם העולם הגשמי ההכרחי היה שם. ז"א שאצל שרה ורבקה שלט גם העולם הרוחני וגם הגשמי. והסוד שלהן- שידעו לשלב בין העולמות, כפי שנראה להלן.
ה3. ענן קשור מעל האוהל.
הענן מסמל את השכינה. "קשור" מסמל את עולם החיבור, הקשר בין דברים. כלומר האמהות ידעו לחבר בין העולם הגשמי לרוחני, משום כך זכו שענן היה מעל האוהל, כלומר זכו להשראת השכינה בביתן. ז"א שדווקא הימצאות שני העולמות היא שהביאה את השכינה, וליתר דיוק החיבור בין שני העולמות הוא סוד השכינה.
ב. הנר לפני העיסה[עריכה]
כאמור, באוהל האמהות היה גם נר דלוק וגם עיסה. כדאי לשים לב ולדייק: הנר הופיע במדרש לפני העיסה. ללמדך שבראש סדר העדיפויות נמצא העולם הרוחני. בעצם, ניתן לומר כי בכל מציאות נמצא העניין הרוחני והעניין הגשמי. בכל בית ואצל כל אדם יש משהו מהרוחני ומשהו מהגשמי. אלא שסדר העדיפויות אינו תמיד נכון. לא בכל מקום נותנים את העדיפות והבכורה לעניין הרוחני. וזהו כל ההבדל כולו. גם אם העניין הרוחני מזערי, הרי שאם הוא מקבל את "משפט הבכורה", אם במודעות הוא ראשון בחשיבות, הרי שבמשך הזמן העניין הרוחני יגבר ויהיה המכריע. אך אם העניין הרוחני הוא משני ושולי, אם הוא נדחק לקרן זווית, אזי גם אם הוא קיים אין לו משקל אמיתי. הוא לא ישפיע ואולי גם יעלם.
ג. סוד גילוי שכינה בבית היהודי[עריכה]
בעצם, מדרש זה ביחס לנר, לעיסה ולענן בא ומגלה לנו את הסוד- מתי יזכה הבית לגילוי שכינה? כאשר בבית היהודי יהיה מקום לרוחניות וגם לגשמיות. אך הרוחניות תהיה בראש סדר העדיפויות. בדרך זו של שילוב העולם הרוחני והגשמי אנו בעצם מעלים ומקדשים את החומר. עד כדי כך שבסופו של דבר גם החומר מקבל מימד רוחני. ואולי ניתן דוגמא אחת ברורה מאוד. בבית חייב להיות אוכל. אי אפשר בלי אוכל. האוכל הינו סמל העולם הגשמי. אם ישנו דגש רב ביחס לאוכל, הרי שהבית שקוע בגשמיות. הבית היהודי נתן לאוכל מימד נוסף. התורה צירפה מצוות רבות ביחס לאוכל. לפני שהיהודי אוכל, הוא צריך לברר בירורים רבים ולקיים מצוות רבות: האם האוכל כשר? בשרי או חלבי? האם הופרשו תרומות ומעשרות? מהי הברכה ועוד ועוד. ז"א עד שהיהודי אוכל הוא מקיים מצוות הקשורות באוכל. בדרך זו החומר משולב עם הרוח ואף יותר מכך, החומר מתעלה ומתקדש והופך לרוח. וזהו סוד שילוב החומר והרוח, אשר בזכותו שורה השכינה בבית היהודי.
ד. "להעלת נר תמיד"[עריכה]
ביחס לנר שהיה באוהל האמהות, נאמר עליו שהוא דלק מערב שבת לערב שבת, כלומר הוא דלק כל הזמן. מאידך גם ביחס למנורה במקדש נאמר שהיא דלקה כל הזמן: "ואתה תצוה את בני ישראל... להעלת נר תמיד" . כאמור, הנר באוהל האמהות וכן המנורה במקדש מסמלים את העולם הרוחני. והנה ביחס לשניהם נאמר שהם דלקו כל הזמן. נ"ל כי הדבר בא להורות לנו, כי העולם הרוחני חייב להיות תמידי. חובה לשים דגש ביחס לעולם הרוחני שלא נעזבנו לרגע. בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" או "בכל דרכיך דעהו". באשר לעולם הגשמי אין צורך בהוראה כזו. בלאו הכי אנו עטופים באופן מתמיד בעולם הגשמי. אי אפשר בלעדיו. אי אפשר בלי לאכול, לשתות ולישון. מאידך באשר לעולם הרוחני- יש צורך להשקיע כדי להיות שרוי בו. הדבר אינו מובן מאליו. ולצערנו, האדם יכול להתעלם ממנו ולהתקיים בלעדיו. האדם עלול לעיתים לשקוע בעולם הגשמי ולהתנכר לעולמו הרוחני. אשר על כן דווקא באשר לעולם הרוחני הודגש במדרש, כי הנר דלק באוהל האמהות מערב שבת לערב שבת.
ה. המנורה, שלחן הפנים ומזבח הקטורת[עריכה]
נאמר במדרש כי באוהל האמהות היו נר, עיסה וענן קשור מעל האוהל. מתברר כי שלושת הדברים האלה היו במשכן ובמקדש. כנגד הנר הייתה המנורה, כנגד העיסה היה שולחן הפנים, וכנגד הענן הקשור מעל האוהל היה מזבח הקטורת. לפי דברינו לעיל, גם ביחס למקדש ניתן לומר כי המנורה מייצגת את העולם הרוחני, שלחן הפנים מייצג את העולם הגשמי, ומזבח הקטורת מייצג את החיבור ביניהם. המילה קטורת פירושה קשר. כלומר כל משמעותו של מזבח הקטורת הוא לחבר ולקשר בין המנורה לבין שולחן הפנים, ז"א בין העולם הרוחני לבין העולם הגשמי. שלושת הדברים האלה היו בקודש: מנורה בדרום, שולחן בצפון ומזבח הקטורת באמצע. ולא בכדי מזבח הקטורת באמצע. אין זאת אלא מפני שתפקידו לגשר בין השולחן לבין המנורה. העובדה ששלושת הדברים האלה היו בקודש דווקא, באה כנראה ללמד על חשיבותם. הם נמצאים בקודש מפני שהם קדושים. לא רק המנורה אלא גם שולחן הפנים המסמל את העולם הגשמי גם הוא קדוש. מתברר אם כן שמזבח הקטורת הנמצא בין המנורה לבין השולחן בא לקשר בין העולמות הגשמי והרוחני. וקשר זה הוא עצמו קדוש.
ו. מזבח הקטורת סמל לגשר בין הגשמיות לרוחניות[עריכה]
להלן נראה כי מזבח הקטורת המגשר בין העולמות הגשמי והרוחני הינו בעל החשיבות הרבה ביותר במקדש מאחר שהוא מייצג בעצם את מהות האדם ואת תכליתו. חז"ל רצו להדגיש את ייחודיותו של האדם בבריאה. הוא אינו מלאך, זה אין לו אחיזה בגשמיות, כל כולו שייך לעולם הרוחני. מאידך האדם שונה מהבהמה, זו אין לה אחיזה ברוחניות וכל כולה שייכת לעולם הגשמי. חז"ל הביעו רעיון זה במלוא עוצמתו במדרש הבא: "שישה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה. שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה" . דברי חז"ל אלו מדגישים במלוא העוצמה את ייחודיותו של האדם בבריאה. האדם הוא לא מלאך ולא בהמה. יש בו גם מזה וגם מזה. כלומר מהותו של האדם וייחודו הוא השילוב של הרוח והחומר. קל יותר לחיות עולם רוחני גרידא או עולם גשמי בלבד. מי שמקבל על עצמו לחיות חיים רוחניים ולהתנתק מן העולם הגשמי, יצליח לעשות זאת, הגם שאין הדבר קל. ודאי קל יותר לחיות את העולם הגשמי בלבד, ולהתנתק מהעולם הרוחני. אולם המשימה האמיתית היא לשלב בין שני העולמות. זה הרבה יותר קשה. ובעצם זוהי תכלית האדם בעולם לדעת לשלב בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. נ"ל כי מטרת האדם בעולמו היא להוריד את השכינה: להביא את השכינה לבית, לחיות במודעות שהקב"ה כל הזמן אתנו. לאור כל האמור לעיל, נ"ל כי רק ע"י חיבור חומר ורוח יצליח האדם להוריד את השכינה לביתו ולסביבתו. בדיוק כפי שהיה במקדש. הייתה מנורה, סמל לעולם רוחני. היה שולחן הפנים, סמל לעולם הגשמי, והיה מזבח הקטורת שתפקידו לחבר בין המנורה לשולחן. ורק בזכות הקטורת זכינו ובאה השכינה לבית המקדש כפי שאומרים חז"ל: "ולא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטורת" . לאור דברים אלו נראה כי מזבח הקטורת הינו בעל חשיבות רבה יותר מהמנורה ויותר משולחן הפנים, מאחר שהוא נותן משמעות לשניהם ע"י כך שהוא מחבר ביניהם. אשר על כן ניתן בהחלט להבין את דברי רשב"י ביחס לקטורת וחשיבותה.