צדקת הצדיק/רלח
[רלח] השינה גם היא טובה לחזור ולהתעורר אחר נפילת המוחין בבלבול מחשבות זרות והעדר מחשבות דקדושה וד"ת. בעת השינה הוא הסתלקות המוחין ואח"כ חוזר נשמה חדשה, כמשאז"ל (שוח"ט תהלים ריש מז' כה) ויוכל להתחזק מחדש להעמיד מחשבתו כרצון השם יתברך ונשכח כל מה שהי' ביום אתמול. וע"ז הוא הבקשה דברכות (טז:) ונשכים ונמצא יחול וגו'. שפעמים מיד בהשכמה הוא מוצא עצמו ברי' חדשה, כמ"ש הקדמונים דבכל יום נעשה ברי' חדשה, שע"ז תקנו נטילת ידים שחרית וברכת אלהי נשמה כמובא בב"י. והוא כמ"ש המחדש בכל יום תמיד מע"ב. וגם האדם מכלל מע"ב, והיינו בקומו משנתו יוכל להיות מתחדש לטוב. וזה טעם (מ"ש סנהדרין עא:) שינה לרשעים כו' וההיפוך לצדיקים. דמסתלקין המוחין ומחשבות דקדושה שלהם כל היום, צריך למחר חיזוק חדש והתחלה חדשה, וכל התחלות קשות, משא"כ ביומו שהמחשבה מקושרת והולכת. ומ"מ האריז"ל א' דזהו רק בשינת היום ואכ"מ. וההיפוך מחשבתן של רשעים זוממות והולכת כל היום, שא"א לדבקה בד"ת כמעט אם לא בקושי גדול מחמת תוקף התקשרותה בדברים הזרים שחושב. שהיצ"ר שבלבו מקשר לבו בזה ח"ו. וע"ז ביקש דוד המע"ה לב טהור ברא וגו'. בריאה חדשה, היינו על־ידי השינה שישכים וימצא לבו טהור מכל חמדות עוה"ז ונקי מהם. ומטעם האריז"ל נקרא דבר זה עיבור נשמת איזה צדיק בשינתו. פי' כי ודאי זהו סייעתא דשמיא ועזר אלהי להיות נשכים וגו' בלא אתערותא דלתתא מקודם. והכל הוא במשפט, ודאי הי' לו אתעדל"ת איזה דבר טוב ומחשבה טובה ביום ההוא, שזה א"א לאדם מישראל בלא זה, שאפי' פושעי ישראל מליאים מצות כרמון (כמ"ש סו' חגיגה) ומליאים חרטה בלב גם כן. רק ששפע הרצון דרע ודהבלי עוה"ז שופע בלב עד שלא נודע וניכר כלל מעט הטוב, והוא כמעט בלא אתערותא שלו, רק ממילא מכח שורש נפשו הדבוק בהש"י. ולכך המשפט לעזרו גם כן ממילא בלא אתדל"ת ואתדל"ע המשפיע, שכך הוא הסדר להיות מיין נוקבין וחשק האדם מלמטה, ואח"כ השם יתברך כנגדו משפיע לו. אבל בזה שהוא משכים ונמצא כמציאה הבאה בהיסח דעת המוצא, ובלא דעת בעל אבידה שזה אבד והלה מוצא. והיינו כנודע דכל נפש מישראל יש לו כח מיוחד בקדושה, וכמספר הדורות שעברו כך הם מספר כחות הקדושה והד"ת שנתגלה בעולם. ולכך בכל דור ודור הקדושה הולכת ומתגלית יותר, הגם דהדורות מתקטנים כנודע, לפי שכבר נתגלו דברים שנגלו לקודמים כנודע ממשל דננס ע"ג ענק. וזהו בד"ת מצד הספרים, ובוודאי גם כל נפשות ישראל שנשתלמו קדושתם כבר גלוי' בעולם, פי' בלבבות בנ"י מה שא"צ ליגיעה ושלא במתכוין, והשתדלות עושה דבר טוב ומחשבה טובה הוא מצד שכבר קדם אותו כח שבקדושה להתגלות בעולם. וכל דבר ופעולה ומחשבה הוא מכח מיוחד ודבר קדושה מיוחדת, שיש בזה חלוקות לאלפי אלפים ורבוא רבבות כמספר הנפשות. ומצד הזה באותו רגע שעשה או חשב דבר טוב מה שלא הי' מאתערותא דילי', היינו מצד השתדלות בכח נפשו המיוחד לו, רק שבא לו ממילא שהוא מצד כח נפש אחר שכבר עמל ויגע בו, הרי נדבק בכח אותו נפש לפי שהוא מקבל ממנו וזה משפיע, ובמדרגת אב ובן או תלמיד ורב, ועי"ז יוכל למצוא אחר־כך ההשכמה יחול לבו להש"י בלא סדר אתערותא רק על־ידי עיבור אותו נפש. פי' התלוות אותו כח עמו בקרב לבו ומוחו, כטעם לב טהור ברא. מחדש ממש מה שלא הי' קודם רק דרך העברה: