צדקת הצדיק/רלז
[רלז] על כל דבר יש עצות על־ידי דברי־תורה ומצות, ויש מצות המועילות למי שנפסק ממדריגתו, שגברו עליו איזה ימים מחשבות הבלים, וניתק מקביעות דברי־תורה בלב, להחזירו לקביעותו. וביחוד הוא לזה מצות שבת, שביום השבת יש לו לקחת על־ידי קדושת מצות שבת לחזור לידבק בד"ת ולמאס הבלי עוה"ז. וע"ז רומזת מצות עבד עברי, ובשביעית יצא לחפשי. ר"ל מי שנשתעבד ליצה"ר. והגם דשם בשנים יש בימים. כמו ששמעתי דכמו שיש בא"ב אתוון רברבין וזעירין כן בזמן ימים ושנים. ופ' זו תחלת משפטים דפי' כמ"ש במגילה (טו:) על לרוח משפט. זה הדן את יצרו. פי' כי ניצוח היצרים נקרא מלחמה בדרז"ל, והדיין השופט ביניהם צריך שלא יהי' נוגע לכאן ולכאן ועל פיו יקום דבר, ושניהם צריכים לשמוע. וזה מי שיצרו בידו, שאונו בידו שבכחו לסלק עצמו מנגיעה ולשפוט על כל דבר אשר יעלה במחשבתו לדעת אם טוב אם רע. וע"ז הוא הלימוד דמשפטים. ובזה נאמר אשר תשים - להבין הטעם. פי' דיש חוקים ומשפטים כנודע, ובודאי כך כח פעולתם בלב. אלו לחוק חוקי חיים מה שלמעלה משכל האדם, והיינו בענין השגת אלהות, וכן בענין ניצוח היצר מה שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. ואלו לתת קדושה בלב, כמ"ש אשר קדשנו במצותיו וצונו מה שהוא מורגש בשכל, וכן בניצוח היצר בכח אדם ברוח משפט. ובכל מצוה עצמה יש חוקים ומשפטים, פי' מה שמשכיל ממנה ומה שהוא כמו חוקה, ולכך פעולתן בשתיהם. וזהו כלל מ"ת, וסמך לה אלה המשפטים אחר שנתן תורה תבלין ליצר, והוא הסייעתא דשמיא. ביאר המשפטים איך לדון יצרו בשכל אדם, וזהו אשר תשים להבין בשכל. והם בקנאה תאוה וכבוד, ופתח בכבוד דהיינו בהתנשאות על זולתו ובגדול שבהתנשאות, כאדון על עבדו ואמתו. ידע שבאמת על נקודה ישראלית אין התנשאות כלל כנ"ל אות רל"א. וזה נקרא שביעית שהוא המרכז מהעגולה, וו' שנים היינו מצד חוחים הסובבים לשושנה כידוע. כי המדות הם ו' קצוות, וכאשר נתטמטם הלב לגמרי והיינו על־ידי מכירת פירות שביעית, כמ"ש בקידושין (כ.). פי' כי טעם שמטה הוא הכרה כי לה' הארץ, וזה נעדר ממנו הכרה זו מצד היצר המשכיח. ובפעם הו' הוא מוכר עצמו יעו"ש הסדר. והיינו כאשר נשתלם במדרגת הרע בו' קצוות, אז ו' שנים יעבוד, אבל בז' שהוא סוף מעשה הדבוק במחשבה תחלה, בהשורש שהוא מהש"י הוא חפשי. כי באמת עבדיי הם כו', ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. אף שאינו מצד הכרת הלב מצד האפלת היצר. וא' (שם) הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. כי הקונה הוא המתנשא עליו ודאי הוא במשפט, כי זהו בהיפך מכיר באמיתות השם יתברך כי לו הארץ בכל הו' קצוות. ולכך ו' שנים יעבדנו, כמ"ש (ב"מ עג:) ההוא דתקיף אינשי דלא מעלי בגוהרקא דילי'. שמצד יתרונו על דלא מעלי הוא עובד בו. וכל ענין הפעולה ועבודה בעניני עוה"ז הוא מצד שאין עושין רצונו של מקום, כמ"ש בברכות (לה:) על ואספת וגו' ולא עוד אלא שמלאכת אחרים כו'. אבל באמת ידע שהוא כקונה אדון לעצמו, שגם התנשאות זו אין ראוי על הישראלי. והוא כטעם מתלמידי יותר מכולם. שודאי על־ידי זה העבדות למי שהוא מכיר באמת אמיתות השם יתברך פועל בעבד גם כן, כד"ש בחולין (ד:) הא לדבר אמת כל משרתיו כו'. עד שמגיע באמת להיות בז' יוצא חפשי ומשתלם, ועי"ז מתגדל האדון שהוא רבו שזיכהו לחלק עוה"ב גם כן, ועי"ז העבד אדון לו. פי' משפיע לו והוא מקבל. וכן הוא יום הז' נגד ו' ימי המעשה, שעוסק בצרכי גוף בעוה"ז, ובז' יצא חפשי למנוחה ועונג דהש"י, כמ"ש תתענג על ה'. וקדושת השבת היא שפועלת. ובדברות ראשונות נא' זכור, שדי בזכירה לבד, שזוכר שהיום שבת בזה מקבל הקדושה. ודברות אחרונות שאחר החטא נא' שמור, שע"י השמירה מעשיית מלאכה וקיום הל"ת על־ידי־זה הוא קבלת הקדושה. ושניהם בדבור א' נאמרו, דבאמת צריך שניהם רק החילוק מי שבולט יותר ושהוא עיקר קבלת, אם על־ידי סור מרע דיצ"ר או על־ידי עשה טוב וקבלת קדושת השם יתברך: