צדקת הצדיק/רלו
[רלו] א"א לאדם כלל לעמוד בכל היום כולו במדרגה א' תקוע בדביקות כראוי, וע"ז נאמר כי יפול לא יוטל. ושבע יפול צדיק וקם. ובירושלמי ברכות (ר"פ ה) שלא יהי' הפסוק הזה זז מפיך, ה' וגו' משגב לנו וגו'. וחברי' ה' וגו' בוטח בך. היינו לצורך נפילות הללו - להתחזק ולבטוח בהש"י שהוא ישגבהו. וע"ז אומרים באתה גבור - סומך נופלים, שהן הן גבורותיו לחזק לכל, שגם החלש יאמר גבור אני. ולא תקנו ע"ז בקשה רק בכלל הזכרת שבחו של מקום. כי אז"ל (תענית כה:) שבחו של צבור א' משיב הרוח נשיב זיקא כו'. פי' כטעם טרם וגו' עוד הם מדברים וגו'. פי' קריאה - נקרא שקורא לחבירו שיענהו, ודבור היינו שלא לצורך עני' רק מדבר לפניו, כמו דברי־תורה. וכן ספור שבחיו של מקום, וכאשר השם יתברך מתפאר בשבחן של ישראל לו מדה כנגד מדה זהו שבחן של צבור. ואז הם דברים הפועלים, דהיינו שהשבח אינו בדרך ספור דברים לבד שזה אינו אצל השם יתברך, כי בדבר ה' שמים נעשו. ודבורו של השם יתברך חשוב מעשה. ומאחר ששבחו של מקום הוא שבחן של צבור, היינו דדבורן של צבור כאלו הוא דבורו של מקום, והדבור פועל ישועות. כי דבור השם יתברך אינו משפה ולחוץ רק בכל העולמות, ובעולם העשי' הוא במעשה. וזהו גם כן כח התורה שהוא דבורו של השם יתברך ונקרא דבור, יעו"ש בירוש' על הלוך ודבר דאלישע, ובגמ' תענית (י:). ולכ"א (סנהדרין סה:) אי בעי צדיקי ברו עלמא. היינו על־ידי עסקם בתורה במע"ב. וזה כחו של ר"ח ובניו בב"מ (פה:) אמר משיב הרוח נשיב כו'. היינו כמ"ש שם דעביד לתורה דלא תשכח. ובסוכה (כ.) דנשתכחה תורה ועלו ר"ח ובניו ויסדוה. ומצד דברי־תורה דכתיב בה אמת, כח דבורו להיות אמת, דהיינו מבורר לעין ולא אמונה לבד. והוא מדת יעקב אע"ה, שהוא נגד שם הוי"ה הכולל כל העולמות ומבריח מקצה לקצה, גם בעולם עשיי' במעשה ממש. ועיקר סמיכת נופלים ממדריגתן הוא על־ידי דברי־תורה שנותנת עוז ותושי'. והיינו על־ידי דבור של אמת בהכרת מעלת השם יתברך, הגם שהוא מרוחק ממנו בתכלית. שזהו דברי־תורה שאינו כעומד לפני המלך, וזה אפשר גם בעת הנפילה והריחוק ועי"ז נסמך. אבל תפלה שהוא כעומד לפני המלך היינו מקורב, זה א"א בעת נפילה, שהרי אינו מקורב. וגם א"א בתפלה לעני מפאת שברות לב, שגם לזה צריך חיזוק, ובעת נפילה אף זה אין לו רק הלב מטומטם כאבן לגמרי. וע"ז א' (שם נב:) משכהו לבהמ"ד, אם אבן וכו' הוא מתפוצץ. שע"י דברי־תורה הוא נסמך ונתחזק להתעורר לקום מנפילתו. וספור שבחו של מקום היינו נגד דברי־תורה, שכולה אינה אלא שבחו של מקום, כמ"ש כי שם ה' אקרא וגו'. ודרז"ל בברכות (כא.) על דברי־תורה. ופי' שם הוא השבח, כי שמותיו ית' מורות על כחותיו. וכן שם הוא הרצון, וכנודע כי שמו גימ' רצון, כי כחותיו ית' היינו מדת רצונו. וכן התורה רצונותיו ית', כלשון רז"ל שאמר ונעשה רצונו. וכן כל ג' ראשונות היינו כך רצונו ית'. ומאחר שהש"י רוצה להיות סומך נופלים, ודאי יהי' סומכם אע"פ שהנופל אין בו כח ודעת לבקש על עצמו, זהו שיעורר רצון. אבל אנו אומרים שכך הוא רצונו מעצמו ממילא, על־ידי דבור זה מתעורר מדת רצונו העצמי לזה לפעול, כיון שא"א לזה הנופל לאתערותא דלתתא בתפלה, ע"ז נא' ואביט ואין עוזר וגו' ותושע לי וגו':