צדקת הצדיק/רלט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · צדקת הצדיק · רלט· >>

[רלט] כל רשעי ישראל אשר נפשותן זוממות והולכת, שזה דין כף הקלע הנז"ל אות רל"ד. שנפשו ‏מלובשת באותן מחשבות זרות גם אח"כ, ומשוטטת בעוה"ז באותן מקומות כנודע. מחשבתן זו ‏מתפשטת באויר כי המחשבה רוחניות וכן הנפש. וכאשר משוטטות באויר הם מתפשטות גם ללב ‏האדם, וכנ"ל אות ר"ה. דהאויר מכניס הרהורים בלב. וזה ענין הנזכר בספרים ביאת נפשות לחכמי ‏הדור לתקנם, פי' כאשר נולד בו מ"ז והרהור מאיזה תאוה או קנאה וכבוד וכדומה, שיודע שאינו ‏מעצמותו כלל. וגם לא מן המקורבים אצלו, החיים שגם הם מולידים בו לתקנם כנ"ל אות רי"ט. כי מה ‏שהוא מהמקורבים שייך ג"כ לעצמותו רק שכבר נפלט מלבו, אבל מ"מ יש לו התפשטות סביביו. ‏כענין מקיף באור כך זה לעומת זה בחושך, שמאחר שהם בעלי בחירה ויש כח בהטיי', הרי זה נקרא ‏יצ"ר שביד האדם לכופו, והוא יצ"ר המקיפו, והמ"ז באה לו מצד המקיף, וההכפי' לזה והחלצת הטוב ‏המלובש בו הוא ע"י התעוררות אור מקיף לעומתו. כי כמו שהם יצ"ר שבהם הוא מקיף לו, כך אור ‏וטוב שבו הוא מקיף להם. ועי"ז מעורר התעוררות טוב בהם, כטעם מושל מקשיב ע"ד אמת כל ‏משרתיו צדיקים (כמ"ש חולין ד:). וכתר נקרא אור מקיף, וכתר היינו ממשלת המושל על עבדיו. ‏וידוע שהכתר הוא מכלל הי' ספירות, שהגם שהוא למעלה מהרגשה אף במוח כלל, מ"מ הוא המוליד ‏ראשית הגלוי דמחשבת המוח, כנודע דנקרא יש מאין. והאין הוא עומק ראשית של היש, וממילא ‏נמשכים ממנו אח"כ כל הי"ס קומה שלימה ונכנס ללב ולכחות הפעולה. וכן בזלעו"ז המ"ז שנולדים ‏בו מצד המקיף מולידים יש במוח, ואח"כ הרגשה בלב ג"כ ועוד יותר, רק צריך להתגבר מיד נגדם. ‏אבל המ"ז שבאה דרך העברה בעלמא, שאין לה שום שייכות עם עצמותו כלל, דהיינו שאינו מצד ‏המקיף רק מצד נפשות הזוממות והולכות. הגם דלמי שאין לבו נקי ודאי גם זה מוליד תיכף רצון ‏בלבו ג"כ לזה, דמצא מין את מינו וניעור (ע"ז עג.). לאותן שלבן נקי לגמרי אינו מוליד כלל קומה ‏שלימה, רק עובר במחשבתו ממילא ואינה ניכרת ועושה רושם כלל. וכמו מחשבה קדושה דפושעי ‏ישראל הנ"ל אות רל"ח. ואם נתעורר ע"ז תיכף והחליץ הטוב והד"ת הגנוז בו כנ"ל אות ר"ג, אז ‏ממילא מתקן ג"כ אותו נפש שהיא מצד הקדושה באמת וכח מיוחד בקדושה ובד"ת, רק שהמ"ז שלו ‏בחייו מלבישו, וכאשר הוא יגע ומצא הטוב הגנוז בו, ממילא נעלם הרע ונתבטל, ואותו הנפש נכלל ‏בקדושה. ואם לא תיקנו תיכף אז יוכל להיות ע"י השינה ישכים וימצא עצמו ברע באמת כאותו שורש ‏הרע שנתעבר בו ע"י המ"ז והרהורא דיומא שלא תיקנו, כידוע מטעם האריז"ל על שינה לצדיקים כו'. ‏ושכן הי' ביוחנן כהן גדול ששימש כו' ואח"כ נעשה כו' (ברכות כט.) ע"י עיבור נשמת רשע. והיינו ‏כשפגעה בו ולא תיקנה, שפעמים היא מתוקף הרע המלבישה, ר"ל שהיתה שקועה בחיים הרבה כל ‏ימי' בתוקף חמדות זרות ואש דתאוה או כעס וכיוצא בכח והתלהבות כל חלקי גופו. וכן הוא מלביש ‏ח"ו נפשו אח"כ, וכשפוגע מחשבה זו באדם צריך כח להחליץ הטוב שהוא הנפש הגנוז ממנה. והכל ‏לפי מה שהוא אדם אם אינו נקי לגמרי, כענין לבי חלל, אם תוקף הרע שבזה הגיע למדריגה עצומה ‏מכפי מדריגת נקיון לבבו, יוכל ח"ו למצוא מין את מינו באותו שמץ, כ"ש שאין נקי בו. וכך הוא ‏המשפט לפי שפגעה בו ממילא ולא בא מצד אתערותא דילי', רק לפי שלא תיקן הוא משכים אחר ‏השינה ונפילת המוחין מוצא מוחין חדשים מעורבין ח"ו עם הרע ההוא, ומולידים קומה שלימה ‏בקרבו ח"ו. וזה טעם מה שכתבו כי סכנה גדולה לתקן נפשות שפגומים ביותר כנודע. ולפי שזה ‏ממילא, ואין הקב"ה בא בטרוניא, ודאי אין מזמין לאדם אלא מחשבות שבכחו לתקנם [אם לא ‏בפשיעתו ח"ו כענין יוחנן כ"ג]. והוא מדה נוהגת בכל אדם, רק מי שאינו בודק בחדרי לבבו בכל רגע ‏אינו עומד ויודע זה כלל, והוא שלא בדעתו. ומ"מ זכות גדול הוא לו עי"ז, כי בתיקון אותה הנפש הוא ‏זוכה בכחה שבקדושה להתלוות עמו ולהאיר לו נוסף על נר נשמתו של עצמו, שנעשה לו כמו בן ‏ותלמיד, דברא מזכה אבא (כמ"ש סנהדרין קד.) ומתלמידי יותר מכולם: ‏