צדקת הצדיק/רלב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · צדקת הצדיק · רלב· >>

[רלב] כל עניני העולם וכל הנבראים מזכירים לאדם שיש בורא, וכמ"ש (ברכות ו:) כל העולם כולו לא ‏נברא אלא בשביל זה. פי' שידע זה על ידה ויכיר שיש בורא עולם. וכמו ששמעתי על מלאה הארץ ‏קניניך. פי' לקנות על ידם אותך, והש"י מזמין לאדם בכל יום דברים וענינים שונים, אולי על ידם יבוא ‏לזכירה בבורא. כי באמת ההצלה משכחה, זה אינו ביד האדם, דלכן לא נא' אנכי וגו' בלשון ציווי, ‏שא"א לצוות על הידיעה דאנכי שלא ישכח. שציוי הוא רק מה שביד האדם לקיימו. וכששוכח הרי ‏הוא שכח מזה - ושכח גם מהמצוה. רק צריך לסייעתא דשמיא, והסייעתא דשמיא הוא ע"י לא יהי' וגו'. ‏פי' אלהים - כח ויכולת בכ"מ, והיינו בכל שימושו בכחותיו, באיזה כח מכחות הגוף, ראי' או שמיעה או ‏מעשה או הילוך וכיוצא, יכיר שהש"י הוא הנותן לו כח זה. וזה טעם הברכה לפני כל הנאה, ובלא ‏ברכה מעל (כמ"ש ברכות לה.). שהרי באמת קדשי שמים הוא וכחות הש"י, ולא הותר אלא ע"י ‏ההכרה שהוא מהש"י ושהוא הנותן. וזה שא' (שם מ:) לא עברתי ממצותיך - בברכה, ולא שכחתי - ‏בהזכרת השם. דב' אלה אנכי ולא יהי' שורש התורה במצות ועבירות. וסתם שכחה הוא שכחה ‏מהש"י, וזהו בבטול אנכי. וסתם עבירה שבכל התורה כולה, היינו שלוקח הנאותו וצרכיו ומשתמש ‏בכחותיו בלעדי רצון הש"י, דהיינו השבח מקודם לו ית' שנתן לו הנאה זו וכח זה. וזהו כל ענין ‏עבירה ורמיזות של כל השס"ה ל"ת. ודבר זה ביד האדם להיות בשב ואל תעשה. וכאשר מתעורר ‏לפעולה ושימוש שהוא התעוררות גופני, אז יתעורר בנשמתו ג"כ לדעת שהש"י מעוררו בכח זה, ‏ועי"ז יבוא להיות אנכי קבוע בלב וקיימא תמיד לא יזוז רגע א'. וזהו תקנת רז"ל בברכות על כל ‏דברי הנאת הגוף במזון ובראיי' ובשמיעה, כקול תרנגול ובשורות טובות ולהיפך ובמלבושיו וכיוצא. ‏וזהו התחלת הש"ס - שהוא שורש כל התורה כולה. כפתיחת התושב"כ באנכי ולא יהי', שזהו כהת"כ ‏ואידך פירושא זיל גמור, עצות שונות בכל זמן ובכל מקום איך לבוא לזכירה זו. אבל המכוון בכולם ‏הוא ידיעת האלהות, שלא יזוז מן הלב ולא ישלוט בו השכחה ח"ו. ‏