צדקת הצדיק/רלג
[רלג] להנצל ממחשבות זרות והרהור שחוץ מרצון השם יתברך כל היום, זה א"א אלא מי שנקי לגמרי מנגיעה לגופו. והיינו כאשר כבר הרגו ליצ"ר, כדוד המע"ה, "ומאן דנצח בקרבא יהבין לי' כו' צלותא". (כמ"ש תקו"ז סו' תיקון יג). כי מי שאינו נקי ממ"ז כל היום לא ימלט גם כן ממ"ז בתפלה, וכמ"ש (ב"ב קסד.) "דעיון תפלה אין אדם ניצול". ומשמע דעל כל אדם קאמר. ואתאן דברי הירושלמי שהביאו התוס' (ר"ה טז:) "אנא מן יומא לא כוונית כפשטי'". שלא הי' אפשר לו להמלט בכל התפלה כולה משום נצנוץ מ"ז. ומחשבת מאן עייל קמי מלכא כו', הוא מחשבת כבוד מצד נגיעה לכבוד, נכנס מחשבה זו ביומא דבעי כוונות, שהכין עצמו כחסידים הראשונים שוהים כו' שיכוונו כו' (ברכות ל:). פי' יישרו הלב שלא יהי' בו שום נגיעה ורצון זולת רצון השם יתברך. ואולי בשעה זו יעזרו השם יתברך לנצח בקרבא ולבטל היצר מקרבו. ומחשבת מנית פרחייא ודמוסיא, שהוא הרהורים דרכושו הוא מצד נגיעה דתאות ממון. ומחזיקנא טיבותא לרישא כו', דמצד הקנאה בא מ"ז בעת מודים שהוא ההודי' על חסדי השם יתברך. והמקנא הרי חסר ואינו מודה להש"י על טובותיו, אדרבא מתרעם על שנותן טובה לחבירו. וז"ש בב"ק (טז.) "שדרו כו' וה"מ דלא כרע במודים". דרקב עצמות קנאה, ושורש נחש הוא קנאה, כמשז"ל (סנהדרין נט:) "ראה כו' ונתקנא". וכן האכלת חוה לאדם מטעם קנאה. וידוע דג' אלו קנאה תאוה וכבוד אין אדם כמעט שיהי' נקי לגמרי. וכמש"ל "ומי יעמוד לפני קנאה". ובתאוה אז"ל (מ"ר ר"פ תזריע) "אפי' חסיד שבחסידים כו'". וא"צ לומר בכבוד שהוא כולל דשניהם כנודע. לכך אין אדם ניצול ממ"ז. ולפי שקנאה הוא הגרוע מהכל ושורש נחש, שנגדו המצורע המשתלח חוץ למחנה ישראל, שהוא על קנאה שכולל כל הז' דברים שחשבו רז"ל (ערכין טז. ומ"ר ר"פ מצורע). וכאמרם ז"ל (ב"ר פ' כ) דנחש הוא מצורע, לכך אמר מחזיקנא כו'. דהגם דודאי אין אדם נקי מעטיו של נחש שהרי סוף אדם למות ע"ז. רק מכל מקום טיבותי' לרישי' - הוא שורש נשמת ישראל, כרע מנפשי'. ועצמות החב"ד שבראשו נקיים מזה. רק המ"ז הוא לבוש שאינו מעצם שורש ישראל כלל, דהוא חוץ למחנה ישראל כנ"ל. ולכן לא זכר מהו אותן מ"ז, דמה שהם ספרו המחשבה הוא כדי להעלותה, כנ"ל אות ר"ג בענין החלצת דברי־תורה מן המ"ז, דבודאי יש רמז בזה גם כן לסודות דברי־תורה הגנוז תוך המ"ז. כי הלבוש הוא כפי הראוי לאותו אדם, היינו לפנימיות החכמה משא"כ הלבוש דקנאה הוא להעלימו לגמרי כנ"ל אות רי"ח. והעלאתו הוא על־ידי אמירת מחזיקנא כו'. דבאמת הראש אינו כן כמו הלבוש, ושאינו באמת כך כלל. וזהו התיקון למצורע שילוחו חוץ למחנה ישראל, דעי"ז שיכיר שזו המדה אינה ממחנה ישראל ומצד שם יהדות שעליו, שזהו שורש נשמתו הוא מרוחק מזה לגמרי, על־ידי הכרה ברורה זו היא התיקון והרפואה לקודם, כשהוא מדבק עצמו בשורש קדושת שם ישראל שעליו, ממילא נפרד מן הרע ונרפא גם אלהבא. דז"ש בזוהר משפטים ק' א'. "דמאן דלא כרע במודים אינו קם בתחה"מ". פי' דהוא משורש הרע דקנאה, והוא מי שהוא חוץ למחנה ישראל בשורש נפשו.