צדקת הצדיק/קטו
[קטו] כשמחדש דבר בתורה צריך שלא יהיה מצד שום נגיעה בלב שרוצה כך או להתפארות או לחלוק על דברי זולתו וכיוצא, רק מצד התשוקה לידע האמת, ואז אפילו טועה נקרא דברי־תורה ודברי אלהים חיים,
שהרי נזכר בתלמוד דברי הטועים ושנדחו מהלכה, שגם ההו"א הוא דברי־תורה. שכך יסד ה' יתברך מושכל ראשון ואחר־כך הגעה לאמת, וגם המושכל ראשון הוא מה' יתברך ודברי אלהים חיים. אבל כשהוא מצד הנגיעה אז אינו נקרא "דברי־תורה" כלל, כמ"ש בירבעם (מלכים־א יב לג): "החודש אשר בדא מלבו", ובודאי הוא דרש להם איזה דרש ולימוד שחג האסיף הוא בחשון; רק לפי שהיה מצד הנגיעה לעשות נגד בית־דין שבירושלים נקרא "אשר בדא מלבו", ולא נאמר בזה: אלו ואלו דברי אלהים חיים;
וכן דואג, עשה הכל על־פי התורה בדעתו, כי ראש הסנהדרין היה והוא הורה עמוני ואפילו עמונית על־פי הלכה שבדעתו, שהרי אשתיתו נגדו (כמ"ש יבמות עז.) וממילא אי־אפשר שיהיה דוד מלך, והוא מפסולי קהל ודנו למורד במלכות וכן לאחימלך. ושאול אף־על־פי שהיה סבור גם כן כן, הוא היה בטעות ונקרא באמת "בחיר ה'". אבל דואג, דברי תורה אלו נבעו מלבו מצד הקנאה, ואלולי נגיעה זו לא היה טועה. באופן זה נעשים דברי תורה סם המות, רחמנא ליצלן, שנאבדו מן העולם, כי אין זה נקרא "דברי־תורה" באמת כלל רק למראית העין [ואין בכח דברי־תורה כאלו להוציא נפשות כלל, כענין אל אחר אסתריס ולא עביד פירין. והיינו כמ"ש (חגיגה טו:) ובפרק חלק (קו:): מי זוטר כו' אלא רחמנא לבא בעי. ורוצה לומר: שהחכמה שבמוח יהיה מחוברת עם הבינה שבלב יחד, והחכמה יהיה יוצאת מן הלב, וזה על־ידיהדעת המחבר חו"ב, מה שאין כן אל אחר אין בו דעת, כמש"ל אות ק"ז. ועל זה אמרינן (ויק"ר סו"פ א): תלמיד־חכם שאין בו דעה כו']: