צדקת הצדיק/קטו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

‏[קטו] כשמחדש דבר בתורה צריך שלא יהיה מצד שום נגיעה בלב שרוצה כך או להתפארות או ‏לחלוק על דברי זולתו וכיוצא, רק מצד התשוקה לידע האמת, ואז אפילו טועה נקרא דברי־תורה ודברי ‏אלהים חיים,

שהרי נזכר בתלמוד דברי הטועים ושנדחו מהלכה, שגם ההו"א הוא דברי־תורה. שכך יסד ‏ה' יתברך מושכל ראשון ואחר־כך הגעה לאמת, וגם המושכל ראשון הוא מה' יתברך ודברי אלהים חיים. אבל כשהוא מצד ‏הנגיעה אז אינו נקרא "דברי־תורה" כלל, כמ"ש בירבעם (מלכים־א יב לג): "החודש אשר בדא מלבו", ובודאי הוא דרש להם איזה ‏דרש ולימוד שחג האסיף הוא בחשון; רק לפי שהיה מצד הנגיעה לעשות נגד בית־דין שבירושלים נקרא "‏אשר בדא מלבו", ולא נאמר בזה: אלו ואלו דברי אלהים חיים;

וכן דואג, עשה הכל על־פי התורה בדעתו, כי ראש ‏הסנהדרין היה והוא הורה עמוני ואפילו עמונית על־פי הלכה שבדעתו, שהרי אשתיתו נגדו (כמ"ש ‏יבמות עז.) וממילא אי־אפשר שיהיה דוד מלך, והוא מפסולי קהל ודנו למורד במלכות וכן לאחימלך. ושאול ‏אף־על־פי שהיה סבור גם כן כן, הוא היה בטעות ונקרא באמת "בחיר ה'". אבל דואג, דברי תורה אלו נבעו מלבו מצד ‏הקנאה, ואלולי נגיעה זו לא היה טועה. באופן זה נעשים דברי תורה סם המות, רחמנא ליצלן, שנאבדו מן העולם, כי אין ‏זה נקרא "דברי־תורה" באמת כלל רק למראית העין [ואין בכח דברי־תורה כאלו להוציא נפשות כלל, כענין אל אחר ‏אסתריס ולא עביד פירין. והיינו כמ"ש (חגיגה טו:) ובפרק חלק (קו:): מי זוטר כו' אלא רחמנא לבא בעי. ‏ורוצה לומר: שהחכמה שבמוח יהיה מחוברת עם הבינה שבלב יחד, והחכמה יהיה יוצאת מן הלב, וזה על־ידי‏הדעת המחבר חו"ב, מה שאין כן אל אחר אין בו דעת, כמש"ל אות ק"ז. ועל זה אמרינן (ויק"ר סו"פ א): תלמיד־חכם שאין ‏בו דעה כו']: ‏