צדקת הצדיק/נח
בדבר שהאדם נקי ממנו ואין לו שום נגיעה ותאוה, נקרא "צדיק" לאותו דבר, [וכדרך שכתב הרשב"א בנדה (יד.) לענין גמלין - כולם רשעים. ובסוף קידושין (פב.) איתא: רובן כשרים. דלגבי זה רשעים ולגבי זה כשרים] לענין שעליו הכתוב אומר (משלי י"ב, כ"א): "לא יאונה לצדיק כל און" – באותו דבר; ולכך השוגג נקרא "חוטא", וצריך כפרה, שמאחר שהאלהים אינה לידו ע"פ (שמות כ"א, י"ג) הוא לאות כי עדיין איננו נקי.
ובסוטה (כח.): בזמן שאין האיש מנוקה מעוון – אין המים בודקים אשתו [ולכן תני נזיר ואחר כך סוטה, עיין ריש סוטה (ב.), כלומר: שיהיה הוא תחילה מנוקה מעוון] כדי שיבוא לו בירור מן השמים לשמרו מעבירה.
וכן דרשו רז"ל ברש"י (הושע י"ד, ב'): "כי כשלת בעוונך" – באו לך מכשולים "בעונך"; ומן המכשולים שאירעו לאדם יוכל לדעת דברים שאיננו נקי מהם עדיין במעמקי־לבו. ואמרו ז"ל (ב"ר מא ז) על לוט, מי שלהוט אחר בולמוס תאווה, חשק עז של עריות – סוף שמאכילין אותו מבשרו.
ולפעמים המכשולים במכוון, כדי לעוררו על־ידי־כן שישוב על אותו דבר.