פר אחד/נג
פרק ג'ן
הלכו ישראל אצל משה תתננו כצאן לטבחה ולא לאש אוכלה ראה משה בצרתן של ישראל וכו'. נלע"ד לפרש דטענו ישראל לפום דינא דכיון דלשון הרע הוא בלשון הריגה, א"כ המדבר לשון הרע מד' מיתות ב"ד מה ששייך לו הוא הרג בחרב מסיבת חרב פפיות, והרי קי"ל דסקילה ושרפה חמורה מהרג וא"כ איך יהיו נידונים בשרפה, ומשה דשמע דהדין עמהם התפלל עליהם.
אותו האש שירד מן השמים שקעה בארץ ולא חזרה למקומה לשמים. מוה"ר ולע"א [ולא עוד אלא] הרבה מטעמים אמאי לא חזרה לשמים יע"ש. ויתכן עוד לומר כענין שאמרו משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי בין לטוב בין למוטב אחור לא ישוב, וכן היה במה שטמן משה בפעור כדאיתא לעיל פרק מ"ה, ועדיפא מינה אשכחן בחגיגה די"ב ע"ב דאש וברד שלג וקיטור דדוד ביקש רחמים והורידן לארץ מדכתיב לא יגורך רע. ועיין להגאון מרן זקני בספר מערכי לב ח"א דרוש ל"ב ובסה"ק צדקה חיים דרוש כ"ו טעמים אמאי בקש דוד על ככה יע"ש, דון מינה דכאשר ירד הגשם על הארץ לא ישוב כן בכל דבר ובפרט כגון זה ודוק.
עד ה' פתחים וקרא על אבשלום ה' בני בני והחזירו מחמשה פתחים. בפ"ק דסוטה ד"י ע"ב מנו שמונה שהעלהו מז' מדורי גהינם והכניסו לגן עדן, ואילו הכא חשיב חמשה, ואתיא כההיא דר"מ דפרק חלק דאין לו חלק לעוה"ב. ומוה"ר ולע"א [ולא עוד אלא] העתיק לשון המאמר ולא נתעורר כלל ובסיום לשונו נקט ח' כל' הגמרא דסוטה.