פרי הארץ/בשבת שבתוך הפסח
"וספרתם לכם ממחרת השבת" (שמות כג, טו) נאמר בזוהר (ח"ג צז.) כההיא איתתא דיתבא ביומי מסאבותא. הענין ידוע למאמינים ברוחניות וחיות ניצוצות הקודש שבכל דבר גשמי ודבורים ומחשבות ומדות ורצונות אשר הכל מיד ה' השוכן בתוכם ממש ובלתו אין שום חומר וצורה טעם וריח וכולם פגרים מתים בלתי נמצאים כלל בלא הויותו, אבל כל מציאותם ועסקם בעולם הוא יתברך בעצמו חיות הקודש וחי החיים:
והנה צמצום החיות הקודש שבתוך כל מתגשמים נקרא גלות השכינה, כי הצמצום הוא גלות להשוכן בתוכם. ולהיות קודש ישראל עלה במחשבה תחילה והכל נברא בשבילם, הרי שהכל מתנהג על ידם, ויש לאל ידם להעלות השכינה מעלה מעלה, או להורידה ח"ו מטה מטה, על ידי עסקיהם. שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם אפילו בתוך הקליפות, וזהו חיות הקליפות ר"ל כשנמשך אחד מישראל אליהם הרי השכינה שממשיך עמו מחיה הקליפות והמותרות הנמשך מן השכינה לחיות הקליפות הוא הנקרא בשם כתם וטומאה (כ"י) [כי] היא רוחא דמסאבותא השורה על האדם הממשיך בזה, ומאז והלאה מבלתי יכולתו להתדבק בקדושה אחרי היות גשמית רוחא דמסאבותא אשר עליו מסך המבדיל בינו ובין הקדש עד שיטהר מטומאתו הנ"ל, וכל היותר שחטה שטים העמיק שאולה לכנס בעומק הקליפות צריך להתאמץ ולעלות יותר מדרגא לדרגא ולהמשיך עליו רוח הקדש במקום הטומאה שיוצא משם, כידוע שאין שום ריקות בעולם כי אם מקבל טומאה או טהרה וקדושה:
ולכן כשיצאו ישראל ממצרים שהוא עומק הקליפות בכדי לקבל התורה, בינת נבונים תסתתר עד אחרי ספירת ימי טהרתם מדרגא לדרגא חמשים יום שהם שערי בינה ותשובה לשוב מדרכם הראשון ולזכך חומרם, ובלתי זה לא היו יכולים לקבל הבינה והחכמה שהוא התורה:
והנה התשובה הזה נוהגת בכל עסקי עולם הזה, היא הנקרא חכמה תתאה שהוא ענין "בכל דרכיך דעהו", להיותו עוסק בכל עניינים גשמים בדביקות והתקשרות השכינה חיות הקודש שבתוכו. דרך משל הטעם שבכל מיני מאכל או חיות וקיום כל דבר ודבר הוא השכינה שבגלות, והנה כל זה החיות וקיום, הוא המושג לאדם יש לו חיות הקודש, משאינו מושג גבוה על גבוה שומר, המשפיע וממשיך חיות בתוך המושג, הוא הנקרא אור מקיף ורב טוב שאינו יכול ליכנס ולהתצמצם בתוך אותו הדבר, לכן נשאר בסוד אור מקיף את החיות שבתוכו. ואם האדם עוסק בכל ענינו בדביקות השכינה וחיות הקודש שבתוכו, וממנה נמשך להתקשרות האור מקיף, שהרי יש המשכה מזה לזה, הוא הנקרא יחוד קודשא בריך ושכינתיה, ועסק עולם הזה כזה הוא בירור יותר מן הקליפות, שאפשר להגיע לקבלת התורה שאין למעלה הימנה, כמעשה חנוך שהיה תופר מנעלים:
וזהו ענין יציאת מצרים בלילות, כי יציאת מצרים נקרא היציאה מן הקליפות, ולילות נקרא כל גלות השכינה המצומצם בתוך שום דבר, וזהו (ברכות יב:) 'ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא "כל ימי" לרבות הלילות', כי מלת "כל" מורה על החמשים שערי בינה ותשובה, והם הנכללים בכל עניני עוה"ז בז' ימי הבנין, שהרי עולם חסד יבנה שהם ז' פעמים ז' מ"ט ימי הספירה לשון ספיר וזכוך החומר, "וספרתם לכם" כי מלת לכם מורה על עניני עולם הזה כמאמר (פסחים סח:) חציו לכם וחציו לה'. וזהו שתזככו ברור וספיר גזרת הלכם ממחרת השבת תספרו, שענין מחרת הוא השאינו מושג, שהרי אינו מושג כי אם היום ולא המחר. וכן השכינה שבתחתונים והדביקות עמה מהיכן תהיה הארתם וספירתם מן המחרת הוא השאינו מושג, וכן מדרגא לדרגא מן המושג לשאינו מושג עד חמשים יום. וזהו ענין הגדלות על דרך משל שהרי חיות התינוק והגדול שוים הם מלבד שחיות ושכל התינוק הוא בהעלם ואינו מלובש באברים שידעו האברים להתנהג בהשכל משא"כ הגדול, כן דרך כל הדביקות ויחוד קוב"ה ושכינתיה בעניני עוה"ז או מעשה המצות והתורה הוא להתדבק דביקות גמור ולהמשיך ולהלביש על עצמו אותו חיות הקודש השוכן בענין עסקיו ודבורו מצותיו תורתו ותפלתו זהו שמזכך האברים והחומר מן הקליפות, כי בהכניסו את השי"ת בתוכו שם נתפרדו כל פועלי און, ואחרי התלבשו בדביקותו הוא גדלות השכל שמכניסו לפנים וממילא צריך להיות אור מקיף יותר גדול עד כי יגדיל תורה ויאדיר: