פרדס רמונים כ ט

<< · פרדס רמונים · כ · ט · >>

פרק תשיעי: עוד בשם אלדים שם (בהקדמה, דב.) מאמר א' וז"ל א"ר שמעון על דא שמייא וחיליהון במ"ה אתבריאו דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' וכתיב מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים על השמים איהו לסלקא בשמא. בגין דברא נהורא לנהוריה ואתלבש דא בדא וסליק בשמא קדישא ה' עילאה. וע"ד בראשית ברא אלהים דא אלהים עילאה. דהא מ"ה לא הוי הכי ולא אתבני. אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אילין אל"ה מעילא לתתא ואימה אוזיפת לברתא מאנהא וקשיטת לה בקישוטהא. ואימתי קשיט לה בקישוטהא כדקא יאות, בשעתא דאתחזן קמה כל דכורא דכתיב אל פני האדון ה'. ודא אקרי אדון כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ. כדין נפקת ה' ואעילת יו"ד ואתקשטת במאני דכורא לקבליהון דכל דכר בישראל. ואתוון אחרנין משכין לון ישראל מלעילא לגבי אתר דא. אלה אזכרה. אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי ברעות נפשא בגין לאמשכא אתוון אלין וכדין אדדם מעילא עד בית אלהים למהוי אלהים כגוונא דיליה. ובמה, בקול רינה ותודה המון חוגג עכ"ל. ופי' ע"ד שמייא וכו' למאי דהוה סליק אדעתין בזהר בביאור ענין מי אלה שנתבאר בפרק הקודם היה קשה למה נבראו שמים וחיליהון במ"ה כדכתיב כי אראה וכו'. כי מה יחס כינוי מ"ה אל המלכות לענין בריאת שמים וחיליהון. אמנם לפי מה שפירש אליהו להרשב"י ע"ה בשם אלהים שפי' מי אלה כמו שבארנו בפ' הקודם מענין מ"י ואל"ה, יתישב טעם מ"ה לבריאת שמים וחיליהון כאשר יתבאר בע"ה. וזה המאמר הוא סוף מאמר הקודם בפרק הקודם. וקודם נתינת טעם למלת מ"ה לבריאה הכריח הענין מהפסוק. כי הפסוק אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וזה חוזר אל שם מ"ה הנז'. ואמר שהם מעשה אצבעותיך מה. וז"ש קודם לזה מה אדיר שמך. ר"ל מ"ה הוא שמך האדיר במלכות הנקרא ארץ. וזה כוון באמרו דכתיב כי אראה שמיך וכו' וכתיב מה אדיר וכו'. ומפני כי סוף הפסוק אשר תנה הודך קשה לכאורה לפי' זה. ולפי האמת הוא הכרח אל העניין. לזה סיים פי' הפסוק ואמר על השמים איהו לסלקא בשמא. פי' הוד שמך השלם אינו במלכות כי מלכות הוא מ"ה לבד. אמנם הודך הוא על השמים שכוונתו על תפארת הנקרא שמים, והיא הבינה שהיא על השמים ת"ת. בגין דברא נהורא לנהוריה הכונה שהאציל אל"ה שבהם מתלבש מ"י כדפי' בפרק הקודם. והם מאורות שבהם נתלבש אור הבינה הנעלמת הנקראת מי. וסליק בשמא קדישא כו' פי' אז נשתלם השם ונתעלה האצילות של הבינה בשם אלהים. וע"ד בראשית וכו'. פי' הכריח הענין כמוסכם בפי הכל כי אלהים זהי בינה, דאל"כ מאן לימא לן שהוא בבינה נימא שהוא במלכות. אלא ודאי מן הטעם שפי' דלא שייך שם אלהים במלכות אלא ע"י עליית רגלים כדמפרש ואזיל. וז"ש דהא מה לאו הכי שהרי מדת המלכות לא שייך בה מ"י אלא מה. וכיון שכן אע"פ שתתייחד עם אלה לא תעלה בשם אלהים מלא אלא (הם שהם, היא) [אלה"ם שהמלכות היא מ"ה] בה' ולא בי'. וז"ש דהא מ"ה לאו הכי, פי' אינה בי' אלא בה'. ועוד דלא אתבני להיותה נקראת (בהם, אלה) [בשם אלהים] אלא ע"י המשכת אל"ה אלה וזה א"א אלא ע"י כח בני אדם כאשר יתבאר. וזה שחזר לבאר על ראשון ראשון. ראשונה למה נקראת מ"ה. אמר ואימא אוזיפת לברתא וכו' פי' להבין הענין הזה צריך אל מה שבארנו בשער המציאיות מענין המלכות שיש לה שני מציאיות. הא' מציאות שבו נקראת י' והיא דקה ביותר וזהו מצד החכמה זכר, לכן אז היא בצורת זכר והיא אות ברית מילה בסוד היו"ד שבה. ומצד הבינה יש לה מציאות הה"א שהיא הבנין אשר נבנתה בלקיחתה מן האדם דכתיב (בראשית, ב) ויבן ה' אלדים את הצלע. הבינה (הבינה,) [בנה] את הצלע שהיא המלכות בסוד היו"ד ונבנתה הה"א. וטעם שנבנתה הה' בה מצד הבינה, הוא כי לבינה ג"כ צורת הה"א. והה"א ג' ווי"ן בסוד חסד דין ורחמים כאשר ביארנו בשער הנזכר. והנה המלכות אינה נבנית מהבינה בקישוטיה הנחמדים שהם מציאות היו"ד אשר בבינה הנרמזת ביו"ד של מ"י. אמנם אוזיפת לה מבניין הה"א שהיא בחינת ה"א שבה כי היא בחינה קרובה אל מלת אלה הנזכר והנה המ"ם של מ"י והמ"ם של מה הם שוים מטעם שהוא רומז אל כללותם מד' סטרין שהם ד' יסודות. הבינה מצד היותה משפעת בהם, והמלכות מצד קבלתה מהם. ובזה לפי שהיא בחינה מתגלית יצאו שוים. אמנם קשוטי הבינה שבהם היא מתקשטת שהיא מציאות היו"ד אין לה מצד הבינה בכל הזמן בלתי בהראות כל זכר אל פני האדון ה' שהיא המלכות בבחינת היו"ד כמו שהכריח מפסוק ארון הברית אדון כל הארץ. הנה כי המלכות נקרא אדון בבחינת היו"ד ולפניה נראין הזכרים כדכתיב אל פני האדון. כדין נפקת ה"א וכו'. פי' כי לפי שאז מתראים לפניה הזכרים ולאו דווקא הזכרים אלא הזכרות ממש אות ברית היה מתראה לכל א' אם היה שומרו בטהרה. וזהו לשון זכורך ולא כתיב זכרך שנראה הזכר עצמו אלא זכורך שהוא האבר הקדוש אות ברית יו"ד וכן דקדק בזוהר במ"א (משפטים דף, קכד.). ומפני שהיו מתראים הזכרים. לכן היא היתה מתקשטת בקשוטי הבינה עצמה שהם מצד החכמה דהיינו יו"ד. וז"ש אתקשטת במאני דכורא וכו' פי' בכלי הזכר דהיינו מצד החכמה והיא אות ברית כדפי'. והנה אז ע"י הזכרים היתה בחי' מ"י. ואתוון אחרנין כו' פי' אותיות אל"ה הצריכים להשלים שם אלדים היו מושכים אותם ישראל מלמעלה למטה, הכוונה היו מייחדים את המלכות הנקראת מי עם האבות שהם החסד והדין והרחמים הנקראים אלה. ולהורות כי ענין היחוד וההמשכה הזאת היתה טורח ודוחק גדול. הכריח הענין מפסוק אלה אזכרה. ופי' כי אין הכוונה אזכרה כפשוטו שהוא זכרון אחר הגלות אלא הזכרון ממש בזמן הרגלים כי היו ישראל מתפללים על יחודם באותיות אלה בדמע הלב ובתפלה ובתחנונים וזהו שהיו זוכרים אל"ה בתפלתם והיו שופכים דמעות כדי להמשיך ולייחד אותיות אל"ה אל מ"י. וזהו אדדם [אדדם עם הכולל בגי' מ"י], הכוונה אורידם ואניעם ואשפיעם אל המלכות כדי שיהיה שם אלדים שלם. ובמאי בקול רינה ותודה וכו' פי' צעקה. או יהיה פי' רנת הלוים כדכתיב (במדבר יח, כג) ועבד הלוי הוא וכו', והמון חוגג הם ישראל העולים לרגלים. ונשלם ביאור המאמר הזה שבח לאל. והכלל העולה הוא כי אלדים שבמלכות הכוונה אל מ"י, פי' מ"ם של מ"ה והיא עצמה מ' של מי הנזכר בבינה, וי' הוא מציאות היו"ד שלה והיא נשפעת מצד מ"י שהוא י' של בינה מצד החכמה בסוד קוצו של ה' ראשונה, כאשר נבאר בפ' י"א בע"ה, ואלה הוא ג"כ אל"ה הנזכר בבינה. כלל זה הענין (בבינה המ, רומזת) בסוד שהוא משפעת בד' קצוות הם ד' יסודות והיו"ד על הסוד הנרמז. ובמלכות המ' הוא בסוד שהיא מקבלת מד' יסודות שהם ד' רגלי המרכבה. ואין לתמוה שאחר שהמלכות היא א' מד' רגלי המרכבה שאינה מקבלת אלא מג' שהיא עצמה הד'. כי כבר ביארנו בזה בכמה מקומות היות כח בחינה מקבלת מעצמה ומשאר הספירות שלמעלה ממנה. ואלה בבינה בסוד שהיא משפעת באלה. ובמלכות בסוד שהיא מקבלת מאל"ה. ואחר שנתעוררנו בפי' השם הקדוש הזה בכל ענייניו ומציאותיו מצאנום ג'. העקרי הוא בגבורה והוא מקומו המיוחד, הב' הבינה, הג' המלכות. וראוי שנחקור האיך השם הזה מורה דין, שהרי לפי מה שפי', אדרבה עקרו רחמים וכן מורה מה שפי' בכל א' משלשת המאמרים הנז' בפ"ז ח' ט'. ולזה נשיב בהקדמה מה שפי' בשער ט"ו פ"ג שבכל מקום שהמדרגות ממטה למעלה מורה דין והם דין, ולכן להיות כי בשם זה הם המדרגות ממטה למעלה הם דין. כיצד כי לפי מה שפי' בענין מ"י ואל"ה מן הראוי היה שיהיה סדר השם מי"אלה. כי מ"י הוא בסוד הנעלם בבחינה הנעלמת כדפי'. ואל"ה הוא בבחינה המתגלית. ולכן בא בהיפוך ממטה למעלה בג' פנים. ראשונה היות אלה קודם למי כמפורסם. ועוד קדם יו"ד למ"ם עם היות כי במ"י קודם מ' לי' נתהפכה המדה וקדם בהשם י' למ'. ואע"פ שאפשר לדחות כי אדרבה זו היא עקר סדרו שהיו"ד תקדם למ'. זו אינה ראייה, כי העקר שבשם הוא משמעות מ"י המורה על העלם הדבר ואם היה לשון ים היה מורה גלוי ובחינה מתגלית כמו שנבאר בערכי הכנויים בפ"ד. והטעם כי בהיות המלה י"ם מור"ה גלוי כי יו"ד שהיא נעלמת מתפשטת אל ד' סטרין שהיא מ' ונמצאת היו"ד שהוא נקודה בלי הרחבה מתרחבת אל מ' ומתפשטת אל ד' קצוות כי"ם המתרחב והולך. אמנם בהיות מ' קודמת אל י' מורה אדרבה העלם כי ד' סטרין אע"פ שהם רחבים ונמתחים בסוד החכמה עכ"ז הם נעלמים ומתקבצים בסוד היו"ד. שהיו"ד נקודה נעלמת וזהו מ"י המורה העלם. ולכן במלכות מ' קודם ה' המורה אדרבה יותר גלוי, שהמ"ם היא פתוחה קצת ואינה מתפתחת לכל הצדדים וה"א בחינה יותר מתגלית. אבל בהיותה מ"י מורה על כי היא מתעלמת בסוד הבחינות הנעלמות. ונחזור אל הענין כי מ"י ג"כ בא בהיפוך י"ם. עוד בא בהיפוך ג' והוא מפורסם בדברי הרשב"י ע"ה במקומות רבים בתיקונים ה' של שם הקודם לי' וגובר עליו ובארנוהו בשערים הקודמים. והרי בבחינות אלה עם היות שענין האותיות מורות רחמים ישפוט בהם הדין מפני הפוכים האלה. ע"כ הגיע מה שראינו לבאר בשם זה: