פרדס רמונים כ ח

<< · פרדס רמונים · כ · ח · >>

פרק שמיני: מפני שראינו שם זה רומז בבינה כענין ל"ב אלקי"ם שבמעשה בראשית ועוד כמבואר בפרק הקודם ראינו להעתיק הנה מאמר מהזהר (בהקדמת בראשית, דב.) שבו ביאר אליהו ז"ל להרשב"י ע"ה ענין השם הזה בבינה והוא ביארו אל החברים. וז"ל בשעתא דסתימו דכל סתימין בעא לאתגלייא עבד ברישא נקודה חדא ודא סליק למהוי מחשבה. צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין. ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדשים בניינא עמיקא דנפיק מגו מחשבה ואקרי מ"י שירותא לבניינא. קיימא ולא קיימא עמיק וסתים בשמא. לא אקרי אלא מ"י. בעי לאתגליא ולאתקרי בשמא ואתלבש בלבוש דיקר דנהיר וברא אלה וסליק אל"ה בשמא. אתחברו אתוון אילין באילין ואשתלים וסליק בשמא אלקים. ועד דלא ברא אלה, לא סליק בשמא אלדים. ואינון דחבו בעגלא על רזא דנא אמרו אלה אלדיך ישראל (וכו,). וכמה דאשתתף מ"י באל"ה הכי הוא שמא דאשתתף תדיר. וברזא דא אתקיים עלמא עכ"ל. ודברי המאמר הזה נעלמים רב האיכות ומיעוט הכמות כפי האומרם וכפי שיעור השומע. וזה פירושו. בשעתא דסתימא דכל סתימין. אין סוף נקרא סתימא דכל סתימין ונעלם בתכלית ההעלם. כי הספי' הם סתומים ונעלמים אבל הם נגלות כל אחת למדה שתחתיה כאלו נאמר שהחכמה משגת את הכתר ומכ"ש שהכתר משיג את החכמה ועם היות ששתיהם נעלמות תכלית ההעלם וכן אל שאר הספי'. נמצא לפ"ז כי עם היות הספי' סתומות ונעלמות הם מושגות אל הנעלמות שכמותם. מש"כ בא"ס כי הוא נעלם תכלית ההעלם עד שהוא נעלם גם אל הנעלמים, ר"ל כי אפי' בערך הדקים והנעלמים הקרובים אליו הוא נעלם. וזהו פי' סתימא דכל סתימין, פי' סתום ונעלם מהשגה אפי' לדקים הסתומים והנעלמים. וזה הכלל יהיה מסור ביד המשכיל גם במקום שימצא טמירא דטמירין, כי סתימא דסתימין וטמירא דטמירין הכל ענין א'. ועם היות שבקצת מקומות ימצא שמכנה כנויים אלה אל הכתר אין זה מן התימה מפני שלפעמים מתעלם בתוכו הא"ס, ירצה שהוא מתאחד לעיתים בשרשו עד שראוי להעלמו להתייחס אליו כנויים אלה. ומאשר שבא לידינו נבאר אותו בס"ד. בעא לאתגלייא, פי' בעת שעלה הרצון לפניו להאציל אצילותו, כי האצילות היא גילוי המאציל כדפי' בשערים הקודמים. עבד ברישא נקודה חדא פי' י'. הראש הוא הכתר כי הוא ראש לכל האצילות ובתוך הכתר היה ענין אצילות החכמה. וזהו עבד ברישא, שהוא הכתר. נקודה חדא, שהיא חכמה. ואף אם נפרש לישנא דרישא כפשוטו דהיינו בתחילה מוכרחים אנו בפי' זה, כי לעולם התחלה קודם הנקודה היא הכתר, דלעילא מכתר לא שייך תחילה מטעם כי תחלה יש לה סוף. ודא סליק למהוי מחשבה. כבר נתבאר בשערים הקודמים כי טבע לשון מחשבה בדברים האלקיים היא המציאות שבו יצטיירו הנאצלים כלם. ר"ל כי כמו שהמחשבה בה ישפוט האדם העניינים והפעולות אשר ירצה לפעול. כן באלקות, המקום אשר בו נצטיירו ההוויות אשר יצאו אל הפועל מציאות מתגלה, קודם אצילותם נקרא מחשבה. והנה בכ"ע לא יתייחס הענין הזה לרוב העלמו כי לא יצדק בו ציור הויה כלל עם היות שבו הם כלולים, אמנם הם נעלמים תכלית ההעלם שלא נוכל לכנות בענין ההוא לשון מחשבה כלל. אמנם בחכמה יצדק לשון מחשבה עד"ז מטעם כי היא מערכה הראשונה מהד' מערכות שערכנו בסדר האצילות בפ"ה בס"ד. וזהו אומרו הנה במאמר הזה ודא סליק למהוי מחשבה, פי' זו ולא הכתר, כי בכתר לא יצדק מן הטעם שפי'. ואעפ"י שנמצא כי הכתר לפעמים נקרא מחשבה זהו מן הטעם שיצדק בו קוצו של יו"ד שהוא י' קטנה להורות אל הדקות הנעלם נכללות בשם מערכת שהוא יותר דקה ממערכת הי' שהיא בחכמה כדפי' ענין המערכות באותיות השם בשער שם בן ד'. או מפני מציאות החכמה שבו כי היא כוללות האצילות בדקות הגדול, כי בכתר עצמו לא יצדק כדפי' הרשב"י ע"ה באידרא וכדפי' בס' אור יקר בשער ה' בס"ד. ולמעלה מהכתר נקרא ברחוק מחשבה דכל מחשבתין, מפני ששם המחשבות הם בערך מחשבה כאשר נודע העלמם שם, כדפי' בשער הצחצחות. ועתה יצדק לנו ענין היות הכתר הראש, והחכמה המוח והמחשבה, מן הטעם הזה כי המוח בו יצטיירו צורות מחשבות אבל בראש לא יצטיירו בתוכה דבר כי שם לא יתגלה האצילות כלל אפי' כעין מחשבה אבל הכתר סובב וכולל החכמה כעין הגלגלת הסובב וכותר המוח. ואמר ודא סליק למהוי מחשבה, כי היה ראוי שיאמר ודא היא מחשבה, הטעם כי קודם נאצלה החכמה בלי שיתגלה בה האצילות ואחר כך הוצרך שתתעלה למעלה לקבל כח מהנותן כח לכל כדי שיתגלו בתוכה כל היצורים והאצילות. וזהו ודא סליק, פי' נתעלה למעלה בבחינת הכתר עצמו אל בחינתו המתייחדת במאציל להיותה מתייחסת במחשבה דהיינו ציור האצילות בעצמותה. צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין. פי' כבר הארכנו בשער עצמות וכלים בענין הספירות והעצם המתפשט בתוכן כי נאצלו ב' דברים הספירה והנשמה שבתוך הספירה כמבואר שם. ולכן בערך הנשמה נקט לישנא דצייר, דהיינו ציור לשון צורה מתייחסת אל נשמת הספירות ואורם ועצמותם המתפשט. ולשון חקיקה שהוא העבות הדברים וגלויים יותר נקט בערך הכלים שהם כענין גוף אל עצם הספי'. ודבר זה א"א לעמוד עליו אם לא בעיון רב ודק בשער הנזכר. ואגליף גו בוצינא קדישא וכו'. פי' לשון גליפו וחקיקה אל הכלים, וציורא אל הצורה והנשמה כדפי'. והתכת הלשון כך הוא, וחקק חקיקה אשר הוא לבוש אל הנשמה והצורה הנעלמת. והענין הוא כי בוצינא קדישא הוא כתר עליון. ובו נחקקת הבינה והיא הנקראת קדש קדשים מטעם שהיא קדש אפי' בערך הז' ספירות שהם קדשים, פי' אפי' לקדשים היא בערך קדש ע"ד שפי' בסתימו דסתימין. והטעם שקראה כאן קדש קדשים הכוונה כי היא מלאה מן הקדשים התחתונים, פי' כי היא כוללת כל הקדשים והספי' התחתונים כנודע כי בה הוא כלול כל האצילות כי היא מערכה שנייה אל האצילות כי היא מעולה ונעלמת מכלם ומקפת את כלם והיא סיבתם. בניינא עמיקא וכו'. פי' עם היות שאמרנו ואגליף גו בוצינא וכו'. אין הכונה שהיא ממש בכתר. אלא הכונה בתוך המחשבה שבכתר. ולפי שלא נטעה לומר כי היה ציור בינה בתוך החכמה לבד, לז"א גו בוצינא קדישא. הכונה בתוך הכתר, פי' בתוך המחשבה שבכתר. וכדי שלא נטעה שהיא בכתר ממש אמר בניינא דנפיק מגו מחשבה, הא כיצד בתוך החכמה שבתוך הכתר. וקראה בניינא עמיקא וכו', מטעם כי הבינה היא מערכה שנייה המגלה מערכה הראשונה. לזה אמר בניינא עמיקא. כי בה כלול כל הבנין, אמנם אעפ"כ היא בעומק ובהעלם. דנפק מגו מחשבה. פי' כי לא יצדק שם מ"י בבינה בעת היותה עדיין נעלמת בחכמה. כי מי הוא השכלת דבר מה שיפול בו השאלה לומר מי הוא זה וזהו ענין מ"י. ואעפ"י שלא יהיה תשובה לשאלה זו. וז"ש כי לא יצדק שם מ"י אלא בבינה בהיותה יוצאות מהבחינה הפנימיות שבמחשבה. וזהו לשון דנפיק מגו מחשבה. ופי' מגו, הכונה שיוצא מהבחינה הפנימית העצמית של המחשבה אל הבחי' הקיצונה במחברת של חכמה עם הבינה, ושם נקרא מ"י כי כאשר יתגלה בעצם אל עצמותה לא יצדק אליה שם מ"י. וז"ש שירותא לבניינא קיימא ולא קיימא וכו'. הכונה קיימא, כי הוא תחלה לבנין שהוא ההקף מחסד ולמטה. ולא בעצם כאשר היא תחלה לבנין אלא כאשר עדיין אינה מתגלית, וז"ש ולא קיימא. פי' גלוי ולא בעצם כענין שכבר היא קרובה להאציל הבנין אמנם מתעלמת, וז"ש עמיק וסתים כי כבר נתהווה. אמנם ההויה היא עמוקה בבחי' החכמה הנקרא עמקים שאז היא סתומה אין ראוי שיקרא בשם המחייב בענין חיוב כלל המגביל הדבר בגדר ענין מה. אלא מ"י שפי' אע"פ שכבר נאצל ויצא מעמקי המחשבה אל בחינה מתגלית עדיין לא יוצדק בו חיוב שם אלא מ"י שאלה בלא תשובה. בעא לאתגלייא. פי' רצה להתגלות ע"י אצילות ימי ההקף כי הם גלוי הבינה כנודע כי ז' הימים הם המגלים הדברים הנעלמים בבינה. ולאתקרי בשמא. פי' כי כבר אמר כי בהיותה נעלמת אין לה שם כלל ומ"י אינו שם אלא העלם. אמנם כאשר יתגלה יצדק בו שם מגדיר הדבר בגדר קצת. אתלביש בלבוש יקר דנהיר. פי' זהו מציאות הה"א העליונה וצורתה כאשר נבאר בשער זה והיא לבושה בערך החסד והדין והרחמים. והלבוש הזה נתלבשה להאציל החסד והדין והרחמים שהם כלל כל ההיקף. ואמר דנהיר, מפני שזו היא הבחינה המתגלה המשפעת לשש קצוות. וזהו לישנא דנהיר, פי' מאיר לשבעת הנרות אשר תחתיה. ובחינה זו נקרא אימא, פי' אם לכל התחתונים. לכן עתה שבא לבאר בענין בחינתה אצל האצילות, אמר דנהיר וברא אל"ה. פי' ההקף הנכלל בחסד ודין ורחמים. ונקראות אלה מטעם כי הם מתגלים יותר מבחינתה הנקרא מ"י שהוא שאלה בלא תשובה. אבל עתה באלה הם גלוי עצמי כאדם המורה באצבע ואומר אלה. וסליק בשמא אלדים פי' כי לא בבחינות רישא ונקודה האמורות למעלה היא בחינת מ"י. כי למעלה אע"פ שמתגלה יותר אינה מתגלית הבחינה הנעלמת. אמנם יתעבה ויתגלה מציאות אחר יותר עב ומתגלה מהקודם. משא"כ בבחי' מ"י, כי בחי' מ"י עצמה היא מתגלית ע"י אלה. וזהו ואשתלים וסליק בשמא אלהים. וכיצד הוא זה השם. כי ע"י שיתייחד תיבת מ"י עם אלה ועמם נשתלם השם ועלה בשם אלהים. וזהו וסליק בשמא אלדים. ודקדק באמרו וסליק בשמא, פי' עלה בשם. והכריח הענין שעד עתה לא היה שם. כי בחי' מ"י עצמה עלה בשם אלדים ומתגלה היינו שנתחברו אותיות מ"י עם אלה בשם אלדים. שאל"כ היה ראוי שיקרא אלה לבד אלא כי נתחברו אותיות מ"י עם אלה בשם אלדים מ"י עצמה נתגלה ע"י אלה ועי"ז נשתלם שם אלדים מ"י באלה. ועד לא ברא אלה לא סליק בשמא. הוקשה לו בשלמא אם נאמר שבחי' מ"י לא נתגלה לעולם כדרך שאר הבחינות אשר לאצילות קודם גלויו כי לעולם הם נעלמות ניחא, כי בערך הבחינה הנעלמת אשכחן בקרא מ"י בכל אורייתא. אמנם לפום מאי דפי' דבחינת מ"י עצמה נתגלה ע"י אלה נמצא כי עתה לפי האמת בחינת מ"י היא קודם האצילות ואינה עתה אחר האצי', וקשה דאשכחן באורייתא. ודוחק לומר מאי דהוה ואינו עתה במציאות מה דהוה הוה דומיא דשם אהיה שלא נזכר כ"א ג' פעמים משום מאי דהוה הוה כדפי' בפ"ב. ולזה השיב ועד לא ברא אלה וכו', פי' כי כבר תבחן עתה ג"כ לעיתים בחינת מ"י בערך מה שהיה אל קודם היות אל"ה במציאות. וזה היה עון בעלי העגל כי הפרידו בין מ"י לאל"ה ולא רצו לחברם ולייחדם ולהגלות מ"י על אל"ה אם כן בערך זו תבחן מ"י לבדה ואל"ה לבדה. וזה עון פלילי כי אחר שנתייחדו מעולם לא נפרדו כי לעולם מ"י בחינתו מיוחד ומתגלה ע"י אלה ואין זמן לעולם שיפרדו. וכמה דאשתתף מ"י באלה וכו'. פי' שהוקשה לו כי הראייה מעון העגל אינה ראייה כי אפשר שימצא מ"י בלא אלה, והשתא ניחא לישנא דקראי טובא דאשכחן בהו מ"י. ועון בעלי העגל היה שהפרידו בין אלה למי כי אלה בלא מ"י לא ימצא לעולם בשום אופן וזה היה עונם שהפרידו אל"ה ממ"י. אמנם מ"י בלא אל"ה כבר יבחן שימצא. לזה הכריח להפך ואמר כי כמו שא"א לאל"ה בלא מי כן א"א למי בלא אלה. וזהו כמה דאשתתף מי באלה הכי הוא שמא כו'. פי' כמו שבעת עלות הרצון היה שישתתף מי עם אלה, כן הוא ההכרח שיהיה לעולם. וברזא דא אתקיים עלמא כוון אל מתק צוף דבש אמרי נועם, כי אם היה שאל"ה יוכרח היות עם מ"י ומ"י לא יוכרח היות עם אלה נמצא העולם חרב כי יסתלק מ"י למעלה ונמצאו לפעמים אלה בלא מי והעולם חרב כי אין ביכולת אלה לעלות אל מי יותר ממדתה. לכן הטביע המאציל כי מי יצטרף לאלה באופן שלא יתעלה כי אלה יאבד מעלתו ולכן בסוד מי המתייחד עם אלה העולם מתקיים. וטעם הענין הזה, כי שכינה בתחתונים צורך גבוה כדמפרש במקומות רבים בשערים הקודמים. ע"כ פי' המאמר. והכלל העולה מן המאמר היות שם אלדים בבינה רומז אל ב' בחינות מתיחדות מתגלות האחת ע"י האחרת. בחינה ראשונה היא נקראת מי, והיא בחינתה בערך עמידתה בבחינה אחרונה שבחכמה בעת שעלה רצונו הפשוט להאצילה. ובחינה שני' והיא בחינתה בעת שעלה לפניו שתאציל הבינה החסד והדין והרחמים (ע עסיס, רמונים), והבחינה הזאת נקראת אלה כדפי'. והנה בהתייחד הבנין שהם ז' ימי ההקף עם הבינה דהיינו יחוד ב' הבחינות נקרא הבינה אלדים שפירשו מי אלה ביחוד. זהו אשר העלינו בפי' שם אלדים בבינה מתוך המאמר הנחמד הזה. אבל לענין שם אלדים במלכות נרמז עוד שם במאמר הנז' ונעתיקהו הנה בה"ו: