עשרה מאמרות מאמר חקור דין ג ט
בשלהי יומא תנן, האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. וכבר זכרנו מזה בחלק הראשון פרק י"ט. והכפל הבא במשנתנו אסקוהו בגמרא, כדרב הונא דאמר כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך, אלא אימא נעשית לו כהיתר. והכוונה כי האלהים עשה את האדם ישר שלא יתאוה שום דבר רע. וכאן ראשונים שאלו אם כן היאך נכנס בו יצר הרע לאכול מן הפרי שהוזהר עליו. ותשובתנו אליהם כי מצוה שלא לשמה גרמה לו, והיא גופא קשיא, אלא שקטרוג הירח קדם לכל, והיא היתה מצוה שלא לשמה, הארכנו בפשט המאורע בריש מאמר אם כל חי. וכל פגם שלא חלו בו ידי אדם בנקל יוכל לתקן. וכן אמר האר"י ז"ל שאילו שמר אדם הראשון מצוה אחת כמאמרה היה הכל מתוקן מיד. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה בחפזי כל האדם כוזב. שהוא באמת וידוי מעליא על מעשה בת שבע שבא במכאוב ואכלה פגה, על פחזותו של אדם הראשון במצוה ראשונה שנצטוה בה, והיא פרו ורבו, כי הנה בתחילת תשמישו נזקק לאשתו בחול וביום ובשעת התגבר הדין ובפרסום, והוליד ערלתו זה קין, את פריו זה הבל. ועל הדוגמא שלהם במשפטי ה' אמת תנן בנזיקין, הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, שנולדו קודם זמנם והרי הם נפלים, ושברו את הכלים. פירוש נתקלקלו בלבושי הנשמה המבוארים אצלנו במאמר הנפש יעויין שם, שורת הדין לשלם נזק שלם, לפיכך זה נהרג וזה נטרד. ותנן נמי התם, הכלב שנטל חררה, זו תאומתו של הבל, בת חורין ודאי, והלך לגדיש, להגדיש הימנה תולדות, אכל את החררה, כמה דאת אמר הלחם אשר הוא אוכל. והדליק את הגדיש, שנתחמם בעבירה והטביע אשו של יצר רע בתולדותיו, על החררה משלם נזק שלם, כמה דאת אמר קראן לו ויאכל לחם. כי כשם שמהאוכל יצא מאכל, כך לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. ואליו היא שבה ללכת, והוא טעם חותן משה ראשון, לזה התאר שהוא אח אחות, נותן סימן לדבר א'ני ח'ותנך י'תרו. ראשי תיבות אחי, וכן חותנתו אחות נותנת, כטעם אחיה ואמה שזכר הכתוב ברבקה, וכלהו הכי נמי שנותנים בנותיהם למי שהוא אח בתולדות הנשמות והוא בן זוגן באמת, והורי גבר יקראו לכלה חמיה וחמותו, פירוש אח יחם, מלשון יחמתני אמי. שהמה מולידי האח ולא שייך נתינה גבייהו, כי אמנם מולידי האשה הם נותנים אותה לבן זוגה, והללו לוקחים אותם אצלם להשיאה לו. נקטינן שקין גזל תאומתו של הבל, ויתרו הושיב משה וצפורה באפריון ואמר לו בחורב צא בגין אשתך, ועל דם זרעיותיו אמר לו ושני בניה עמה. שהיו שמורים לה מששת ימי בראשית וזכית בהם, והיינו דתנינן בעשרה יוחסין, אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים, ומסר לו צאנו שנשאר אצל קין במות הבל, ומשה הוה חשיב להו צאן יתרו, שכל המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואף על פי כן לא האכילה מפרי האדמה אלא הלכו ארבעים יום ולא טעמו כלום, כדרך שהלך אליהו זכור לטוב שנשתהה המזון במעיו, וכאן אף משה כן משלמות גופו הנמשל בצאנו של משה, והן הן תפוחי זהב במשכיות כסף, שהמשל והנמשל שניהם אמת, אבל בהר לא היה כן אלא משלמות הנפש, הוצרך למרק תחלה אכילה ושתיה ליהנות מזיו שכינה. ואנו נחשוב שבי"ז בתמוז לא אכל, שהיה עסוק בכפרתן של ישראל, אף לא כשירד לפסול לוחות שניות, היו אם כן ק"כ ימים רצופים, ולא הוצרך מירוק אחר, צא וחשוב מכאן ואילך שכל ימיו היה נראה כאוכל לא זולת, על הדרך האמור בג' אנשים דאלוני ממרא, ראשון ראשון מסתלק, כי הדבר הזה אצל משה אפילו באכילת קדשים, כגון המורם ממלואי אהרן ובניו, ואף בנות רעואל הכירו בו וקראוהו איש מצרי, דאית ליה גבייהו דינא דבר מצרא, והוא אמר קראן לו ויאכל לחם. לוותר עמו מחלקו מפרי האדמה, ויואל משה לשבת לא לאכול, ועם זה נתקן קלקול ראשון שאמר לו פרח באוירא, כטעם אותיות פורחות בשבירת הלוחות, כי נשארו האותיות שבו נוצר בלתי מוגלמות כדמעיקרא, וכבר זכרנו מזה בפרק ד'. והנה דן אותו כמי שאבדה דרך שדהו, דתנן אדמון אומר ילך בקצרה, וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר. ואין ספק שאבדה מהבל דרך שדהו, כי בהבל בא בלתי מוגלם. ועוד שקפץ ונולד כתולדות הנפלים כמו שבארנוהו, ונוסיף לקח בחלק הרביעי פרק ה'. ומשעה שהציץ בכבוד העליון כשנתקבל קרבנו, אבד אותו מעט אשר היה לפניו בחיי שעה, ונגזר עליו להשתפך דמו ודם זרעיותיו, והוא מה שפסק עליו אדמון בעל הדין ילך בקצרות שנים, ולא פירש בתקנתו כלום. אמנם החסד והרחמים אמרו יקח לו דרך במאה מנה, להרבות לו תורה ומצות לזכות את עצמו, והוא טעם שבע מאות סדרי משנה שזכרנו בפרק ד' הרמוזים בשמו של שת, שהם עשרה סדרים לכל אחד משבעים פנים, וכל סדר עשר מסכתות וכל מסכתא עשרה פרקים, וכל פרק עשר הלכות פסוקות, הרי אלה מאה מנה לכל פן ופן מן התורה, דכתיב בהו דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, או יפרח באויר להשתדל בתקנת הזולת, כטעם ומשה עלה אל האלהים. וקין שאמר לו פרח באוירא, היה דוחק את הקץ שלא בעונתו, ונעשה אחר כך קוסטינר לאדמון המגלגל חובה על ידי חייב, והיא עצמה תחלת התקון, כטעם צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ויתן את צפורה בתו למשה, צפור טהורה ממש ראויה לקרבן, נאה במעשיה שלא שמעה לקין וקשרה פתחה, כטעם כי אשה כושית לקח. שהיתה משחרת ומנוולת עצמה לגבי שבאי, והא דתנן אכל את החררה כדלעיל, אפשר שמעשה נסים נעשו לה, כאסתר שדרשו בה הסתר אסתיר, דאזדמנא שידה באתרה לגבי אחשורוש, ואם כן הוברר בתאומתו של הבל, דמעיקרא גם זכותה הועיל בקרבנו להתקבל ברצון, הוי וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. קרי ביה מנוחתו, ואולי זאת היא אותה ריבה, שגם שמחזאי נתן עיניו בה, כדאיתא במדרש אבכיר, אמרה לו איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש, למדו לה והזכירתו ועלתה לרקיע בלא חטא ושמה אסתהר, צוה הקב"ה לקבעה בין שבעה כוכבים וקבעוה בכימה עד כאן, וכיון שגופה נמלט בצדקתה מן המות, ראויה היתה נשמתה לשוב להתלבש בגוף טהור, והגזלן עצמו השיב ישיבה לאחיו, והיינו דתנינן על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק, זה תובל קין וזרעו שנימוחו במבול, ואחותו נעמה אשתו של נח נשתיירה לבנין העולם, ושני המאורעות האלה היו יסוד ההוראה לדיני המשנה כדאמרן: